יום ראשון, 27 ביולי 2014

הונאת השנאה

בימים הסמיכים והמורכבים האלו, אני נודפת מכל החורים.
משק הדמעות, מהאוזניים, מהאף, מהתחת, משחררת כמויות אדירות של אינפורמציות וחומרים
ומרגישה כאילו כל טיפה שיוצאת ממני לוקחת אתה עוד מסה של כח. 
כאילו אני מתפיידת, מתדחללת, נהיית חסרת גוף. אבל הלב עיקש. הוא כואב מאוד מאוד. ולא מוותר לי. כמו משוגעת בכתונת המתהלכת בין הכתלים, אני ממלמלת לעצמי: הפעם זה אחרת. הפעם משהו גדול ורע מתרגש על העולם הזה. משהו גדול ובלתי הפיך. אבן עצומה המתגלגלת במדרון. והמעטים שמבינים חלשים מדי לעצור אותה. 
ברור לי שבעבור ההתמרה הגדולה שנכונה לנו כאן, ידרש "מחיר" כבד. כמו שאנו מגדירים מחיר כבד בתרבות המערב. מוות הרס וחורבן של חיי אדם, תרבות, בעלי חיים ורכוש.
מי שיצליחו לשרוד את התופת הזו יהיו אלו בעלי הצורה הגמישה שיכולים לוותר על הרבה (אולי הכל) כדי להשתחל בנקיק, ביציאת החירום האחרונה. אני מקווה שאני ומשפחתי, חבריי ושאר הבריות הטובות נלמד להיות מספיק גמישים, אבל מוכנה לאפשרות שגם לא נספיק או לא נוכל לוותר על הכל. ימים כאלו מביאים אותי לנאומים שבימים כתיקונם ישמעו מופרכים. לי זה הגיוני כאור השמש.
כמו שאני רואה את הדברים ומפנימה אותם עוד ועוד, כל מי שנושא בלבו שנאה ותעוב למישהו או משהו אחר, מכיל את הפצע הזה בתוכו. כלומר, משהו בתוכו לא מרופא ולא שלם. לא נמצא בקבלה מלאה של המצב, של האחר. וכל עוד אין קבלה מלאה וראיה מלאה של האחר, גם השפל שבאדם, הנתעב שברוצחים (כן מה לעשות), אין סיכוי לשלום אמיתי. 
כשאני חושבת על אילת שקד למשל, אני מייד נבהלת וחושבת לעצמי: היא אשה לא מפותחת ומסוכנת לאנושות. היא הגיעה למקום הזה בזמן קריטי והיא מחרבת ומסיתה. וגם ליברמן. ואני יכולה להמשיך ולהמשיך. ואז
אני מבינה שאיילת שקד לא מרופאת אצלי. יש לי פצע בלב ששמו איילת שקד. והוא דורש קבלה מלאה ומחילה. ואפילו אהבה. כן. מרעיד את אמות הסיפים. כי רק כשאפסיק לראות באיילת שקד אוייבת שלי, היא תחדל מלהיות אוייבת שלי. אני אייתר אותה מהאוייבות שלה. וזה עושה הבדל גדול.
אז תגידו לי ודאי: אוקי, ומה אם היא ממשיכה להסית? ומה את עם הריפוי הפרטי שלך יכולה להשפיע, מחט בערימת שחת? 
ובכן, אני מאמינה שאני יכולה להשפיע. וכל אחד מאיתנו יכול. זה קשה וכמעט בלתי נסבל במקום ובזמן שאנו חיים בו. שתדר האלימות והשנאה נוסק לכאלו גבהים, שאפשר רק לייחל לאיזשהו קץ מאיזשהו סוג. ניצחון בטח שלא יהיה, גם אם יודפס כך בעיתון. כשמתים מלא אנשים אין ניצחון. יש לבבות שבורים, לבבות נוקמים, לבבות כועסים ומדממים.
כעס מביא עוד כעס. מלחמה מביאה עוד מלחמה.
אני אגדיל ואומר, שמי ששונא הכי הרבה את החמאס, בעצם בפעולת השנאה וההתנגדות שלו, למעשה מגדיל אותו, ממש מחטב ומטפח אותו. וככל שימשיכו לשנוא ימשיכו להגדיל. הו הטרגדיה. מרבים שנאה בשם הצדק ולא שמים לב למפלצת.

