יום שבת, 22 בפברואר 2014

בכל רחוב בעיר

בכל רחוב בעיר גרה נערה שזרקה עצמה מגבוה
ואיש לא יכול לומר שידע או ראה, אז איך יודעים בכלל אם קפצה?
בכל רחוב בעיר איש מבוגר מעשן בין כתליו, כורסתו החומה ספוגת זיעה ובתקרתו אין תקווה
קורא בעיתוניו ומחייג למכריו ולכל טעם של דג
בכל רחוב בעיר גר נער שפניו חרוכות התבגרות, ששנאתו יוקדת לאהובו שבגד וקולו רועד באפרכסת, ממלט דרכה מילות נאצה למשיבון ושונא את עצמו אף יותר
בכל רחוב בעיר גרה אישה מיוחסת, מנותחת, מרוחקת, מתביישת בסרטן, בטחורים בבדידות
בעיקר את הדברים הפשוטים אינה מסוגלת לעשות, כמו לבקש תרופה או לפגוש בחבר
בכל רחוב בעיר עוברת מכונית ובתוכה מתלהט ריב בין אב לבתו
זו שערה ארוך ומתולתל, בג'ינס קצרצר משתלחת באוצר מילים מוגבל
וזה שנהנה להוציא את בתו מדעתה ולו רק בשביל הויכוח העילג וחיות הנעורים
בכל רחוב בעיר גרה משפחה מושלמת ויפה, האמא יפה, האבא יפה ושני הילדים יפהפיים
והם הולכים ברחוב ומחייכים והבריות לא מבינות, איך זה כל היופי הזה מתרכז במשפחה אחת?
בכל רחוב בעיר גר ניצול שואה אנטיפת וסנילי שמחמיץ פניו לשכנים
ובנו ממעט לבקרו ובמקרר רק בננה ומעט חמאה והטלויזיה פתוח בווליום בלתי נסבל וגם את הגז הוא משאיר פתוח מעת לעת
בכל רחוב בעיר גר צעיר שאפתן שעסוק כל העת במשקלו וקרחתו, ובחידודי לשון פייסבוקיאים
ונחוש גם להשיג למיטתו נערות בהירות וקטנות עם חזה בינוני זקור וארשת חולמנית
ובשבתות הוא מנקה מהמסננת באמבטיה את כל השערות הארוכות שנלכדו בה
בכל רחוב בעיר גרה ילדה קטנה שמתקשה להירדם ומבקשת מאבא שישב לידה ומספרת לו קורותיה האמיתיים מגלגולים קודמים מי היתה ומה לבשה והוא מהנהן בעייפות ובודק באינסטגרם כמה לייקים קיבל על התמונה שלה רכובה על סוס פוני
בכל רחוב בעיר גר צלם חובב שעובד בנדל"ן ורוצה להיות אמן אמיתי אבל לא מכיר אף אחד בארץ אומניה. לא את שומרי הסף ולא את השפה ולא את הרכילאים
והוא מצלם חתולים בחצרות הבתים ואין מי שיעריך את כל היופי הגדול הזה
בכל רחוב בעיר גרה אשה מלאה שחטפה מכות רבות והיא מבשלת בסיר וכל עלי הכרוב שלה ממולאים דמעות וגידופים ואין היא מרשה לילדיה לטעום מהכרוב המקולל, רק לבעלה שיחנק
בכל רחוב בעיר גר זוג שלא הצליח להביא ילדים וזוויות פיותיהם נתקמטו באופן שווה
מימין קימוט של התנצלות ומשמאל קימוט של החמצה ובין הגבות כבר הרפה תלם הכעס

