יום שבת, 15 בנובמבר 2014

הפה הנקי

אתמול קראתי בטור של אלון עידן בהארץ על האופנה החדשה: החלפת המילה לא במילה פחות. הוא טוען בסופו של טור שההחלפה הזו מסמנת סימפטומים של כהות חושים וניתוק רגשי נוכח המצב המחמיר באזורנו. וכדי לטשטש את הכעס וחוסר האונים אנחנו מתנתקים ומרככים את הדיבור. הוא חושב שלא צריך להמתיק את המילים ושזו צביעות פנימית.

אני רוצה לומר כמה דברים על דיבור נקי. (תתכוננו לקרוא הרבה לא ופחות פחות)
דיבור נקי הוא לא ללכלך על עצמך ולא ללכלך על אחרים. לא לרכל, לא לשקר. לא להזיק בדיבור. זה בגס.
בניואנסים העדינים יותר, אחרי שהסכמנו להתפרק מהתחמושת הכבדה, אפשר גם להתאמן בלא להיות ביקורתיים-דפנסיביים. כמעט בכל משפט שני שלנו יש ביקורת עצמית או חיצונית.
בשלב הבא, אפשר לנסות לדבר באופן קונסטרוקטיבי. במקום להגיד מה אני לא ומה אי אפשר, להגיד מה אני כן יכולה וכן רוצה. מה כן מתאים לי.
ובהמשך, אפשר לנסות גם לדבר ממקום של אהבה פנימית וחיצונית, מקום של אחדות.
אני משערת שהשלב הכי מתקדם הוא לשתוק.

אבל מה? עולה הכעס. לקרוא את השורות האלו ולכעוס. מה פתאום לנקות את הדיבור כאשר האדמה בוערת? כשיש כל כך הרבה שנאה וגזענות ברחובות? כשהתקווה לשלום רחוקה כל כך? כולם אינטרסנטים ואי אפשר להשיג כלום בלי קשרים. הכל מרגיש צבוע ומלאכותי. זה מעורר תחושת חשדנות והכחשה.
ברובד עמוק יותר, זה מרגיש כאילו אם אוותר על המילים הקשות שיש לי להכות בהן בעולם, העולם ישתלט עלי ולא יהיה לי בו מקום. יקחו לי (את הפרנסה, את התור, את העבודה, את החניה).
וברובד היותר עמוק, אם לא אדבר ולא אגדיר מי אני ומה אני רוצה וצריכה, אני אכחד. אני אעלם ואמות. פחד מוות. גם הפחד של אלון עידן שכותב הטור הוא פחד מוות. אם לא אומר לא אז כיצד עוד אפשר להתנגד בנחרצות לעוולות העולם?

ואני רוצה לטעון אחרת.

אם אני מנקה את הדיבור שלי, אז גם המחשבה שלי מתנקה. כשהמחשבה שלי מתנקה, הכוונות שלי והמעשים שלי הופכים נקיים. וכשאלו נקיים אני יכולה להשתמש באנרגיה העצומה שעומדת לרשותי לתועלת העולם. דאגה לגוף ולנפש שלי היא בעצם דאגה קולקטיבית לכם. אתם, שמכירים אותי ושלא מכירים אותי. ההשפעה המרחבית של זה היא עצומה ואני מקבלת עליה הוכחות כל העת.
כמו כן, כשהדיבור שלי נקי אני יכולה ועוד איך להשתמש בכל מילה שלא תהיה, ולו הקיצונית ביותר באפקטיביות מירבית ומבלי לייצר אנטגוניזם ומריבות. משום שכשהלב נקי אפשר להגיד כל דבר. הלב הנקי יודע להגיד את המילים בצורה הכי מדוייקת. להבין מצבים מורכבים ועדינים בקלות רבה. להוציא את היאוש והציניות מהמשוואה ופשוט להגיב לעניין. בלי שמחה לאיד ובלי אינטרס. רבותי, אפשר לחולל ניסים עצומים באופן הפשוט והנגיש הזה. בלי זעם, בלי הבערת צמיגים, בלי להשכב על גדרות. הבונוס הוא שזה עוזר גם לדייק דברים בינינו לבינינו. להבין מה בדיוק אני רוצה וצריכה ולהשיג את זה בקלות רבה. בלי ללכת סחור סחור. בלי אמונות תפלות והיגררות פסיכוטית לסרטי פראנויה.
כולנו זקוקים לריפוי הזה.

לכן, אני מבקשת לסכם ולומר, שכל פעולה מילולית קוסמטית אין לה שום השפעה ממשית לכאן או לכאן. מה זה משנה אם התלונה חריפה או דקה כשמה שעומד מאחוריה מקוטב לחלוטין (צודק/טועה, כובש/נכבש, רע/טוב, מצליח/נכשל, אזרח נאמן בגיהנום הדואליות).
מה שהניקיון המילולי מאפשר לנו בסופו של דבר זה אומץ גדול להיות טוב בעולם בלי לפחד.





יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

שאלות הרות גורל על חינוך

לפעמים, להיות אמא זה לחיות בתוך יום כיפור מתמשך. ימים ארוכים של חשבונות נפש נוקבים. החלטות גורליות הקשורות לעתיד ילדיי.
עוד כמעט שנה קלנדרית שלמה שבסופה ינאי יעלה לכתה א. אמות הסיפים רועדות. ואני כמו נערה מתבגרת יורה את כל התחמושת שיש לי (על עצמי) ומנסה לקבל החלטה בהפסקות האש היזומות. מכל כיוון עפים לי טיעונים לכאן ולכאן. מה כדאי? עבור מה שווה להילחם? מה הסיכונים שאני לוקחת?
אגיש לכם את הדברים בצורה פשוטה:
מערכת החינוך הרגילה (בה ינאי לומד כעת, גן חובה) מפחידה אותי מאוד, מבלי שאפילו ביקרתי בבית הספר המיועד. מבחינתי, כל מה שחולה במערכת הפוליטית, במשרד החינוך ובחברה הישראלית (גזענות, נפרדות, אלימות, שנאת זרים, חשדנות, קפיטליזם דורסני, רמיסת אינדיוידואליזם) מציף את בתי הספר. כל מי שהוא לא "סטנדרט" הוא ודאי עפיפון או בעל הפרעות אחרות שהמערכת לא אוהבת ושהמורות לא מסוגלות להכיל (אחרי הכל, 35 תלמידים בכיתה וכו). וככה, אם את קצת אחרת, כמו שאני הייתי לצורך העניין, חולמנית, צפויות לך 12 שנים של שיעמום אטומי מלווה במורים פרטיים כמעט בכל מקצוע, תחושה מתמדת שאת אהבלה ושבית הספר הוא גטו חברתי תרבותי. כל זה שלי מהחוויה האישית שלי.
מספיק לי לשמוע איזו מורה צועקת במגאפון על תלמידים המשתתפים בטקסי זכרון כדי להצטמרר. כשאני בג'ם סשן פראנואידי על הנושא אני אפילו מרחיקה לכת ומדמיינת שכל המורים שבויים בשיטה הדורסנית (צריך לשרוד וזה) ולפיכך מחזיקים בדעות קיצוניות הפוכות משלי. וכל מה שנראה אחרת הוא בוודאי מצג שווא צבוע. מערכת שבולעת ומקיאה. ומה שיצא לי ממנה בבוא העת זה נער מכור למסכים ולטמטום, שפוט חברתית, מוותר על עצמו, לומד להתחרות ולהתכחש לזרים וחלשים. ובהשפעת חברים לא טובים מסומם זרוק וזומבי שמתעלל בחלשים וקורא לחברים שלו יא הומו יא בן זונה.
לא קצת נסחפתי?
אין סיכוי שבבתי הספר הרגילים לומדים גם ילדים שמנגנים בחלילית ומחליפים קומיקס? משחקים די אן די ומעמיקים לעצמם את הידע המוזיקלי והתרבותי שלהם? או שכל אלה לומדים רק בדמוקרטי, בטבע, באנתרופוסופי?
כי כשאני מתבוננת סביבי, כל חבריי האמנים כולם ללא יוצא מן הכלל (למעט שניים שלושה) למדו בבתי ספר רגילים ומשעממים. וכל חבריי הלא אמנים שמחזיקים במגוון משרות מכובדות, משכילים ומפוקחים, עירניים, מפגינים ומעורבים גם הם למדו בבתי ספר רגילים. 
וכן, גם יצאו כמה זומבים מסוממים מכאן ומשם. כי לא היתה אולי אף דמות שמשכה אותם החוצה מזה.
וכאן מגיעה שאלת ההורים והחוויה הביתית. מה עדיף? ילד שלומד בחינוך האלטרנטיבי הכי שווה ומעולה בעולם אבל הבית אליו הוא חוזר כל יום מלא סכסוכים והזנחה? או ילד שלומד בסתם בית ספר עם מורה אהבלה אבל חוזר כל יום לבית שנעים להיות בו, שמקשיבים לו ומבשלים לו ותומכים בו?
ומה עם הילד עצמו? מה כל ההחלטות הגורליות הקשורות אליו הן רק חיצוניות? הרי הוא בן אדם בזכות עצמו שמתפתח ולומד ובוחן אפשרויות... ובוחר אם להיות ערס מקלל או חנון קומיקס. מבנה אישיות עצמאי, הייתם מאמינים?
לא כי גם אני המשועממת העדפתי לשבת שעות ארוכות בבטלה על ספסל בגן הציבורי עם החברים שלי מאשר להתאמן בצ'לו. "זרקתי לפח" את הכשרונות שלי לטובת מעמדי החברתי. חלמתי שעות ארוכות על בנים שאין לי שום סיכוי להשיג במקום לקרוא ספרות מופת.
האם באמת כל מה שהיה, היה כזה נורא? לא. הנה אני כאן. הכל בסדר. השלמתי את מה שהיה חסר לי, עשיתי שני תארים באוניברסיטה אפילו שהיתה לי בגרות פח ופסיכומטרי עוד יותר פח.
כי זה מה שיצא ממני. ככה. 
אז מה, אם ינאי ילך לבית ספר רגיל יהרסו לכולנו החיים?
אם אני לא שולחת אותו לבית ספר פרטי אני אמא פחות טובה ומשקיענית?
(אחרי הכל זה כולל גם הסעות יומיומיות לאורך שנים והוצאת עשרות אלפי שקלים נוספים)
ואם אני כן שולחת את ילדיי לחינוך פרטי אז אני לא שמה אותם בגטו חינוכי מסוג אחר? שאולי לא מייצג את המציאות שאנחנו חיים בה?
מה עלי לעשות? כיצד אוכל אי פעם להחליט? כל כך אינני שלמה עם עצמי וכל החלטה שעושים אנשים אחרים נראית לי ההחלטה הנכונה. ורק אני מפקפקת ומפחדת לדפוק את הילדים שלי.
והאם זו באמת החלטה כל כך גורלית? 
הפכתי להיות המורה הזו שצועקת במגפון, על עצמה...