יום שני, 24 ביוני 2013

פרס או לא פרס



הידעתם שכשכותבים בלעז את האתיות פרס במקלדת יוצא prx? כי prix בצרפתית זה פרס! מגניב, לא?
ישבתי לי בקפה ששמו נאדי מול בית האמנים בירושלים והזמנתי סלט עם שם רוסי שהיה מלבב וטעים בצורה בלתי רגילה. בינתיים קראתי בספרי "המסע" מאת ברנדון רייס, מסע לריפוי והעצמה. אני שוחה בערימות ספרי ניו אייג' בימים אלו ולא יודעת שובע. מאחד לשני. הספרים האלו עוטפים אותי בשמחה. נמאס לי לקרוא חדשות איומות וסטטוסים דיכאוניים בפייסוש. נמאס לי נמאס לי נמאס לי. זה מחלחל להוויה שלי , שם אותי בסרטים לא לי. כל המחשבות הטורדניות וכל השיט שיש בעולם. זה לא בריא. עשיתי החלטה לחוות את העשייה וההתנהלות שלי בעולם אחרת ובאמת נהיה לי הרבה יותר כיף לחיות.
אז הייתי בזה שהגעתי לירושלים כי עליתי (שוב) לגמר של איזה פרס והבאתי ציורים שהשופטים יראו ויחליטו מי זוכה מבין החמישה. כולם אמנים נפלאים. תחרות זה מתח וציפיות והכל. הבעתה מהכישלון והאכזבה, הסתכלתי לה לפני כמה זמן בעיניים, חיבקתי אותה ואמרתי לה: את חמודה, אבל זה נגמר. כי מה? כי פאדיחה? מה, שדחו אותי ומעדיפים אחרים? אה זה. טוב יש מלא דרכים להסתכל על דברים. אחת מהן היא לראות שזה ממש לא משנה אם כן יצא לי פרס או לא יצא לי פרס. מה שמשנה זה אם אני מממשת את עצמי באופן מלא. כל השאר מסתדר מסביב בהרמוניה עם או בלי סיכה בדש הבגד. השמחה והסיפוק שלי לא תלויים במר או גברת אחרים. רק בי.
אני מתרגשת כמו מכרטיס לוטו שמילאתי. אולי טיפה יותר. אם אני זוכה אז מגניב לי, קצת כסף ותערוכה והחיים ממשיכים עם מלא הפתעות שונות ומשונות. אם מישהו אחר זוכה, מגניב לו וגם לי מגניב. מלא דברים מתרחשים כל הזמן באופן קסום ומופלא ואני חוגגת. תמיד ידעתי שלאמוד את עצמי ביחס לאחרים זה אכזרי שלא לומר הזוי. אבל הוספתי והשוותי. והנה, חדלתי. כמה פשוט. ככה נפלא.

יום חמישי, 20 ביוני 2013

קולות

היום קרה לי פעם שניה שנהגתי לבד בכביש ואבד לי כל הבטחון תוך הנסיעה. זאת אומרת, בלי ריכוז, בלי לסמוך על מה שאני רואה, בלי להיות דרוכה כמו שצריך כשנוהגים בערב מיפו לגבעתיים. כמו טריפ כזה. תוך כדי נסיעה הייתי אמורה לעלות על גשר מעריב ופתאום היה לי ברור שאם אני עולה על הגשר אני לא מגיעה הביתה. זה היה כל כך ברור שהתחלתי לחשוב על הילדים שלי והאם יש מצב שאני לוקחת את הסיכון הזה. הקשבתי לקולות בראש שלי וחתכתי ימינה, נסעתי דרך יד אליהו. לאט, בצד. הרפתי את המתח, כי הנסיון להשתלט על עצמי בנהיגה במצב כזה רק יחמיר. הרפתי ואמרתי טוב אני נוהגת ככה בשקט בלי לחץ. הקולות האלו ששמעתי בראש, הצילו אותי כמה וכמה פעמים מדברים. מנפילה לפיר של מעלית, מתקיפה ברחוב חשוך בלונדון ומעוד כל מיני דברים. בחוגים מסויימים קוראים לקולות האלו המלאכים השומרים שלך. שאתה נולד איתם והם מלווים אותך עד הסוף למעט מקרים מסויימים. ברור שאף פעם אי אפשר לדעת איך דברים באמת היו נגמרים, אם ככה או ככה. מה זה משנה בכלל. תקשיבו לקולות בראש שלכם, אבל רק לאלה שאומרים לכם דברים טובים או מזהירים אתכם לטובתכם. כולם שומעים קולות ויש להם מערכת יחסים ארוכה עם המידע שהם מעבדים ומה שהם מבינים ממנו. זה מאוד מגניב לחדד את המקום הזה, לכבד אותו ולסמוך עליו. כי ככל שסומכים עליו יותר הוא עובד יותר טוב. לא רק במקרים של כמעט קטסטרופות, אלא גם באינטואיציות בריאות לגבי פעולות, החלטות, מפגשים.

