יום שני, 24 במרץ 2014

הממהרים למות

הממהרים למות שותים קפה בכל בוקר ונוסעים במכונית נוחה
מרכיבים משקפי שמש גדולות וכהות 
ויוצאים אל עמל יומם
הממהרים למות מתים לסיים כבר דברים
ממהרים לאכול, ממהרים ליירט מיילים, להגיב בפייסבוק ובווטסאפ
ממהרים לגמור, ממהרים במקלחת, בשרותים
ממהרים בכבישים, חסרי סבלנות ותחרותיים
ממהרים להסיק מסקנות ומדברים מהר מהר
מי שמדבר לאט ונוהג לאט הוא רפה (שכל) ואין לו מקום בכביש הזה

כן, הם נוסעים לחופשה הממהרים למות ועושים התעמלות וגם מסאז'
וכל כך מחכים לחופשות, להתעמלות ולמסאז'ים אבל כשאלו מגיעים
הם שוב ממהרים לסיים ולחזור לשיגרה

לאן אתם ממהרים? נשאל
יש הרבה להספיק! החיים יקרים! יגידו
ומתי אתם נושמים ונהנים?
חיוך עמוק ונשיפה קצרה
שאלות כאלו אנחנו שואלים אולי פעם אחת בשנה וגם אז אנחנו ממהרים
מהר לסיים את היום, להספיק את המטלות
שהילדים יגדלו כבר, שיגמלו כבר מווטאבר, לחסל את הכלים והכביסות יאללה יאללה
שתגיע השעה עשר בערב כבר (אולי דווקא בשעה עשר בערב הממהרים למות פחות ממהרים)
שיגמר השבוע שיגיע הסופשבוע 
שיגמר החודש הלחוץ הזה, שיבואו החגים
שנצא לפנסיה שנפסיק לעבוד, שיגיע כבר התור לרופא, שנוכל לנוח סופסופ יש יבלות ברגליים
והעצמות מתפוקקות, מתי כבר התור למנתח פלסטי? שלא יראו את כל הקמטים משנים של מאמץ
שיפסיק לכאוב, די שיגמרו כבר החיים האלה, כמה אפשר?

אני רואה אנשים זקנים שמחכים למות שנמאס להם, הם בודדים ובורח להם פיפי
ולאף אחד לא איכפת מהם
כל יום שזורחת השמש ועיניהם נפקחות הוא אכזבה, כל כך קיוו ללכת בשינה

ולי נראה שהממהרים למות מפסידים את כל השעורים החשובים שיש לחיים להציע להם
ושבסופו של דבר עם כל ההספקים וההשגים החשובים הם הפסידו חיים שלמים בגלל שמיהרו
ואז תארו לכם שימותו וישלחו אותם לעוד סיבוב פה בכדור הארץ המאתגר הזה
כי לא למדו שום דבר חשוב, היו עסוקים בלמהר לגמור כבר עם החיים

יום שני, 17 במרץ 2014

משאית הזבל באה

התמחות חדשה: להתנתק רגשית ממצב. כמו שמכבים את מתג האור, ככה. בפשטות, לשחרר את ההזדהות.
זה לא שלא איכפת לי מהמשפחה שלי או מהאמנות שלי. זה לא שהפנתי עורף למצוקות העולם והן ממני והלאה. להיפך. בגלל שאיכפת לי מאוד, אני מתכבה.
זה אומר שאני חדלה להיות מנוהלת על ידי פחדים (אישיים, קולקטיביים, היסטוריים, פוליטיים), חדלה להיות מזוהה עם התודעה הכוזבת. אני יורדת מרכבת ההרים הזו שטסה בין מה שהיה למה שיהיה. זו שעושה לי להקיא, שעושה אותי אומללה, בלתי מסופקת וחרדתית.
אני נוכחת במאה אחוז במקום ובזמן. אני שומעת היטב את הילדים שלי בוכים ואת הדברים שלא מסתדרים, אני מקבלת את כל התשובות החיוביות והשליליות, את המצב הגופני שלי. אני מאפשרת לזה לקרות לי בלי להיות שבויה. אני כן חשה צער והתרגשות ואהבה וכאב. אבל זו אדוה של תחושה. היא מאוד מעודנת. באה והולכת כמו רמזור מתחלף. ולא משאירה אחריה עקבות ולכלוכים. הכל נקי. כל חויה מקבלת את תשומת הלב המלאה שלי ברגע המסויים ואז כשזה נגמר זה נגמר. אין re-runs. אתם קולטים כמה אנרגיה מתפנה לי? אתם מבינים כמה אני יכולה יותר להנות מהחיים שלי?
אז מה שתארתי עכשיו זה המצב האופטימלי, אני עובדת על זה.
הטכניקה: לשים לב כשאני נכנסת לסרט, להבין שזה סרט ומייד לקום ולעזוב. כאילו אני באיזה דיאטה מהמיינד שלי. המיינד שעושה כל מה שהוא יכול כדי לחרב לי את השינה, ללכלך על אנשים אחרים, להשפיל אותי, לקלקל לי. זה חבר זה? אתם קולטים שכולנו נולדים עם אחד כזה? 
נולדים עם אוייב בילט אין. ומה שכולם מנסים לעשות זה להסתדר עם זה איכשהו. לטשטש את התחושות הגרועות בכל מיני אמצעים. או להיפך, לתת לזה לטרוף אתכם חיים. חיים שלמים של אנשים בזבל. ואז הם מלאים בשנאה והם מלכלכים את העולם ומלכלכים את עצמם.
במקום פשוט לפטר את המזכירה הגרועה שמנהלת את העסק הכושל שנקרא חייהם.
מה שאני שמחה זה שלמדתי מהר לזהות כבר את הריח של משאית הזבל הזו כשהיא באה. יש לה ארומה, גוון וטמפרטורה מיוחדים. מייד אני קולטת אותה ושולחת אותה לדרכה. כמו לשחק משחק באייפד.
עוד הרבה דברים ממש מגניבים קורים לי מבחינה רוחנית, תודעתית, תפישתית. עוד לא יודעת לשים את זה במילים, מה שכן זה מרגיש כמו סוטול קבוע. כאילו אני שיכורה. אוכלת טוב, ישנה טוב, מתרגלת יוגה, מטפלת בילדים שלי, עושה אמנות, כותבת ומתכתבת והכל בסוטול. מה יותר מגניב מזה?
אני לא לוקחת שום דבר קשה מדי, כאילו נהיה לי ריפוד ענק בבית החזה וכל דבר נוחת עליו ברכות. אני מציירת ביד קלה ובהנאה מרובה. בשקט מופתי. במהירות ובשלמות. 
עם זאת, התחילו לי חרדות נהיגה קשות. הראיה שלי לא ממוקדת, אני כמו בחלום. עפה ונמצאת בכל מקום...