יום רביעי, 19 בפברואר 2014

קשה בעליה

רגעים נטולי השראה
וכמעט שנהייתי אותה אמא המנפצת כוסות קפה בזעם על הריצפה
מתיזה בוץ שחור על הכביסה המקופלת ואין לה עוד לאן להישפך
לאמא הזאתי, שכולם מסתכלים בה כמו בחיה זרה ולא מוכרת
אני. מי אני בכלל? ומה קרה בכלל?
מסתורין. למה זה כשהבית שלי צולע ולא מתפקד עולמי חרב עלי
ואני המסכנה והאומללה בעולם
וכל פרט נהיה מורכב להכעיס, מרדני, דווקאי
ולבי מלא קללות ופי חמוץ וקפוץ,
ואני לא יפה ולא טובה ואין אף בד או אריג לכסות את המראה העכור
וכולם רואים עלי ותוהים, איפה ההיפית? לאן נשבה רוח האהבה?
ארצית, כנועה, רופסת, קשה. 
כל ויתור שאני עושה, כל בקשה שנשלחת אלי מכה בי כפטיש
ועוד חושבים אותי למפונקת. ועוד מעמידים מולי מראה בלתי מכילה בעליל.
גם אנחנו מסכנים, המקהלה שרה. 
ברוכה הבאה לעולם האמיתי.
ואני מסרבת להאמין, כאילו כל השנה המבורכת של העילויים והגילויים אולי היא חלום?
לא יכול להיות. הרי הייתי ממש מאושרת. ציירתי הכי יפה. הרווחתי מלא כסף. עשיתי ים של קסמים
ורובם המוחץ עבד!
ומצאתי את המתכון להיות אמנית שחיה ונושמת אהבה, וגם אמא, וגם רעיה,
וגם צמחונית, וגם מטפלת תטא, ומתנדבת למען ניצולי שואה, זוקפת קומתה ומאירה לאחרים
וזאת מתוך אמת ושמחה גדולה. בלי להיות הזויה ומופרכת. אמיתית ומוחשית לגמרי.
רלוונטית, מעוררת השראה. בחיי!
בהתחלה היו אומרים לי: גלי בחיי איך השתנית, אחר כך התרגלו אלי כמו אל הדברים הטובים
אחר כך שכחו מי הייתי קודם (מפלצת על קוצים) וכמה סבלתי (מאוד מאוד)
ועכשיו... הפתעה? הגלי הקודמת חוזרת? 
הרוח התגלתה כבלוף בר חלוף? פיות יצקצקו לי ברינה ויגידו אמרנו לך וכולי

לא ולא
אני מבינה, וגם מאירים לי חברים מוארים
שכשאור גדול נכנס חושך גדול חייב לצאת, כלים שלובים
שבדרך המעגלית, כשמתרחבת התודעה, יש את המעברים האלו
שצריך להפשיל שרוולים ולנקות הארוות
ימבה חרא של סוסים ועטלפים ושל עצמי ושל קרוביי
ואני מנסה בשעה זו, חצות היום, לנוח על הספה ולהרפות לתוך המקום הזה
אל הרגע הזה, אל ההוויה הזו שבפני עצמה אין בה שום דבר רע
והיא נעימה למדי
ולברך שוב על כל מה שיש לי כאן עכשיו, ולהקשיב ולדייק מול עצמי
בעדינות ובהומור כי משם יבואו כל הרעיונות הכי מהממים שלי למימוש
ולא מהכפייה והיריקה והחבטה בקיר
ולא מההשוואה האלימה לזולת
ולא מהאגו מניאקית הסוררת
זו שאחראית לכל היאוש והאומללות בעולם
שמביאים לנו סרטן וקמטים ושיער שיבה ולב חמוץ

אני רוצה למות באור ובאויר ולעבור בנועם מהמצב הזה למצב הבא
בלי להתקע בכח בגוף שקיבלתי ובלי לסמרטט אותו בכעס בשארית ה"זמן"
והקושי הזה, אברך גם עליו כי כמו במשל החסידי עם העז
כשתצא העז מהבית ירווח לי
ושוב אשמח

