יום ראשון, 28 בספטמבר 2014

מה אוכלים הצמחונים?

על בחירות התזונה שלי כתבתי כאן לא פעם, על שלל המאבקים שניהלתי עם עצמי כשניסיתי להיות צמחונית, כשנכשלתי בלהיות צמחונית וכשלבסוף הצלחתי להיות צמחונית. עברה מאז שנה וחצי בערך ואני יציבה ומאושרת. למען הגילוי הנאות, כשנסעתי להפרד מסבתי בטורונטו לפני שנפטרה, וביליתי ימים ארוכים בבית החולים, הלכתי באחד הימים בנחישות לסניף איקאה שהיה בסמוך וחטפתי נקניקיה בביסים גדולים. לא היתה ברירה. וגם באחד מהימים חזרתי ממוזיאון חיפה מאיזה כנס שדיברתי בו ואחרי התקף חרדת נהיגה היסטרי שתפס אותי בדרך, התקרקעתי בבית עם שלוש קציצות. אבל זהו. באמת.
אחד הדברים החשובים שלמדתי בתהליך, הוא לא להסתכל לאחרים בצלחת ולא להעיר הערות מוסר מזון לידידיי ומשפחתי. (אלא אם כן מישהו אחר פתח בדיון ושאל לדעתי). 
כל אחד בוחר את בחירותיו מהסיבות שלו. 
מה שכן,
לא פעם, לא פעמיים ולא עשר פעמים הגעתי לארוחות שהוזמנתי אליהן ולא היה לי מה לאכול, למעט לחם, ובמקרה הטוב גם זיתים, ירקות ותוספת בלי כלום. שזה שפע גדול! אבל ביחס לשאר הסועדים אכלתי את מה שהוצע מסביב. כלומר, מהצד. 
בהתחלה קיבלתי את הדין. אמרתי: מה זה אשמתם של כל השאר שאינם צמחונים? כולם אוהבים בשר שיחגגו, אני אסתפק בפיתה וחומוס. אבל עברה שנה וחצי והבוקר התעוררתי במחשבה שהגיע הזמן לשנות את זה. 
אם הייתי אלרגית לביצים בשר ודגים, היו מתחשבים בי ללא ספק ומכינים מה שאפשר עבורי. אבל משום שההחלטה התזונתית שלי היא מבחירה, היא מתפרשת לעיתים כמותרות. וסביב השולחן אין סבלנות לשכמוני. זה אולי מקומם את השאר ומרגיש כמו פינוק או אקספרימנט ואף אחד לא רוצה לשאת בנטל הזה. להכין עוד מנה. שתתגבר ותאלתר.
ואם אין לי מה לאכול, בעיה שלי.
טוב.
אז בעיני זה לא מתחשב ולא נחמד. אם אני הייתי מזמינה אלי הביתה אדם שלא אוכל ביצים, לא הייתי מגישה לו מנות עם ביצים. נכון? על אחת כמה וכמה אם מדובר באורח קבוע ואהוב, בן משפחה למשל. למה שאתן לו תחושה שהוא ראוי לקבל רק תוספות של המנה העיקרית?
אפשר לפחות להודיע לי מראש שהולכים לעשות אסאדו או ווטאבר ואני אוכל בבית או אגיע עם שקית פירות יבשים. (לא שאי פעם המצב היה כה גרוע, אבל רק לדוגמא)
אז זהו.
בדיוק אכלתי הרגע המבורגר צמחוני מעולה בלחמניה רכה ופריכה ואני שבעה ומאושרת.
אם הייתי רעבה עכשיו כנראה שהפוסט הזה היה נכתב בכעס או לא נכתב כלל...
וגם, אם יש לכם המלצות או תובנות לגבי הערכויות שכאלו בשולחנות אוכלי כל, אנא שתפו אותי בבקשה... תודה רבה

יום שני, 22 בספטמבר 2014

בעיקר דברים טובים

מה יעזור לעשות חיים טובים בשנה הקרובה החל מהיום:

הערה א': דורש אימון להגמל מהרגלים ממכרים ש"מגדירים" אותנו, אבל זה עובד כמו קסם!

הערה ב': ליקטתי אסופה זו עבורכם מכמה ספרים שקראתי לאחרונה. ניסיתי על עצמי וראיתי כי טוב.

אז הנה:

*להמנע מרכילויות ומדיבור שמפלג בין אנשים. לא משנה איזה אנשים. אפשר להיות פופולארי גם בלי ללכלך. במקום זה אפשר להתאמן בלשתוק אם אין משהו אחר להגיד.
ולחרוצים בינכם אפשר להרבות בדיבור שהוא מאחד, משתף ומאחל טוב לאחרים. גם לאויבים. בלי ציניות.

