יום שישי, 27 במאי 2016

מוות ומהות, קצת על יוסי

יוסי ברגר מת. לא ראיתי אותו כמעט בשנים האחרונות. פה ושם בפתיחות, בתערוכות, בכאלה. לא היה לי שום זכרון טרי ממנו, אבל מאוד הערכתי וחיבבתי את האישיות שלו, את האופן בו התבונן ודיבר על אמנות ועם אמנים ואת האמנות שלו עצמה. אהבתי והתרגשתי ונעצבתי ממנה. פגשתי בלוויה אמן אחר שאני אוהבת מאוד. שאל אותי, גם ללוויה שלי תבואי? אמרתי, בטח, אם לא אמות קודם. מה פתאום שתמותי? שאל בחיוך והסתלק.
חשבתי שאם היתה נופלת פצצה בבית העלמין מנוחה נכונה, היו צריכים להקים את העולם האמנות מחדש. רבים וטובים מעולם האמנות באו לחלוק לו כבוד אחרון. בשקט. בלי הספדים לבקשתו. היה מוזר, משונה וקורע לב. לוויה היא ארוע מאוד אינטימי בעצם. כשאתה פוגש פן של החיים, או המוות של אדם ומקורו נחשף. כל עמיתך ומכריך רואים את אמא שלך קרועה לגזרים, מייבבת אל השמים. לא היה צריך יותר. זה היה מחזה בלתי אפשרי. היו שקראו לו אכזרי, או אמרו, איך עושים דבר כזה? לאמירה הזו קשה לי להתחבר. מה זאת אומרת, הוא חייב למישהו משהו? הרי החירות המלאה היחידה כמעט שיש לאדם היא לחיות או למות. והיא שייכת רק לו. נכון שלאנשים יש מחוייבויות שונות בחיים. אבל אם הם מקבלים קריאה ברורה להסתלק מכאן, והם לא יכולים לעמוד בפניה, האם צריך להאשים אותם באכזריות? לא בטוח.

הנסיבות הן טראגיות ביותר. אבל אני תמיד מרגישה, כשמישהו מת, שבוודאי באה לו הקלה מעול העולם הזה. שערו בנפשכם, לא להתמודד יותר עם פרנסה, דחיה, דכדוך, מחסור, שיעמום, חשבונות, רשויות, מחוייבויות. נגמר, ביי, לחפשי. לא מרגש אתכם? אותי זה מרגש. ממש הייתי רוצה. כבר עכשיו. לא מהמקום שמבקש נפשו למות. אלא מהמקום שמבקש להתנער מהבלי העולם הזה בעודי בחיים.
מעולם לא היו לי מחשבות ממשיות להסתלק פיזית, אבל אני כן זקוקה להקלה ושקט. מסרבת להיות שפחה נרצעת לנסיבות הקיומיות המשעבדות. התקשורת, הפוליטיקה, החברה, היצירה, המעמד שלי בעולם, ההישגים שלי. העולם הזה מבולבל לגמרי, זה ברור. עצם העובדה שאנשים מתנכלים זה לזה, בזים, משמידים ומשחיתים גוף, נפש ורכוש, צמאי דם, כסא וכסף, זה בלבול מהותי בתפקיד שאנחנו בכלל זכאים לו על פני העולם.  באופן עקרוני, במהות, התפקיד היחידי האמיתי שיש לי ולכל אחד אחר כאן, הוא להתחבר, לשתף, להתאחד, לאהוב ולעשות שלום. איך זה יתכן שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטים יותר ופחות מקדישים חיים שלמים למשחקי הבלים מופרכים? להגיד את המילה האחרונה המושחזת יותר, לפצוע בסטייל, לגזול באלגנטיות, לתת מכה מתחת לחגורה, המרוץ אחר היד העליונה. בזים למישהו אחד אבל מכבדים מישהו אחר. מה ההבדל באמת? לא היה מאתגר יותר לנסות לתת יחס שווה לכל אחד? בלי התגוננויות ותקיפות. בלי התנצלויות וסיוגים. ככה, להיות גוש בשר אנרגטי שוחר טוב, בלתי פגיע שמזמין אתכם לקפה. לא תבואו?