אם השמאל היה מרפא בתוכו את פצע הימין, והימין היה מרפא בתוכו את פצע השמאל, לא היו מכות. והיה לגיטימי לכל אחד להביע את דעתו בלי שנאה ואלימות. ובלי פחד.
אותו הדבר עם ההפגנה. ברור שחייבים לצאת לרחוב. מצד שני, היציאה לרחוב היא פעולת נגד. ופעולת נגד היא נגד עצמי ונגד המקום בו אני חי ונגד כל מי שחושב אחרת ממני. 
ונגד מושך אליו עוד נגד. כמה מתיש.
אז מה אני מציעה?
בשלב הנמוך והשפל בו הגוף והנשמה שלי נמצאים כעת, אני יכולה רק לדווח שממש ממש קשה לי לא לשנוא. הלב שלי שבור וכואב. אני חושבת מחשבות קיומיות נוראיות. אין לי תאבון ואין בי שמחה.
חוץ מהרגעים המעטים שבהם נוהר אלי זרם תודעה ברור שכולם הם חלק ממני (כולל איילת שקד והצל וביבי וחאלד משעל ויו ניים איט) וכך אני בלתי נפרדת מכולם ויש לי אפשרות ויכולת לשנות. כי אף אחד אחר לא באמת מאיים עלי, גם אם זה יעלה לי בחיי הפיזיים. רק אז אני יכולה לתת ביס בפיתה וללעוס אותה בשקט.

תודה לאבי על פרספקטיבת החמאס
וללילי שמחזירה אותי אל עין הסערה
ולכל החברים האהובים שעוזרים לי המון בימים קשים אלו

יום שני, 21 ביולי 2014

כדור הארץ קורא לגלי

מאז שנולדתי אחת המעלות שהצטיינתי בה היתה ריחוף. אינספור פעמים נתפסתי מרחפת על ידי מורות, חברות, משפחה. המשפט ששמעתי אולי הכי הרבה פעמים בחיים היה "בוקר טוב אליהו". כמה שנאתי את המשפט הזה, במיוחד שלסבא שלי ז"ל קראו אליהו. לא שלטתי בריחוף. זה פשוט קרה. עם הזמן הצמדתי בראשי את הריחוף להישגים נמוכים בלימודים, להיותי לא מעודכנת ולא מתמצאת בדברים, לחוסר אחריות ולהיותי מי שמהימנותה מוטלת בספק.
אני אפילו לא זוכרת לאילו מחוזות נדדתי ומה גיליתי בהם. אני רק יודעת שהם היו מועדפים עלי בהרבה על פני העולם הזה.
אולי כך בין היתר מצאתי לעצמי את העיסוק באמנות. מרחב שמאפשר לבלות את רוב זמני בריחוף, בהמצאות, בדמיונות ובמימושם.
לבד מהריחוף, נהנתי מדבר נוסף. הייתי מאוד מאוד טובה והאמנתי בכל לבי בטוב לבם של אנשים, ובמקביל, הרגשתי רעה ואהבתי מאוד לעשות מעשי קונדס זדוניים. לא אפרט כאן, רק אומר שהיה לא מעט וונדליזם.
והנה, בגרתי ואני כאן עם כל מעלותיי. הריחוף, טוב הלב והאופל ששוכן בי ואני מפנה לו את מקומו. ומאחר וקיבלתי מתנה אינסופית ומופלאה לגיל 35- דלת לעולם הרוח ומציאת אמונה בעולם על כל מה שבו, כולל בי, נגאלתי. נגלה לי מרחב בו ריחוף הוא מעלה מבורכת וחשובה, ויחסים מורכבים של אור ואופל הם מפתח חיוני להתפתחות.
אני מבקשת לחלוק עמכם תובנות שיש לי לגבי המלחמה היום. לשמחתי פגשתי בדרכי כמה מורים מופלאים וחברים זוהרים שמאוד מאוד עוזרים לי ובלבם מחשבות דומות לשלי.