*לשתף פעולה ולהיות נדיבים עם אחרים. לתרום דברים, חפצים, בגדים, מילים טובות, עוגה, קצת כסף פה ושם. זמן כמובן. הקטע המהמם הוא שכל מה שתורמים בכיף (בלי למנות ולהתחשבן) חוזר פי כמה חזרה למערכת החיים שלנו. במיוחד כדאי לשתף פעולה עם "מתחרים" כדי להגדיל הכנסות לכולם. להמליץ, להחליף מתכונים ולדאוג לרווחתם. 

*להיות נחמדים ואדיבים לכולם. גם לאנשים שקל להיות נחמד אליהם וגם לאלה שקשה. בלי היררכיה. תסתכלו על כל מי שנמצא סביבכם כשותף לדרך. יש לנו אחריות הדדית אחד כלפי השני. מה זה להיות נחמד? לא להיות גס רוח. להיות נעים ולדבר יפה.
תשחררו את היהירות וההתבדלות אחד מהשני. אין באמת הבדל. נכון שעל פני השטח אנחנו מחולקים בקטגוריות, אבל להתבצר בזה רק מרחיק את הפתרונות האמיתיים. זה גם אולי מגניב להיות מיזנטרופ ומאוד לא מגניב להיות "לא בררן באנשים", אבל מי שבאמת מגניב הוא מעל ההגדרות האלה.

*לשמוח בהצלחות של אחרים. אבל באמת באמת. להבין שהצלחה של מישהו אחר זה דבר מעולה שתורם לכולם באופנים שונים. שמחה כזו תטיב עם כולם ותביא לרווחה ושקט נפשי. ובמיוחד בדרך מדהימה, היא תביא להצלחה שלנו. מה זו הצלחה? מה שאתם מגדירים הצלחה. (דברים טובים כמובן. לא הרס והשפלה של מישהו אחר)

המחשבה הצינית הקפיטליסטית של חלקנו ודאי תתגונן ותכריז שזה מתחסד, רוחני בשקל, בדיוני ולא מציאותי. מה פתאום לחלק רווחים? מה פתאום לשתף נוסחאות להצלחה? יביאו לכם מייד מאה דוגמאות לאנשים מאושרים ועשירים שלא תרמו ולא שיתפו. שיביאו. זה לא קשור לעניינינו. אתם רוצים להיות מאושרים, כן? בכם עסקינן ולא בהם.
תתמקדו במה קורה אצלכם ולא מה קורה אצל אחרים.
אחרים זה אחרים. כל אחד אחראי לעצמו בלבד. ומתוך האחריות שיש לכל אחד כלפי עצמו להיות בטוב, באופן טבעי חייהם של רבים אחרים ישתנו לטובה. 

מי שרוצה להגדיל ראש ולשלש את כל הדברים הטובים שקורים לו, יתאמן בלהודות על הכל.
תודה למה שיש לי וגם למה שחסר לי עכשיו. כל דבר שאני מתנגדת אליו (חוסר בכסף, אלימות, חוסר צדק, מלחמות) אני מעצימה אותו. כל השלמה והודיה על מצב כלשהו כפי שהוא, מאפשרת לו להשתנות. אצלי כמובן, ודרכי. וכך אפשרי לי ליצור שינויים גדולים ומרחיקי לכת כמו להביא לכאן ולעכשיו שפע, אמון, ידידות, שיתוף ושלום. לכולנו.

כך תפטרו מטונות של סרחים עודפים של אשמה, ספקנות, ציניות, בושה, שנאה וקנאה. מצער וחרטה על העבר ומחרדות ואיומים מן העתיד. כמו שהזכירה לי חברתי לי אורפז שאמרתי פעם אחרי מבחן ענק בסיום התואר השני בבצלאל: כמו לשחרר חירבון ענק. רק לדמיין את זה נהיה טוב בלב.

והבונוס!
כשאנחנו טובים באמת, כל כך קל להגיד לא, כל כך נח ונעים להגיד לאנשים מה אנחנו באמת חושבים בלי דפנסיביות או אגרסיביות, כל כך פשוט לעשות סדר עדיפויות נכון... כל הדברים שמעצבן לעשות כי מרגישים אשמה. אז הופ אין אשמה! לא מגניב?

אז אני מברכת אותנו בזה.

תודה על תשומת הלב!

