יום רביעי, 17 בפברואר 2016

טקטיקה חדשה

כתבתי סיפור שסיפרתי עליו בקצרה לקהל היקר שבא לארטפורט לשמוע אותי ואת גוסטבו סגורסקי. אבל משהו בסיפור נתקע ואפילו ניסיתי לחזור אליו שלוש וארבע פעמים, נתקע. נידון להתקע בבוידעם של הבלוג בינתיים.
אני כן יכולה לשער למה הוא נתקע. כי ניסיתי לעשות בו מהלך, או לייצג קבוצות אוכלוסיה בצורה מנוכרת ולעגנית, כי נדמה לי שזה סיגנון מצחיק שמניע יפה את הסיפור.
אבל זה מנוגד לגמרי למה שאני מנסה לעשות בחיים עצמם. לשלח את הלעג והפילוג הלאה ממני.
להסתכל על כל אדם שאני פוגשת בו כשותף כלשהו לדבר מה. ובמיוחד, אנשים שיש לי אתם תקשורת מורכבת, מתגוננת ומתבדלת. ואני עומדת בראש אותם אנשים. אני. מפולגת ומבודלת בתוך עצמי לאורך ולרוחב. עדיין קמה מהשינה, בבוקר או בצהריים עם מוות בבית החזה. עובר די מהר, אבל עדיין שם.
האגו שלי מספר לי דברים איומים ונוראיים על עצמי, ויש לו הוכחות מכאן ועד סין.
לדבריו, זה לא עומד להשתנות, רק להחמיר. האגו שלי מלכלך גם על מלא אנשים אחרים. שהם רעים, צרי מח, סכסכנים, עיוורים ומפגרים.
הוא ממציא בדותות מאוד משכנעות לפיהן במקומות מסויימים סימנו אותי, אני מוחרמת, לא אהובה, חסרת פוטנציאל, זקנה, עלובה, טיפשה. וואי, יש עוד מלא. אפסיק כאן זה מספיק.
האגו שלי גם אומר לי שאני צריכה להתבייש לעצמי שאני מגלה את כל זה כאן, ושאני אשלם על זה מחיר יקר.
אבל הטקטיקה החדשה שלי היא לעשות בדיוק ההיפך ממה שהוא זומם עבורי.
אם ההמלצה החד משמעית של האגו שלי היא לא לתקשר עם מישהו/י שאנחנו באי הסכמה, אני מייד מתקשרת. אם האגו שלי אומר לי שאין לי מספיק ואני צריכה לחסוך ולהתקמצן, אני מייד נותנת. משתפת ומחלקת. אם הוא אומר לי שיש דברים שהם לא לכבודי, אני ניגשת ובודקת וגם משתתפת. ויש עוד הרבה דוגמאות אחרות. אני מגמישה אותו ככה, מערערת על סמכותו ובוחרת בשיתוף פעולה במקום קנאות ובדידות.
עכשיו עייפה ובא לי לחזור מייד לפרק תשע ב"שטיסל".
אבל דעו שלא שכחתי אתכם, חלק חשוב מעולמי אתם.
לילה טוב והרבה אהבה.