יום שבת, 30 באפריל 2016

בין הפציעות

כבר הרבה זמן שאני כותבת בראש טקסטים וסיפורים אבל לא מעלה אותם כאן. כי היה בלבי הרבה זלזול וכעס וטינה. כך שתאורי הדמויות והמקרים נכתבו ממקום חלש ולא רציתי להחליש. מוטב לדבר על בוז וכעס בלב שווה ולא בלב חולה ומגורה. מה לעשות, אני גם כותבת פחות טוב כשאני פצועה. הכי טוב זה לכתוב בין פציעות. כשיש זכרון חי וחד לכאב אבל הוא לא מנהל אותי.
כל כך אני שמחה שלא נכנעתי וכתבתי סתם דברים כדי למלא את החלל. פשוט נשארתי דוממת. ולאט הרגשתי איך זהותי נעלמת. אני לא כותבת ולא מעלה תמונות מחיי, לא משתפת בדבר ממה שקורה בהם. יחסית להרגלי השיתוף שלי זה היה לא פשוט. להעלם. כמה האגו שלי אוהב ורגיל לקבל מחמאות ותשבוחות ולעורר קשרים ישנים חדשים. שכולם ידעו שאני כותבת יפה ומעניין ושחיי שווים פרוטה, שאני עדיין נראית מגניבה, לא נחה לרגע כמובן, ידי על העליונה.

עזבתי כל זה. יצאתי ככה בכיסים ריקים לשוטט ברחובות הוירטואלים. כולם כל כך נחושים בדעתם, צודקים, מוכיחים. פעם כעסתי על זה. היום אני רק משתוממת, אפילו לא. פחות איכפת לי. אולי אני אפילו קרובה להתבונן גם בדוגמאות התנהגות אקסצנטריות בסוג של אהבה. כלומר, שוויון לב. ואולי עוד לא.
אני נמצאת בשלב שאני כבר מבינה די הרבה אבל עדיין קירות גבוהים מסתירים לי.
אני בניתי את הקירות האלו, אלא מה. כי אני מפחדת עדיין. אבל ממש בקרוב, אולי בתקופת "בין הפציעות" הבאה ארהיב עוז לטפס על אחד הקירות להשקיף. בעצם. כשאפסיק לפחד גם הקירות יעלמו.
יעלם הכל.
ואני אמשיך לעשות את כל מה שאני צריכה לעשות בחיים האלה: לקום, להכין, להביא, להחזיר, לחבק, ללמד, לישון, להיות חברה, להיות מאהבת, ציירת, מורה ועוד כל מיני ג'ובים שאספתי לעצמי. אבל אעשה את זה כמו פרפר, או ציפור, או רוח. נוכחת, קשובה, חפשיה. אמשיך להיות בדיוק איפה שאני צריכה להיות, או איפה שצריכים אותי, אבל בלי הכרח וחובה. בלי שלשלאות אשמה וחשבונאות. בלי להיות עבד של הנסיבות.
כמה חופש זה יביא גם לכל מי שחי אתי. וכמה חופש הם יוכלו להפיץ הלאה.
אני כה רחוקה, חברים, מהיעד. ובה בעת קרובה כפסע.
נגמר חג החירות, אבל אני מתכננת להוסיף ולחגוג עוד ועוד, שוב ושוב, לעשות כל אקספרימנט אפשרי כדי לחנך את עצמי לחופש. במחשבה, בדיבור, במעשה.
וחופש מבחינתי הוא מרחב חף מפגיעה, שנעים בו, שהשמחה שורה בו, שהוא משותף ושייך לכולם.

אני מתכננת להשתחרר מעול החיים בלי לחכות למוות שיבוא קודם. כבר עכשיו, זו זכותי ולזה בדיוק אני ראויה. לא אחדול עד שאפצח את הקוד המנעול. כבר ניתנו לי אלפי קודים יעילים, אבל המנעול שלי יחיד ומיוחד. יבוא היום המדוייק והקוד יתגלה. לא סתם אני טורחת על הפיצוח.
ודעו לכם, שבכל משימת פיצוח שאי פעם נקלעתי אליה בחיי, נמלטתי. ויתרתי מראש על הסיכוי להבין בכלל במה מדובר. כמובן, שלא להיות אחרונת הסתומות.
במשימץ פיצוח זו ידידי, אני מגלה נחישות שלא ידעתי שיש בי. כבר שנים. בהתמדה, בשקט, מכיוונים שונים, אני חופרת. מנסה כלים שונים. הולכת וחוזרת מבעלי מקצוע. ממתינה בשקט בלילות. משתפת חברים בפריצות דרך קטנות וגדולות. צוחקת תוך כדי. מתרחקת ומתקרבת.
ביום שאגלה את הקוד, זה יהיה כמובן בשפה ובמנגינה שאני מכירה ומבינה הכי טוב, אגלה לכל מי שרוצה ומוכן לשמוע, יש לי ודאי תאומי נפש רבים שישמחו להשתחרר יחד אתי.