העניין הוא פשוט. לשנוא את האחר, זה לשנוא בעצם את עצמך. לדכא ולהרוג זה לחרב את סביבת המחיה שלך. לקלל ולרכל ולריב, להכות וללכלך, זה לא רק בחוץ, זה גם בפנים. בגוף ובבית.
סבל הוא סבל. לא משנה אם הוא סבל פרטי שלי או סבל של השכנים שלי או של האויבים שלי. 
להדחיק את הסבל של האחר, להתכחש אליו, להתעלם ממנו, זה כמו להתעלם ולהתכחש לבעיה רצינית שאני עצמי סובלת ממנה. רק נדמה לי שזה לא שייך אלי, אבל זה מאוד מאוד כן. מי שחושב שיש דרך ל"חסל" את הבעיה, לכפות פתרון ולחיות חיים נורמאליים חי באשליה. אני לא מדברת רק על ערבים ויהודים, אלא גם על פלגים שונים באוכלוסיה בישראל. 
בכל מצב יש כמה צדדים וכמה נקודות מבט ובמלחמה אין מנצחים. יש אבידות כבדות. יש הרג וסבל. יש שכול ולב שבור. יש טראומות לכל החיים. והטראומות האלה הן של כל אחד ואחת מאיתנו. 
אז מה הפתרון? הפתרון הוא לאהוב. להאמין באהבה כפתרון היחיד. למלא את הלב באהבה ולהסתובב בעולם עם מחשבות של אהבה. כלפי כולם. הדומים והשונים. רק משם יפתח צוהר אמיתי בינינו ובין השכנים שלנו.
יש במלחמה הזו הרבה אבידות כבדות, כולי תפילה שלא תהיינה עוד. ומבחינתי זו טרגדיה איומה שעד עכשיו, שישים וכמה שנים, אין שלום עם השכנים שלנו ובגלל זה ממשיכים למות ולהמית אחד את השני. בגלל זה יש עכשיו מלחמה וחייהם של אלפי אנשים נהרסים.
אפשר להמשיך ככה, ביבי רוצה להשיג שקט ארוך טווח. מה זה ארוך טווח? חמש שנים? עשר שנים? עד שהצד השני יתחמש וישתכלל עוד לסיבוב נוסף? ואז שוב נרוץ למקלטים ונאבד אנשים יקרים בקרבות?
חשדנות והתנשאות מעל הצד השני היא תקיעת סכין בגוף. פשוט ככה.
יש תחושה באויר שאסור לדבר נגד המלחמה כדי לשמור על החיילים בחזית. כי להתנגד למלחמה זה לירוק ללוחמים שמסכנים את חייהם בפרצוף. ובכן, אני האחרונה שאעשה זאת. אני שולחת תועפות אור ואהבה לכל מי שמצוי בלב הקרב הנורא הזה. למי שמשלם מחיר דמים בחזית ומי שמתפתל בלילה במיטתו מכאבי לב בעורף. 
אני קוראת לכל האנשים משני הצדדים, אזרחים, חיילים, לוחמים, מנהיגים, מקבלי החלטות, אנשי דת, לפתוח את לבם ולראות את האמת. שגורלותינו קשורים והדרך היחידה להפסיק את זה היא דרך האהבה. הקבלה המלאה של האחר כפי שהוא. ההכלה המלאה של האחר בתוכי. גם זה ששונה ממני שנות אור בדעותיו ובמנהגיו.
ככל שימשך הקיטוב תימשך המלחמה וההרג. 
גם הפעם, כמו כשהייתי ילדה קטנה, אני חושדת בעצמי בהזיה וריחוף- מה פתאום להאמין באהבה כשהאחר שונא אותי כל כך ורוצה במותי? ובכל זאת, אני מבינה שזו האמת הכואבת ששומה עלי להכילה בכל מורכבותה. לאהוב את השונא.