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

תודה

חזרתי מיום עמלי המבורך. הוצאתי קצת, הכנסתי קצת, הנעתי אנרגיות ממקום למקום. חפצים, מזון, ציורים. גם צעצועים ובגדים. ובסוף היום תרגלתי יוגה בסלון והרגשתי איך התודעה שלי נאלמת וידעתי מנוחה ויופי. אכלנו יחד לשולחן ארוחה מזינה מלאה בירק וגבינה, פיתות וביצי עין. אחר כך דני הראה לי סרטון שהפך את קיבתי וטלטל לי את כל הברומטר. בכלל לא התכוון לעשות לי ככה, אבל אני התבאסתי. גועל וצמרמורת. איך כל כך אני פגיעה, חשבתי לעצמי. בכל פעם שאני "מועדת" בלשוני ובהתנהגותי ליד אמא, היא מעירה: אז מה שוות כל הסדנאות הרוחניות?, או, ככה מלמדים שם? מבחן אמיתי לפגוש בחיים. מה תגידו? למי יש כח?
יש ימים שאני מרגישה כמו ווינרית, ברור לי מה צריך לעשות, רק עניין של שנים עד שהכל יהיה מהמם בעולם. ויש ימים שאני חשה שלא הבנתי שום דבר, שאני חיה בבועה, שאולי הכל תרמית ואין תקנה. האמת כנראה אי שם באמצע, השאלה מה אני בתוך זה. כל פעם שנופל לידי ספר רוחני חדש אני גומעת בשקיקה ואומרת : או זהו! ואז בא חדש ועוד אחד. רבים מהספרים מדברים על דברים דומים, וזה דווקא טוב, כי תארו לכם שכל ספר היה אומר משהו אחר בתכלית? יום אחד אחרי שאקרא ממש מלא, אוכל לסכם עבורכם העצלנים מה כתוב שם ותחליטו איך לשחק בזה. זה בטוח יעשה טוב למישהו.
אני מתגעגעת לניבולי הפה. לרכילויות. להזניית שיחה. אבל ככה, נהיה אצלי נקי, זה לא מתאים. הגעגוע זה סתם טיזינג אינרצי של התודעה הישנה שלי. כמו אצל בולמים, שמתחילים עם כפית ריבה והלך המקרר. אז ככה עם ניבולי פה, מתחילים להגיד דברים לא יפים על מישהו וזהו אתם בסחלה ומרגישים שהכל אבוד. פיליפ סימור הופמן. מליון שקיות הרואין במגירה לוידוא הריגה. 
הפייסבוק גם מזוהם. יום אחד כשאחליט שהחיים שלי יכולים להתקיים גם בלעדיו, שעדיין תהיה לי זכות קיום בלי שאנשים ידעו מה איתי ומה אני עושה ומה יש לי להציע לעולם ומה בישלתי ואיך אני נראית עכשיו ובני כמה הילדים שלי ומתי יש לי תערוכה או מתי אני נפטרת מכסא, יהיה שינוי גדול.  אני הולכת לישון. לפני עשותי כן, אני מברכת בקול רם ומזמינה אתכם להצטרף ולשנות את הסעיפים לפי חייכם:
תודה על הבית שלי. יש לי מים חמים ואוכל במקרר. דני פה בסלון ויש לנו אהבה. הילדים ישנים בחדר והם בריאים וחמודים. תודה. השכנים שלי טובים. מזג האויר טוב והפרחים באדניות מתפוצצים מיופי לעונה. עשיתי ספונג'ה דו שנתי בסטודיו היום. יהיה לי נקי כשאחזור ביום א.
אני אוהבת לצייר ולכתוב, אני גם מלמדת, תודה על התלמידים שלי, אוהבת ומתפתחת מול כל אחד מהם. עם האתגרים וההתנסויות שזה מביא לחיים שלי. תודה לתלמידים שנשארים וגם לאלו שלא. הכל קורה בצורה מדוייקת להפליא. תודה לאמא ואבא, אתם אחלה. תודה לחיי הרוח המפתיעים ולכל החברים החדשים שהגיעו לחיי עם הרוח. גם לספרים וגם לרעיונות. תודה לכסף שמגיע כמו שנעלם ונעלם כמו שמגיע. מהרגע שהפסקתי להסתבך איתו הוא הפסיק להסתבך איתי. תודה על היוגה שמחברת בין כל הקצוות והחוטים בחיים. תודה ללילי המורה שלי ליוגה. תודה לחברים. תודה למכונית, למחשב, למכונת כביסה. תודה לטלפון. לגננות. אור לכולם. וליל מנוחה.