יום שלישי, 26 ביוני 2012

frames from an unfinished painting












זה כנראה הציור הגמור
"חוות החתולים העזובים"


יום שישי, 22 ביוני 2012

31

עוד שבוע עבר. כשהיה הולך לי חרא בסטודיו בשנה וחצי האחרונות, הייתי עסוקה בעיקר בלכתוב ולאייר פוסטים וסיפורי קומיקס שכלולים בהם אלמנטים של מרמור. ומילאתי את יומן הסטודיו שלי בהתבכיינויות. עכשיו כשדווקא הולך לי טוב בסטודיו אני לא מתפנה לחלומות בהקיץ ולכתיבת פוסטים. אולי יהיו עכשיו יותר פוסטים מתוקתקים.
ההריון שלי מתקדם בקצב מטורף. אני בשבוע 31 ונשארו לי 9 שבועות. ואם להשוות להריון הקודם זה יהיה עוד 11 שבועות. י' נולד כשכבר כלו כל הקיצים, כמו המנגו הכי בשל בעץ. התנדנד לנצח עד שנפל סוף סוף. יצאה לי הנשמה מרוב ציפיה. יום לפני שנולד כבר הייתי כל כך מיואשת וממורמרת שאמרתי לד' שנצא מהבית ולא נחזור יותר עד שיצא התינוק. ויצאנו להליכה משוגעת וארוכה ונמרצת, ואני הייתי כעוסה ונחושה שיצא עוד היום. והפולקעס שלי התחככו זה בזה וכאבו ושפשפו, היה חם מאוד ולח מאוד. לא ויתרתי. הלכנו את כל הצירים המרכזיים של העיר-אלנבי בן יהודה אבן גבירול דיזנגוף איפה לא הלכנו. כשטיפסנו במדרגות הביתה ברחוב המלך כורש כבר התחילו לי הצירים. למחרת בערב י' נולד. תינוק ענק, ברור, חלק, מוצק, שלם ויפה. כל יום של המתנה הגדיל אותו עוד קצת. למדתי את פניו בתוך שניות ולא היה סיכוי שיאבד לי. בכיתי וצחקתי מאושר ושחרור.
בשתיים בלילה התעוררתי מהשינה המטורפת שאחרי הלידה ונזכרתי שילדתי, הבטן ירדה. התינוק בחוץ. קמתי מהמיטה בזהירות ודידיתי לתינוקיה בהתרגשות וחרדה. באמת הוא יהיה שם? אולי מישהו התבלבל ולקח אותו לסיבוב? אולי קרה משהו?
סקרתי כמו מטורפת את כל העריסות עם כל התינוקות בתינוקיה ב'. כרגיל, תמיד כשאני מחפשת משהו הוא האחרון שיהיה בערימה. י' שכב שם, ענק כזה בין כל התינוקות האחרים, נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו ועל עריסתו כתוב שמי בפתק כחול כי זה בן. מימינו תינוקת פיליפינית יפהפיה עם שיער ממש ארוך שחור בוהק, משמאלו תינוקת אחרת שלפי מה שהבנתי כנראה ננטשה. כמה עצוב. המסע של כל ילידי היום ההוא התחיל באותה נקודה וכבר לכל אחד גורל משלו.
עכשיו כשאני חושבת על השם שאתן לבן השני שיוולד לי, אני חושבת שוב על כובד האחריות של השם. במתן השם אני חורצת גורל, חריץ אחד מיני חריצים רבים. זוכרים את הסיפור של מאיר שליו (כימים אחדים) שלילד שנולד שם קוראים זיידה כי אמא שלו מאמינה שמלאך המוות יפסח על מסכן עם שם כזה נורא. כמו באמנות, גם במתן השם, יש פער בין השמות שהם יפים בעיני לבין אלו שארצה לחיות איתם בביתי ולהגות אותם עד שאמות. יש לנו שם שאנחנו מאוד אוהבים והוא היחיד שמצאנו פתאום ואהבנו מאוד. שם פשוט, קצר, לא הירואי, לא משונה, לא יומרני. עכשיו נשאר רק לבדוק אם זה באמת מתאים.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

