יום שני, 23 בפברואר 2015

ימים של חולשה

הבעסה חוזרת בספיראלות כמו ההשראה, הוסת והאהבה לבישול.

לוקח לי כמה ימים לקלוט שאני בבעסה
וכשאני מבינה את זה סוף סוף נשארות לי בערך 48 שעות להיות שם
ואז הספיראלה ממשיכה ומרימה אותי משם

לפני איזה שנתיים, הבעסה היתה מרה וארוכה
הכל היה כבד לי בעיקר העפעפיים ויד ימין
גם לחצו לי הג'ינסים
הרדיפות העצמיות שברו שיאים
והרחמים העצמיים היו הדי ג'יי
של מסיבות שנמשכו שבועות ארוכים

גם בשנתיים האחרונות, מאז שלקחתי את עצמי בידיים
אני בבעסה כל קבוצת זמן קבועה. אבל העוצמה שלה ירדה בלפחות 68%
ואת החומציות של הרחמים העצמיים אני מזהה על ההתחלה ובגלל שאין בזה כבר רומנטיקה
אני לא נהנת מרחמים עצמיים אז אני לא בוכה מזה שאני מסכנה ולא הולך לי

למשל הבוקר היה רגע שחשבתי לעצמי שאני אמא מחורבנת. אבל ידעתי שכשאני מטיחה בעצמי את זה, אני משקרת. כי אני לא באמת חושבת ככה. וזה די מגניב שאני כבר לא יכולה להכאיב לעצמי כל כך בקלות כמו פעם.

בקיצור, עכשיו למשל אני בימים האלה של הבעסה, ב 48 שעות האחרונות שלה כנראה
ואני מתפקדת יופי. אפילו חזרתי לצייר אחרי הקיטור האחרון שלי ויוצאים לי אחלה ציורים.
והתחלתי לכתוב סיפור פורנוגרפי די ארוך וממש מענג

חסר לי פורנו מוצלח בשפת מקור. אז אמרתי אני אעשה כזה
אבל אני חייבת לאזן אותו עם סיפור משכנע ופה אני נראה לי נופלת
כשאני מנפחת את הדמויות שלי מעבר לגודל שנועד להן מלכתחילה הן מתבלבלות
כי גם כשעושים ביד וצריכים סיפור להשתפשף עליו, המסגרת צריכה להיות משכנעת
כדי שהשיא יעבוד.
בקיצור. זהו.
אם יש לכם טיפים.



יום שני, 9 בפברואר 2015

הצייר ששבר לי את היד

הצייר ששבר לי את היד, 45x36 ס"מ, שמן על בד, 2012

אולי היום זה לא היום הכי מושלם עבורי לדבר על ציור, ובטח שלא על תקופות שפל בציור, אבל כנראה שבכל זאת יש בי די בטחון כדי לעשות זאת. עכשיו זו תקופה שבה אני מציירת פחות וכותבת יותר, וכדי להתפקן בכל זאת מעת לעת אני מתיזה רישומי דיו מהירים פה ושם כמו קוף מאונן. אבל אין שום מהלך ציורי בר תוקף וחשיבות שאני יכולה להתפאר בו. וכיאה לתקופות כאלו, ההוויה מחפשת איפה עוד, איפה עוד אני חלשה כעת ומצביעה בתנופה- הנה! הנה! כאן את חלשה, וגם כאן ושם. כמו מרגלת טובה ויסודית אני מגלה לעצמי בלי רחמים על כל סדק שישנו בחזות המאושרת שלי. החולשות רק מחכות שמישהו ישים לב אליהן. כמה זמן אפשר לחכות בחושך כמה? הרי אני מתהלכת מזה זמן מה באור ומה זה נהנת וחוגגת, אז מה נהיה כאילו? 

בכל זאת אני מגיעה לסטודיו ומבלה כאן זמן, מתקשרת יותר ופחות עם מה שצברתי במהלך השנים, נודדת יותר ויותר למרחבי הפייסבוק והאינסטגרם ולא כמו חברים מוכשרים אחרים שלי, אין לי יכולת לזפזפ בין זה לבין ציור. כל המסיבה נהרסת לי ואני חוטפת סחרחורת ויאוש. כולם נראים כל כך מגניבים ומעורבים ופעילים, אפילו הכעס והאבל שלהם סקסי. כולם מכירים את כולם ונמצאים בכל מקום, כולם עובדים ומייצרים ומציגים ומתבלטים. כולם יפים.