יום שני, 17 ביוני 2013

בעולם הבא

ב 6 בספטמבר 2006 בשעה 22:00 בקרוב היה הרגע בו סבתי רחל האהובה עזבה את גופה סופית וריחפה לה באושר למרחב חדש, אחר, קסום, שכולו טוב. להלוויה שלה הגעתי עם זר שושנים ענק ולא הצלחתי לבכות. אולי כי ידעתי שהגוף המונח על אלונקת חברה קדישא הוא רק גוף אבל סבתא רחל כבר לא שוכנת בו, היא במרחב חדש. מבלי להבהיל אותי יותר מדי בביקורי פתע מהעולמות הבאים, רוחה שורה עלי ושומרת אותי ומלווה אותי ומנחמת אותי. ממש כמו שהיה קולה הצרוד כשהייתי מתקשרת אליה בימי בצלאל מירושלים ובוכה לה שמר לי. אני הסטודנטית הצעירה השאפתנית והנמרצת בוכה ומתלוננת לאשה בת 95 שעברה בחייה דרמות בקנה מידה אפי. רק דברים טובים שמעתי ממנה. כמה שאני אהובה וטובה ונחמדה. חמודה אחת סבתא.
כשרוקנו סופית את הבית שלה ושל סבי בגבעתיים, ניגשתי לשם פעם אחרונה לסייר בין החדרים הריקים. עולם ומלואו שהתפנה. עמדתי בבית הריק וליטפתי את הכתלים לשלום. לחשתי: להתראות סבא וסבתא, אני כאן בבית שלכם... באותו הרגע נשבה רוח נעימה וליטפה את פני וסבבה את גופי והאיר אור צהבהב מהחלונות ושקט נעים עטף אותי. זה היה רגע כזה. שידעתי בלי שום הוכחה מוחשית שנשמעתי וקיבלתי חיבוק. ומאז אני מרבה לדבר אל סבתי בקול רם ובלב ולספר לה כמה היא אהובה, לבקש תמיכה כאן ושם ולהזמין אותה כשקשה לי. תמיד היא באה. תמיד משמחת אותי.

יום ראשון, 16 ביוני 2013

מהיום

דברים מהיום:
אתמול כתבתי סיפור קצר אבל הוא יצא לי היפי מדי ואין לי אומץ לפרסם אותו. זה על מעבירת סיבובי גלריות שבאופן לא רצוני נקלעת עם קבוצתה לתערוכה שהיא לא מכירה ולא מבינה ופתאום משום מקום נפתח צוהר בפניה לעולם אחר והיא מצליחה לווברט אותו לקבוצה שנסחפת באקסטזה לעולם שכולו אושר ושחרור. מחייכים? 
היום תהיתי ביני לביני מהי מחלת קרון. והנה, היקום לא בזבז שעה יקרה. מצאתי את עצמי בפלאפליה ברמת גם יושבת מול ישראל היום ושם פרסומת ובה כתוב בגדול "קרוהן- מחלת מעיים וכו'". 
בדרך לפלאפל נתקעתי בראש בשלט חוצות. זה כאב מאוד וכואב עד עכשיו. כשנתקעים בראש בשלט חוצות מייד מרגישים השפלה. 
הזמנתי סושי. בא לי סושי אז הזמנתי. השליח הגיע ואמר שהוא גם מדביר ושאם צריך הנה המגנט, על הדלת. סושי- הדברה. אני מדחיקה.