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

ירח מלא בחודש ספטמבר


הלילה הירח כה גדול וענוג ובטוח
אתמסר אפוא לאורו שיתפזר עלי
בלי לבדוק ולדעת מה קרה ואיך
פשוט אשכב שם מוטלת במאוזן
ואשתוק ואסגור עיני ואנשום עמוק פנימה
ואתן לו לעבור עלי ולרפא אותי הוא כבר יודע איפה יש בור ומה פצוע

ינחם ויניח רטיית עונג לכסותי ולשמרני
נבלה יחד כל הלילה כי נועדנו ואשקע לתנומה בחיקו
כשאקום אהיה רעננה ורחוצה, בהירה וזוהרת
בלב אחד ובראש שקט
בפה נקי שמילים בו מעט וכל אחת מהן טובה ויפה מאוד

***

בחודש ספטמבר נולדו שני בני במזל בתולה ובהפרש של שלוש שנים.
בזמנים האחרונים אני מפלסת דרך במצ'טה בסבך הקפיטליזם.
את כל גילויי המופלאים והנהדרים אני בודקת על עצמי. לכל תובנה יש השלכות גדולות הרבה מעבר לתחום השיפוט והכסף.
בני ינאי מציג לי שאלות שונות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להשיב לו ותחת איזה כובע. האם לספר לו את האמת שלי? כמובן.
כיצד? באופן שהוא מבין. האם אני מבינה אותה? מתברר שגם לי יש שאלות. האם אני יכולה לגדל ילדים חופשיים בתוך חברה קפיטליסטית, בעיר נורמטיבית וסטנדרטית בלי לצאת ממערכת החינוך הרגילה? פשוט ככה כמו פיתה עם שוקולד? בלי להוציא אלפי שקלים בשנה כדי שישקיעו יותר זמן בלחלום ופחות בלכתוב? ומה אם הם יחליטו מרצונם לשחק את המשחק הזה עד הסוף, בקטע של ליסוע באופניים חשמליות, לשים עגיל יהלום ולצעוק לחברים מלמטה באמצע הלילה :"יא בן זונה יא הומו" כי ככה קוראים אחד לשני עכשיו בכיתה ט' בלב המעוז הנורמטיבי הסטנדרטי. 
אני לא רוצה שילדי יהיו עסוקים בלשרוד חברתית. אני רוצה שהם יהנו מהחיים שלהם ומהתהליכים שהם עוברים. גם מהכשלונות. לא רוצה שהם יתחרו. רוצה שהם ישתפו פעולה עם חברים שלהם. שיחשבו בעצמם ולא יתגלפו בתבנית המסכים משתנה. (אייפד אייפון וכו)
ורוצה בשביל כולנו יחד שנשתחרר ממה שחייבים או ממש שצריך כדי לא להיות עבדים של השיטה הקפיטליסטית. השיטה הזו לא עובדת. גם אם היא מפרנסת מעולה אנשים מסויימים, כולם סובלים ואין בה הצעה אמיתית לנחמה וריפוי. זו שיטה של תחרות. אני לא מאמינה באנרגיה הזו יותר. אני מאמינה שהיא מזיקה גם למי שמצודד בה וגם למי שלא.

אני רוצה להרוויח מה שאני צריכה כדי לחיות טוב ובשאר 70% הזמן אני רוצה לנוח ולבלות עם אנשים שאני אוהבת. לשרת את המשפחה שלי באהבה כמו שהיא משרתת אותי. לא רוצה לבזבז את כל הזמן היקר שלי במשרדים ורכבים ממוזגים ולהרוויח יותר מדי כסף שאני לא צריכה כדי לשלם על חופשות יקרות יותר ובתים יקרים יותר, כדי להוכיח לאמהות אחרות שעשיתי את זה ושאני שווה הרבה. ובלב ריק לי ואין לי תקשורת בכלל עם הגוף שלי ואני לא רואה ולא מבינה שהוא חולה וצריך מנוחה ושהוא בודד וכואב. אני מניחה שהכתיבה הזו באה לנקות אצלי משהו. אם השיטה הזו שלא סופרת חלשים ככ מדכאת בעיני ואני עסוקה בלנצח אותה, סימן שיש לי איזה עניין לא פתור איתה. סימן שאני מזהה גם בעצמי חלק שהוא שפוט של השיטה, נתון למרותה ומפחד להיוותר חסר כל וטועה. לכן אני כותבת את זה.
בסטודיו יש לי מחברת שאני ממלאת בדברי נבואה מופלאים שמגיעים אלי כלבנים של בניין. אני אבנה מהם טקסט שיטיב עם הבריות ואפיץ אותו לטובת כל מי שירצה.
לילה טוב מלא אהבה.