אני מספרת לכם כאן בחודשים האחרונים כמה זה חשוב, בעולם הניהול הקארמתי, לפרגן. (פרגון זו מילה שאני לא אוהבת דווקא כי היא מדיפה ניחוח של מלאכותיות ואילוץ. אני מעדיפה את המילים תמיכה, הדדיות ושיתוף פעולה). אז הדדיות לצורך העניין מניעה בצורה הרבה יותר טובה את האנרגיות היצירתיות והקיומיות שלנו. הרווח גדל לאין שעור כשאנחנו משתפים אחרים בדברים שקורים, כשאנחנו נדיבים ועוזרים. הרבה יותר מאשר כשאנחנו חשדנים, קנאים, מסתירים ומתנהלים כמו ניצולים שצריכים לשרוד. הידיעה שכל מה שקורה הוא לטובה, או לחילופין במחשבה מתקדמת יותר, כל מה שקורה לא באמת משנה בכלל, גם מאוד עוזרת לקבל את המציאות כפי שהיא מבלי להאבק או להסתחרר ממנה. איזה איזון מושלם זה יכול להיות, תתארו לכם, לחיות בשוויון נפש אמיתי ועדיין להיות מאוד רגיש ואמפתי, יצירתי, עמוק, משוכלל, חרמן, כועס ועדיין, בשוויון נפש מוחלט. מצליחים לדמיין את זה? שם אני רוצה להיות.

אז חזרה שתי פסקאות אחורה, אני בסטודיו ומוציאה ציורים ישנים והנה מצאתי כמה מתקופה אחרת לפני שנתיים כשהיה ה"שפל" היצירתי האחרון. גיליתי כמה ציורים שציירתי בחוסר אונים מוחלט נוכח אוזלת היד שלי כלפי החיים, שהרגישו לי מאוד עלובים אז (כן כן למרות הילדים והכל)
ודווקא שם בשיא החולשה והחורבן שלי נגלה לי סוג ציור ממש אותנטי שקיים בי ולא יוצא לי כמעט אף פעם בשלמותו, רק מבליח פעם בכמה שנים. ציור בו אני נכנעת לכל מה שאני לא אוהבת בעצמי ומצליחה לדווח על זה בקומפוזיציה לא רעה ובפשטות רבה. ואלו ציורים שמרגישים לי, ברטרוספקטיבה, ככאלה שמאוד מייצגים אותי.

אני מראה לכם כאן אחד מהם, שמו "הצייר ששבר לי את היד". מתוארת סצינה בה צייר אחר שכנראה קינאתי בו או סלדתי ממנו באותה תקופה (יש לי מושג מעורפל מי זה) חשף אותי בחולשתי ונקם בי והוא שובר לי את עצמות יד ימין, היד החזקה שלי. וברובד האחורי אני נופחת את נשמתי בענן של עשן והוא נושם לתוכו את העשן הזה וגונב את נשמתי. תכלס.