מפלצת

בסטודיו אני מציירת עכשיו בעיקר דמויות שעוברות מסע. שהולכות לאנשהו או מתבוננות במשהו, שתווי פניהן מוחלטות, מבטן עז, ידיהן חזקות ולחייהן סמוקות (גיבוריי תמיד סמוקי לחיים).
והן צבועות בצבעי ג'מאיקה או בכלל הקאריביים, או משהו אפריקאי עליז כזה- מלא צהוב שמש, אדום דובדבן, כחול לגונה. מוקדם מדי לספר לכל העולם מה אני עושה לפני שבכלל עשיתי משהו? לא יודעת. כל התשוקה תמיד יכולה לגווע ברגע. הבלוג הוא עוד חדר בחיים שלי, חדר חזרות או מעבדת אקספרימנטים. אפרופו אקספרימנטים, זו תקופה בחיי שאני משתדלת לקחת בה כמה שפחות סיכונים ולהסתובב רק בשטחים בטוחים יחסית. כי אני לביאה עם גור בבטן. ולא עוד הרבה זמן הוא יתחיל לחיות מחוץ לגוף שלי. הנהיגה שלי בכביש אמנם פרועה קצת, אבל בכל השאר אני מאוד זהירה. וכל הפחדים שבים אלי- פחדי הלילה. של דברים איומים ונוראים שיכולים לקרות. הנסיון מלמד אותי מייד להסיט אותם ולא לחשוב על כלום. בלילה אני לא מאוזנת כימית וכל המחשבות שלי רעות ונוראות. פעם הייתי שפוטה שלהן והיום אני יודעת לשלוט בהן. אני מזהה מהר מחשבה כזו ומייד חונקת אותה.
מה שמעסיק אותי עכשיו חוץ מאמנות זה מה יקרה לי כשיהיו לי שני ילדים והאם זה ימוטט אותי סופית. לפני שי' נולד התמודדתי בעיקר עם פחדים שאהיה הורה מכה ומוזנח. מתברר שאני לא מכה ולא מוזנחת. עכשיו כשהניסוי גדל ויהיה לי עוד ילד יכול להיות שאז הוירוס יתפרץ- אולי זה מה שימוטט אותי ויהפוך אותי למפלצת. הפוטנציאל קיים, האמינו לי.
הדבר הכי חשוב שלמדתי בלהיות אמא זה לוותר על השליטה ולתת לעוד דברים לקבוע עבורי. זה לחיות באופן מובהק יותר את ההווה ולא להיצמד לדברים טובים ורעים (כמו בויפסאנה). התרגול הוא יומיומי ואין מנוס. מי שמנסה לכפות את עצמו ולשלוט בכח בתור הורה סופו להיות אומלל ולאמלל גם את הילד שלו. זו דעתי. דבר נוסף שלמדתי הוא לא לשפוט אחרים, כך שגם אם הם נראים לי מעוותים אני יודעת שזו לא כל התמונה בדרך כלל.
שאלתי לתומי כמה חברות שלי שיש להן יותר מילד אחד אם יש להן טיפים בשבילי. בסופו של דבר שמעתי כל מיני עצות שחלקן אפילו היו מנוגדות (בגלל גילאים שונים ונסיון שונה). הן היו מאוד מעניינות, ובעיקר גרמו לי להבין שזו שאלה עם מליון תשובות שונות ואין טעם אולי לשאול אותה בכלל. בסופו של דבר דודה שלי שמבקרת עכשיו מקנדה אמרה לי שזה מסתדר לבד ושיהיה בסדר. שהמיומנויות נרכשות תוך כדי פעולה. שיש כאלה שמצליחות לעשות הכל לבד ויש כאלו שדורשות המון עזרה וזה אף פעם לא מספיק. אז כאילו אני אמצא את הדרך שלי בתוך השיט הזה. הכי חשוב לי שיהיה לי זמן לצייר ושאני לא אהיה אמא ממורמרת, כי אז אני באמת יכולה להיות מפלצת.

יום חמישי, 14 ביוני 2012