יום חמישי, 21 ביולי 2016

הדבר היחיד השפוי הוא זה שזז לי בבטן

אני עוקבת אחרי כל השיחות, הדיונים, הצנזורה, הפוליטיקה של מה שקורה בשנקר. ת'אמת, אני לא מבינה ממש מה קורה. שום דבר לא נראה לי הגיוני כבר.
אני חושבת שאם זה היה המצב לפני 15 שנה, והייתי מודעת אליו, לא הייתי הולכת ללמוד אמנות בכלל. בשום מקום. וזה לא שאני כזו אמנית רדיקלית, חתרנית, מחאתית. המחאות שלי שקטות, מרומזות, אוניברסאליות. לא תוקעת לאף אחד אצבע בעין באופן אישי, לא רבה עם אף אחד ברשת.
אבל עדיין, עצם העובדה שהייתי יודעת שאסור לי דברים, היתה מונעת ממני בכלל להכנס לזה.
כי לא הייתי מבינה בכלל למה כדאי לי. באמנות, מבחינתי, זה הכל או כלום. אם מותר לי רק חלק, אז מבחינתי זה לא מותר בכלל. אפילו אם זה מותר, אבל מותנה בועדות, בצנזורה ובתביעות אפשריות.
רגע ציצי מותר? של מי, שלי זה בסדר? ושל שלי יחימוביץ'? ואם זה עם פטמות סגולות אפשר? 
אה, רק בכחול? טוב. קובאלט הולך? אוקי. מהיום מותר לצייר ביצים של חברי כנסת, אבל רק בכתום עם נקודות צהובות. כדי שלא יזהו מה של מי. ביצים לא מזוהות אפשר. אבל אם כתוב גלעד ארדן אז לא.
אם את החופש להביע את עצמי מנהלת פאניקה, אין לי שום חופש. 

בדיוק אני קוראת ספר על לידות. מקווה לברוא לעצמי חווית לידה מתקנת לזו שהיתה לי בלידה השניה. ובספר כתוב, שאם היולדת בלחץ ובפאניקה, הסיכוי שהגוף שלה ישתף פעולה, ישתחרר ויוליד, הם קטנים עד בלתי אפשריים. זאת אומרת, שאם אני מפחדת לצייר דברים, ולו בגלל שמץ הידיעה הקלוש ביותר שיצנזרו אותי עוד לפני שמישהו יראה את זה, אין סיכוי שאצייר אותם. עצם הידיעה שקרה מקרה כזה כבר תגרום לי לחשוב פעמיים אם זה מותר.(ואת מי שואלים אם מותר?)
אני אבלע את הדימויים שלי כמו שמישהו בולע התעללות רבת שנים ומדחיק. ואפילו לא משנה אם הם חתרניים או לא. כי אני אדם צייתן. אני לא מסתבכת עם החוק. בגלל זה בין היתר בחרתי להיות אמנית. ככה אני יכולה לחיות עם הפיצול שלי. להיות אדם נחמד ומנומס וצייתן בחברה, אבל גם לנבל את הפה ולרצוח כשצריך. במטאפורה. עצם היותי אמנית מאפשרת לי את הפוטנציאל להיות כל דבר, לדבר מכל גרון בכל קול שנראה לי. וכשזה מותר אבל רק חלקית, מבחינתי זה כבר לא להיות אמנית.

ובגלל זה אני לא מצליחה לעכל ולהכיל מה שקורה פה. אני כנראה לא אשכב על בריקדות ואבעיר צמיגים. יותר סביר שאארוז מזוודה ואעבור לפורטוגל לחיות ביער. איפה שעוד נותר צל של היגיון קיומי. אז הילדים שלי לא ידעו חשבון הנדסה ותנ"ך. ילמדו מהקופים לטפס על עץ, זה גם חשוב בצוק העיתים.

נדמה לי פתאום, שאולי כאן ועכשיו, לנוכח המצב, אין מקום בכלל לאמנות שהיא לא חתרנית. מציבה מראה ומשקפת לחברה את כל תחלואיה המבאישים. כמו שנערה מתבגרת עושה לאמא שלה. בלי בושה ובלי חשבון. ואם לא זה, אז כלום. זה לא הזמן לצייר לימונים בקערה. 
ואני סוג של ציירת לימונים בקערה. זה די בעייתי ואני צריכה להבין עם עצמי מה אני יכולה לעשות בקשר לזה.
כי כרגע, במצבי, כשהדבר השפוי היחיד שישנו הוא זה שזז לי בבטן, לא באמת מעניין אותי עד כדי כך העולם החיצון. מעניין אותי לברוא דבר בריא. בריה בריאה עם אינסטינקטים טובים ולב חומל.
וכשמכה בי חוסר החמלה, הגועל ומחשבות הנקמה, אני מבינה שזה אוטו-אימוני ואני חייבת להסתלק משם, לפני שיגרם לי ולה נזק.


הדבר היחיד השפוי הוא זה שזז לי בבטן, 22*28 ס"מ, פסטלים ודיו על נייר