יום שני, 2 בפברואר 2015

הפחד לאהוב

שמתם לב שכל סיסמאות הבחירות כמעט ללא יוצא מהן הכלל נושאות איכויות של קיטוב? אנחנו לא כאלה, אז אם אתה כזה אל תצביע לנו. אנחנו כאלה וכאלה, אז אם אתה לא כזה אתה לא משלנו. אנחנו לא ימנים, אנחנו לא שמאלנים, אנחנו לא פלסטינים אנחנו לא חרדים. כמה חוסר השראה וחוסר מחשבה. כאילו שאנחנו לא מספיק מסוכסכים ומפולגים, מתעבים אחד את השני על איך שנראים ובמי שבוחרים ובמה שמאמינים. כאילו שאנחנו לא מספיק מחופרים בתהום האינסופית הזו, בטרגדיה הכי גדולה שלנו כבני אדם. שאנחנו מנותקים ואבודים ומיואשים. לא שזה מיוחד רק לנו, אבל כאן אולי מרגישים את זה ביתר שאת. הכי הילד המוזנח שלאף אחד אין זמן אליו ואף אחד לא שם עליו ולא מתקשרים איתו ומפצים אותו בוופלות כשהוא צועק. ברור שיום אחד הוא ימרוד ויהפוך למפלצת. אבל אף אחד לא לקח אחריות עליו ואף אחד עדיין לא לוקח. נסתדר. מקסימום נתכחש אליו או משהו.
אני רוצה להציע הצעה זהירה, מופרכת אולי תגידו, לא איכפת לי. אם אף אחד אחר לא מרגיש בנח לעשות זאת, אעשה זאת אני. שמדד התקפות שלי ירד, זה ממש בסדר. ממילא זה גם פיקציה.
ואתחיל בדוגמה. פעם היתה איזו תכנית טלויזיה בריטית על ילדים פראי אדם מהסוג הכי קשה והוריהם חסרי האונים שלא מסוגלים לשאת אותם עוד. הם באים לתכנית שתציב להם מראה, פומבית, ותסביר להם מה קרה. הם יודעים כמובן, אבל כנראה שהחשיפה ממריצה אותם גם לפעול. ואז אמור להתרחש ריפוי. והיה מקרה של איזו אמא שהיתה ענקית, ממש אוביס עם בתה בת ה 11 . ילדה יפהפיה שכל היום צורחת בבית ושוברת דברים. השנאה שלה (או במילים אחרות הכמיהה הנואשת שלה לאהבה) העבירו אותה על דעתה וגם את הוריה.
מה שהיה מרגש בתכנית זה שאף אחד לא שיחק אותה. האמא הודתה שמאז שהילדה נולדה היא לא הצליחה אף פעם לאהוב אותה ולהתקרב אליה. רואים בתכנית סרטון ישן שלהן בפארק שעשועים מלקקות גלידה ויושבות על המדרכה במרחק של איזה מטר זו מזו. והילדה כל הזמן מנסה להתקרב לאמא שלה לשבת צמוד אליה והאמא כל הזמן מתרחקת. וכשהילדה מתחילה לבכות אמא שלה קמה והולכת. טוב, אנחנו לא יודעים את הקונטקסט של הסצינה, אולי הילדה היתה מאוד מעצבנת באותו יום. אבל הנה ככה. ובתכנית היועצים הפסיכולוגים מנסים לאמן את האמא לאהוב. ומאוד קשה לה זה נראה הכי מלאכותי שהיא משנה טקטיקה ומנסה לדבר עם הבת שלה ברכות. הבת שלה כבר בשלב שהפה שלה רק מנבל והיא עונה לאמא שלה רק במילים פרה סתומה מכוערת לכי תתדחפי וכאלה. והאמא נדרשת לצאת מהמכניזם המתכחש והנוטר ולהתפייס אתה. אני זוכרת שזה לא כל כך הצליח להן. זה היה נראה כמו מעט מדי מאוחר מדי. הילדה הזו גדלה בלי אהבה.
למה סיפרתי את כל זה? אולי כי ככה לפעמים אני מרגישה כאזרחית במדינה הזו. ביחסים שלי עם השלטונות או אפילו עם מחנות האמונה השונים. כלומר, ביני לביני אני חשה אהבה, כך נדמה לי לפחות. אני אדם די אוהב. אבל באופן כללי אני מרגישה נטושה. לא מוכלת. אני לא באמת יכולה להביא את עצמי לכל מקום לגמרי כי מישהו בטוח ינטור לי וישנא אותי. ויש אווירת לחץ ותחרות ומי היה פה קודם ולמי מגיע יותר והתרברבויות והתברברויות וכל מיני דברים שרק מרחיקים אותי מאהבה. כאזרחית, כחברה של אזרחים שמאמינים בדברים אחרים ממני. זה תמים? אני שואלת. לא מותר לי לקוות למשהו אחר?
אני אפילו לא נכנסת לאיך עושים את זה. כי זה הדבר הראשון שתגידו נכון? יופי באמת, לכי תשני עכשיו את העולם. וואלה, זה דווקא לא החלק הקשה.
החלק הקשה זה באמת להסכים להיות באהבה. לא אהבה לחלק מעצמי (ולחלק מהאנשים). אהבה לכולי, להכל, לכולם. אני יודעת. עאלק וזה. נראה אותנו אמיצים מספיק. זה הפחד מהמוות שזועק, אל תהיה באהבה למה שיאכלו אותך ותצא טמבל. שמענו כבר. ראינו כבר מה הפחד מוות הזה עושה לנו. זה בדיוק מה שאוכל אותנו חיים. הפחד שיקחו לי וירמסו את כבודי וישקרו לי. הפחד שיהרגו אותי.
אבל זה עובד ההיפך, פה השינוי. אהבה היא ההיפך של פחד. ואם אני באמת באמת באהבה, שום דבר ואף אחד לא יכול לקחת לי כלום. אני לא באמת מאויימת על ידי שום דבר. גם אם פיזית יעיפו אותי מהבית ויפגעו בגופי. (הלכתי רחוק אני יודעת, אני עוד לא שם בעצמי אבל זה הכיוון. הגוף הוא גם פיקציה.) וזה וואחד תרגול רוחני, משימת חיים. יש מצב שמישהו במערכת הבחירות חושב אולי מחשבות כאלו? שמישהו מהמנהיגים שלי מספיק אמיץ כדי להביא אהבה לחיים המסוכסכים שלנו כאן? אהבה אמיתית חפשיה מפחד, מלאה באומץ. נדמה לי שאז, כשהכל אהבה, אין נפרדות. גם בין החיים הזמניים למתים. ואין צער. יש השלמה אמיתית.