יום שני, 10 ביוני 2013

בריאות

שלוות הנפש בה אני מצויה כשאני מציירת בזמן האחרון היא חתיכת תופעה. כאילו חתכתי סלט בבקתה במרומי האלפים. מנוחה גדולה, שלווה וריכוז. הבריות נוטלות תרופות בשביל לשמר מצבים כאלו. אני עושה הרבה נקיונות וסדר אצלי בגוף ובראש. אני מנקה ומסדרת בשביל החדש שמגיע ומה שלא שייך עוד אני מניחה מאחור. מכירים המשפט: כשאמת חדשה נכנסת, אמת אחרת נאלצת לעזוב? אז ככה. זה מגניב שהדברים יכולים להסתדר די טוב גם בלי מאמץ. זה קורה כשמשתחררים מהציפיות והשליטה. בזה אני מתאמנת. בנוסף, אני משנה את הרגלי התזונה שלי. קוראים קבועים כבר שמעו ממני לא פעם על הדרמות המוסריות שלי עם אכילת בעלי חיים. אז אני מפסיקה שוב. הפעם זה מלווה בתחושת גועל מסויימת אז יש למה לקוות. כי בעזרת הגועל גם הפסקתי לעשן פעמיים בהצלחה רבה. אני גם בבעיה עם החלב. אני חייבת חלב בקפה למרות שחלב ומוצריו עושים לי כאבי בטן עוד מהילדות. אני מתה על גבינות מסריחות אפילו שאכילה שלהן מפוצצת לי את הבטן. וזה עוד בלי לדבר הרבה על תעשיית החלב והביצים שהיא גרועה לא פחות ואף יותר מזו של הבשר. השתתפתי בסדנאת הכנת גבינות טבעוניות בשבוע שעבר. ישבתי עם עוד חמש נשים במטבח של אחת מהן וזללנו מעדנים טבעוניים שהכינה תמי צרי מעץ בעיר. כמויות של שקדים וקשיו וירקות אורגאניים. חזרתי הביתה כשכאב ראש מתמקם לי במצח. תוך זמן קצר תפס אותי כאב ראש ויובש בגרון שלא היו לי כאלה אולי אף פעם. מנת יתר של מזון בריאות. כמו שמציפים את הגוף בחרא, אפשר גם לתת לו בליץ קריג של אוכל בריא וגם אז הוא יהיה מזועזע. שתיתי שתי גלון מים ועשיתי את המינימום ההכרחי שהבית יתפקד. ככה עד הבוקר. ובבוקר התעוררתי כמו ציפור שיר יפת כנף. הראיה שלי היתה צלולה, הגרון צח, הגוף קל ומאושר, הנפש צוהלת. הגוף צעק תודה. בחיי. רצתי לטחון לי שייק של פלפל ירוק, אפרסק, מלון ופטרוזיליה. עוד ועוד תודה שמעתי. נירוונה. זה הדבר הנכון לעשות. אבל יקח עוד זמן רב עד שאהיה שם, וגם אם לא אהיה שם לא קרה כלום. משהו התחיל לזוז. משהו אמיתי ולא כפוי.
והנה גם בציור ידיי נהיו קלות ונבונות, וראשי- ידיד אמת יקר, מפסיק עם הניבולים ומייעץ בשקט מה כדאי לחשוב. מדהים. נעים לי בתוך עצמי אחרי שנות גלות רבות מספור.

me by my students


אליה


מיה


אושר


קארין


תמר


אביה