יום ראשון, 17 במאי 2015

ציורי ילדים

השעה 21:12. השעות הפוטוגניות משיגות אותי רוב היום (וגם את חברתי צביה!). ינאי נשכב לידי במיטה, טוען פיהוק ענק אחרון לפני שהוא מתמסר לשנת הלילה ואני מסדרת את נשימותי כך שאוכל להריח את האויר שהוא פולט, הבל מתוק וממכר שאין כמוהו בעולם כולו.
ועכשיו שהוא נרדם אני יכולה להתפנות לכתוב על עניין שמעסיק אותי הרבה ודווקא בגלל שאני מתביישת באספקטים רבים שלו, אני מבינה שטוב לכתוב על כך.
אני ציירת, בת של ציירת, נכדה של ציירת. את הכשרון שכל כך רציתי הדבקתי לעצמי מילדות, מתוקף רצוני להיות אהובה ומוערכת על ידי אמי, בני כתתי ועצמי. וכן משום שאהבתי תמיד לרשום ולצבוע. בילדותי היינו מבלים שעות אחי ואני במרפסת ביתם של סבי וסבתי בגבעתיים, רושמים בטושים צבעוניים. אני כבר אז אהבתי לצייר דמויות, על כל דף דמות עם אופי. ואחי היה אלוף הקומיקס. מהתבוננות רטרוספקטיבית, אחי היה הרבה יותר מורכב ומצחיק ממני בציור שלו. היו לו בדף אחד מלא סצינות, מלא בדיחות נונסנס, עם גופים שמתפוצצים, מכוניות מרוץ ואנשים שנופלים לבורות. 
היום יש לו חברה לניהול תיקי השקעות, ואני נשארתי ציירת.
בכיתה שלי למדו אתי עוד חברות מוכשרות ותמיד הרגשתי שאני בתחרות על התואר הציירת של הכיתה. לא בגלל שהגיע לי יותר או הייתי מוכשרת יותר. אלא מפני שאמי היא ציירת ולכן חובה עלי להחמיא לה ולהיות תפוחה שקרובה לעצתה. 
כשאני מסתכלת על ציורים שלי מהילדות, אני באמת בסדר. לא גאונה גדולה, בסדר. חמודה. לא רעה. אולי מרוב שפחדתי להכשל ולאכזב בתוצאות שלי, היו לי יחסי אהבה שנאה עם הציור והצגתו לקהל השופט. 

מפה לשם אני כאן, ציירת בת 37 עם נסיון של 15 שנה בהוראת ציור. עברו אצלי המון תלמידים, עזרתי לאמי בעשרות רבות של קבוצות, החלפתי בעצמי המון מורים מתוך טקטיקה ללמוד כמה שיותר מכל מי שמעניין אותי.
ועדיין, כשזה מגיע לבן שלי, אני בורה גמורה. כל הסבלנות שיש לי לתלמידים שלי מתחלפת בביקורתיות והשוואתיות כרונית. יצא לי ילד מופלא כזה, שלא מצייר הרבה, שמתעייף מזה ולא מתעניין בזה, שלא בחר יד דומיננטית לאחיזת עפרון עד לאחרונה, ושכתיבת אותיות ופיגורטיביות מפורטת פחות מעסיקה אותו. ילד שחולם רוב היום ולא תמיד עונה לעניין. יצא גם שהוא שנתיים בגן עיריה ושם מאוד מעודדים ציור פיגורטיבי וכתיבת אותיות.
יש ילדים שממילא יש להם נטיה כזאת והם עפים על כנפי הטושים לציורים ממש מורכבים ומושקעים. ויש ילדים שאוהבים להעתיק ולומדים מזה מעולה. וכשילד נמנע מציור, יושבים עליו שיצייר. הגננת של ינאי דיברה אתי על זה לא פעם, כשאני באה לגן לקחת אותו, מעטות הפעמים שאני רואה ציורים שלו תלויים, המגירה מניבה אולי ציור אחד או שניים במקרה הטוב בשבוע. ואני לא יכולה להמנע מלראות מה ואיך מציירים ילדים אחרים בגילו. 
אני זוכרת, שעד שהוא התחיל ללכת הייתי על כאלה קוצים שזה היה פשוט אסון. ובסוף הוא התחיל ללכת והבנתי כמה אמללתי את עצמי סתם. תמיד אני יודעת שהילד שלי מהמם ומופלא, ובמקביל אני ערה היטב להשוואות שאני עושה ולפחד שאני חשה כשנדמה לי שהוא לא ב"קצב".
אני יכולה לספר עליו המון דברים טובים! כמו זה שהוא אלוף הטיפוס על עצים, שיש לו לב ענק ורגישות וחמלה של מי שחי כבר מאה גלגולים, שהוא חברה'מן, מצחיק, יפה תואר, שהוא אח מהמם לטל, שהוא קורא מחשבות... 
אני כל כך מפחדת שהוא ירגיש שהוא נכשל, שיגידו לו שהוא לא מבין עניין, שהוא חולמני, שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא ב"קצב". כי זה מהדהד לי בדיוק את כל מה שאני הייתי כילדה. חולמנית, מעופפת, צחקו עלי מלא שאני מדברת לא לעניין. והייתי תלמידה גרועה. (חמישה מורים פרטיים בכיתה י':מתמטיקה, אנגלית, כימיה, ערבית ולשון).
זה היה כזה מעפן.
ועכשיו, הציור, מרגיש לי כמו הבטן הרכה של כל העסק הזה.
אתמול העלתי לאינסטגרם לראשונה ציור של ינאי.