נ.ב פטרתי עצמי מהפייסבוק לזמנים הקרובים. לכן אני לא מפיצה את הפוסטים שלי יותר שם. אשמח אם תקראו ותכתבו לי כאן בבלוג או למייל galiapasternak@gmail.com
אם אתם רוצים להגיב, וכמובן אם דבריי נוגעים ללבכם אשמח שתשתפו אותם.
שלכם באהבה

יום שבת, 5 ביולי 2014

השעה ה 25

"מגדת עתידות אמרה למשה שביום שבת החמישי ליולי 2014 ימצא את מותו. לא אמרה איך. בימים שלפני החמישי לשביעי, ידע משה שאין סיכוי שימות, כי הובטח לו תאריך ספציפי ולכן עשה כל מה שמעולם לא העז. למשל, חצה כביש סואן מבלי להסתכל ימינה ושמאלה. הפסיק את נשימתו למשך חמש דקות. הלך בשיא החום לתחנה מרכזית ישנה ופתח בקטטה עם סוחרי ירקות עצבנים. בנוסף, גם העז להתקשר לנשים שמצאו חן בעיניו והצליח לדבר אתן באופן חפשי. הוא נפגש אתן ושכב אתן ואצל חלקן אפילו השאיר איזשהו רושם. הוא ניגש להוריו והתנצל על כל השנים הארוכות של האיבה. הוא אמר להם שהיתה זו בעצם ההופכיות של האהבה. שהוא התכוון לאהוב אותם בכלל. והם סלחו ודמעות רבות נשפכו באותו אחר צהריים. שנים של טיפולים מסוגים שונים לא הביאו למשה תוצאות כה נאות כמו מותו המתקרב. הוא הלך למסעדות הכי יקרות והזמין ושתה ואכל בלי סוף. ואז הגיע יום שבת החמישי לשביעי, היום בו היה צריך למות. ובבוקרו של אותו היום אחרי לילה ללא שינה, כצפוי, החליט שהוא מספיק חזק כדי לשנות את גורלו. חייו לא נראו לו כה בעייתיים פתאום. הוא היה מוכן לחיותם מחדש. לכן, לא יצא מהבית. סגר את התריסים, לא פתח טלויזיה, לא מחשב, לא ענה לטלפון, לא אכל ולא שתה, מי יודע מאין יגיע המוות. הכי בטוח לא לעשות כלום. רק שכב במיטה בשקט ונשם נשימות ארוכות. כיוון שעון מעורר למשך 24 שעות בדיוק וניסה שלא לחשוב על כלום.
השעות זחלו ואני אחסוך מכם את כל התלאות ושלוליות הזיעה שנשפכו על המזרון של משה. רק אסכם שהיה מדובר בנצח מסויט. ואז, כעבור 24 שעות צלצל השעון. משה קפץ מהמיטה לתוך השעה ה 25 של היום הבא, הלא הוא השישי ביולי 2014. קם ואמר: אני לא מת! אני חי! נשם נשימה עמוקה והלך בצעד קל לפתוח את הדלת בתחתוניו, לאסוף את העיתון היומי.
והנה בדלת עומד איש. משה נבהל. מי אתה? שאל. אני המוות, השיב האיש. באתי לקחת אותך. 
משה הביט באיש מבולבל. ראשית, משום שהאיש נראה רגיל לגמרי. כמו טכנאי מזגנים או שליח מהסופר. שנית, כיצד זה יתכן שבא מותו אם כבר חלף התאריך הנקוב?
אבל זה היה אמור להיות אתמול, אמר משה לאיש, אתמול הייתי אמור למות ולא מתתי. אז אני כאן היום ולכן אין לך שום זכות וסיבה לקחת את חיי. 
האיש הביט במשה ושתק. על השעה ה 25 לא שמעת?
השעה ה 25? שאל משה, מהי השעה ה 25?
השעה ה 25 היא השעה הנוספת שבה מותר עדיין לקחת חיים אחרי הזמן הנתון. זה קורה לעיתים נדירות, אתה אחד מהמקרים הנדירים.
משה הביט בעיני האיש והחל דומע. האיש הביט בעיניו של משה וחדר דרכן. עיני המוות היו שחורות עמוקות ולא היתה בהן איזושהי תכונת אופי שאפשר לזהות. לא טוב, לא רע, לא שיפוט, לא כלום. משה הרגיש מאוד בנח עם מבטו החודר של המוות. לראשונה בחייו הרגיש טוב כשמישהו מביט בו, אז סמך עליו.
אני אלך לקחת נעליים, לשים בגדים, אמר משה. בלבו שמח שלא בא קיצו בשריפה או בירי מטווח אפס, בטביעה או בחנק. בא אדם רגיל לקחת אותו. והוא הולך עמו בביטחה. וכך הלך משה עם המוות ולא שב עוד."

רונית יושבת בבית קפה סמוך לביתה וקוראת את הסיפור בעיון רב. מעניין. היא חושבת. יש כאן חומרים מעניינים אבל הוא זקוק לליטוש. לשכתוב. רעיונות יפים אבל כתוב רע. בלוג נידח. רונית מתחילה להרגיש בעירה בין הרגליים. בעירה מתוקה של גניבת רעיונות ושכתובם, של תהילה והצלחה והפתעה גדולה. של היבריס, שהיא יודעת לכתוב יותר טוב מכולם. היא מזמינה מהר קפה נוסף ומתנפלת על מלאכת הגניבה. היא כותבת וכותבת וכותבת עד השעה שסוגרים עליה את בית הקפה והיא מגיעה הביתה וממשיכה לכתוב עוד ועוד ומסיימת לקראת ארבע בבוקר גירסה כמעט אחרונה. בשעה הזו היא הולכת לישון וצוללת לשינה טרופת חלומות והזיות. 

כל הסיפור הזה מבליח לי בדיוק בשעה האחרונה של תרגול יוגה שנמשך על פני כל היום. בשעה האחרונה לתרגול פורצת שריפה במאפיה סמוכה. עשן מיתמר מהצד השני של הבניין. שומעים את מכבי האש מגיעים. השריפה כבתה ומחליטים להמשיך לתרגל שעה נוספת. לחץ קל פועם לי בבית החזה ואני מוכנה להרפות לתוך התרגול ולהסכים לגורל שלי לעשות את שלו. אם זה יהיה בשריפה או בתאונה או ככה סתם. אז אני ישר חושבת על האיש, שבהתחלה קורים לו רמי ואז זה הופך למשה. הוא מנסה לחמוק ממותו עד שמגיע המוות עם השעה ה 25. ואת הפיסקה השניה על רונית הסופרת שגונבת את הרעיון הוספתי כי נדמה לי שהסיפור הזה לא רע ואני צריכה תעודת ביטוח מגניבה פוטנציאלית. אפשר להגיד שסרוונגאסאנה (תנוחת עמידת כתפיים ביוגה) היא ממש לא מבוצעת טוב כשהמחשבות נודדות כל כך רחוק. אבל איך אפשר להאשים אותי עם השריפה והכל?

והבכי? הבכי עדיין תקוע בין האף לגרון.