היה דרוש לי אומץ רב לעשות זאת. את הציור הזה הוא צייר כבר לפני שבוע, והיו הרבה וריאציות של הדמות פשוטת הידיים בשדה עם קו שמים וקו אדמה. אבל זאת איכשהו, הטריפה אותי לגמרי. בגלל שהקווים שלו כל כך מזוקקים והוא לא "מרבה בדיבור" בציור, מצייר רק את הקווים המינימליים שצריך, בלי כמעט לצבוע, הם מהממים אותי. תצחקו אולי חברי האמנים, אבל יש לו יציאות סיי טוומבלי לא אחת ולא שתיים. והוא קלט אותי כבר מלא פעמים מדברת לידו על זה שהוא לא בקטע של ציור. והוא אף פעם לא אמר לי על זה כלום. (כי הוא גבר גבר, כמו אבא שלו. עושה הכל כדי לא להביך אותי). ועדיין, אני משווה ומשווה. 
למה אני לא יכולה להסתכל על הציור המהמם הזה שלו ולקבל אותו כמו שהוא?
למה אני חייבת שהוא יעמוד בקו ישר עם הציירים הכי חרוצים בגן?
למה יש לי סבלנות ואני רואה כל נים ופרט של ייחודיות בעבודות של סטודנטים שלי
וכשזה מגיע אליו, כן, אני רואה ומתפעלת, אבל יש לי אבל. אבל והשוואות.
אני רוצה כל כך להביא אור אל הבור הזה של המועקה שאני מרגישה למול השוני והייחודיות.
דווקא אני, שכל החיים שלי מנסה להיות מיוחדת ושונה, חוששת שזה מה שיהרוס לו.
ותראו, הציור כאן לפניכם. אתם יכולים להגיד שאתם לא רואים שמץ ממה שאני כותבת כאן, וזו דוגמא טובה לכך שכל אחד שוחה בסרטים של עצמו בלי קשר לשום אמת אבסולוטית. (שהיא אהבה).



יום חמישי, 7 במאי 2015

ריפוי ב-לייק

אנחנו עושים לייק למה שאנחנו אוהבים ומרגישים אתו בנח
ואנחנו אף פעם לא עושים לייק למה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנו
משהו שמתחרה בנו, מתריס כלפינו, מראה לנו את עצמינו באור לא מחמיא
שילכו להזדיין ממני הם לא יקבלו לייק, נלחש בלב, הם עם האושר וההצלחה המזוייפים שלהם
גם לא נציע חברות לאנשים שיש לנו אתם תחרות דמיונית או שנאה קדמונית
ואם נציע והם לא יאשרו, נהיה בתחתית הבור. שיא ההשפלה.
קלטתי שכשאני בגטו של הפייסבוק (האגו של הפייסבוק)
אני משחקת לפי חוקי הגטו

אז דבר ראשון שהתעוררתי אליו לפני כבר כמעט שנה ואני מקפידה עליו מאוד
זה לא לעשות לייקים לפוסטים רוויי שנאה ופילוג. גם אם כותבים אותם חברים אהובים שלי
שאני לגמרי אתם בסירה מבחינה חברתית, פוליטית וכו (מי שלדעתי "צודקים").
חבר שכותב דברים שונאים, מסיתים, גזעניים זה כאילו פגע בכולם כולל עצמו ואין בדבריו שום תועלת.
ובנוסף
שמתי לב שעדיין קשה לי לעשות לייקים לכל מיני אנשים שאני מרגישה מאויימת מהם
מסיבות מבוססות יותר ופחות (הכל תכלס המצאות שלי, אבל נח לי להאמין שהן אמיתיות)
ויש אנשים שאני לא מעזה להציע להם חברות כי זה לא לכבודי

החלטתי לפתוח במלחמת גרילה נגד ההמצאות שלי
והפייסבוק הוא הכי מרחב של המצאה, את גוללת וגוללת ופתאום מרגישה מוצחקת או מודחקת או מותקפת. לסירוגין. כאילו לקחת קשת רגשות של שבוע ודחסת אותה לגלילה אחת בת שבע דקות.
ואנחנו מתרגלים לקפסולת המרורים הזו וצורכים אותה עוד ועוד ועוד.
זה כמו להזין את הלב בזבל. 
אנחנו, חלקינו, לא אוכלים חיות כדי לא להיות בית קברות מהלך לפגרים (יסלחו לי חברים אוכלי בשר זה לטובת ההמחשה)
אבל את הלב והראש מזינים בפגרים הכי רקובים

החלטתי שמעכשיו כל פעם שאני מרגישה שלא בא לי לעשות לייק למישהו
מהסיבות הבאות: אני מרגישה מאויימת, מקנאה, נוקמת, רדופה או נחותה
יש שם משהו שאני רוצה לרפא. הפוסט הזה מראה לי משהו שאני שונאת בעצמי
והדרך המהירה להראות לי שטעיתי כל הזמן היא פשוט לשחרר את זה ב-לייק.
זה לא לייק של פרגון מאולץ, או יציאה לידי חובה לרמות את עצמי שנרפאתי משנאתי.
זה לייק של שלום. של פתיחת צוהר. של אמון והדדיות. של חיוך לשכן שעד כה סירבתי להביט בפניו
כי הראה לי משהו בעצמי שאני לא סובלת.
הפלא ופלא
המציאות מתהפכת על צידה הנח והטוב מייד. ההדדיות נוצרת, החברות אפשרית
והאוייב נעלם
קילוגרמים של מטען שלילי עודף התפוגגו

נ.ב אם תעלה מחשבת "אבל אכלו לי שתו לי" או מחשבת "היפית רדודה", נזכיר לעצמנו שזה עוד זימבור של האגו. ושאפשר להתנגד בתוקף ולהיות הכי יעילים בהבעת עמדה, כשאנחנו לא מפחדים ולא מתגוננים.

תודה על הקשב.