יום שני, 20 בפברואר 2017

אקונומיקה

בימים בהם היתה מגיעה חרושצ'נקה העוזרת לנקות בביתה של ליטל, היתה ליטל מתחפפת מייד. 
baggers can't be choosers אומר הפתגם, וכך שכשאמה של ליטל הציעה לממן לה מנקה, היא הסכימה מייד. ליטל דווקא אהבה לנקות, אבל תמיד דחתה ודחתה את מועד הניקיון, כי המבצע היה לוקח לה שעות ארוכות וממשיך למיגרנה של יומיים.
בכל יום ראשון בשבע וחצי בבוקר בדיוק היו נשמעות חבטות רמות בדלת. אם לא נענו היה הפעמון מתחיל לזמזם בלי הפסקה. ליטל כבר ידעה לא להכנס לשרותים בשעות אלו כשחרושצ'נקה מגיעה כי אם לא תפתח לה החבטות לא יפסקו וחרושצ'נקה תזעיף פנים. ואז אלוהים יודע באיזו פינה בבית תטמין את נקמתה. ליטל היתה מייד נדרכת וממהרת לפתוח את הדלת. בוקר טוב, היתה מברכת את חרושצ'נקה בחביבות מעושה. אשה אפורת שיער ואדירת מימדים היתה נכנסת בצעדים נחושים פנימה ומטיחה תיק גב ענק בפינת הסלון. חרושצ'נקה סירבה לגלות את גילה בשביל מילוי טפסי ביטוח לאומי וליטל נדהמה כאשר ביטוח לאומי גילו לה שחרושצ'נקה כבר בת 62.
כשליטל היתה חוזרת לביתה, בדרך כלל חצי שעה לפחות אחרי שחרושצ'נקה אמורה לסיים, היתה מתהלכת בין שלושת חדרי הבית בחשש. מתחילה לסדר ולארגן את חפציה במקומם. חרושצ'נקה אמנם הוגדרה כמנקרה, אבל בפועל היתה משאירה את המרחב הביתי מלא בערימות. ערימות ספרים, כלי כתיבה, עיתונים, בגדים, ערימות של צלחות ונעליים. ועוד ועוד ערימות. היתה אוספת כל מה שמסתובב בחדר לערימה אחת ומנקה מלמטה. ליטל נמנעה מלתת לחרושצ'נקה הנחיות איפה לשים כל דבר כי זה הרגיש לה יהיר לתת הוראות לאשה בגיל של אמה. מעבר לכך, העברית של חרושצ'נקה היתה דלה והיא היתה מאבדת את הסבלנות בן רגע כשניסו לומר לה משהו.
הבית אמנם נראה נקי אך לא הריח ככה. במיוחד לא חדר השרותים והאמבטיה, שם היה ריח של שתן. כאילו ניקו את השרותים בשתן. ליטל הסבירה לעצמה את התופעה בכך ששמשון החתול, ששנאה יוקדת שררה בינו לבין חרושצ'נקה, ביצע פעולת נקמה כפולה. גם בה וגם בחרושצ'נקה, שהיתה נוהגת לגרש אותו ברקיעות רגליים ונפנוף זרועות ומטאטא.
בארון המטבח היתה חרושצ'נקה עורמת את הכלים בצורה מסוכנת למדי, בלי שום התחשבות בגודל הצלחת וצורתה. צלחות שטוחות וכבדות נערמו על קעריות מרק בעלות שפה אלכסונית, בינהן נדחפו כוסות יין וקפה. את קרש החיתוך ליטל היתה צריכה לחפש שעה תמימה ובסוף מוצאת אותו שעון על שק האוכל של שמשון או מעל המקרר. חרושצ'נקה לא היתה מדווחת לה אם וכמה כלים נשברו בכל פעם, אבל ליטל שמה לב שמשמונה כוסות יין נותרו לה חמש ומהסרוויס שהוריה השאירו לה כשקנו חדש היו כל פעם פחות ופחות צלחות. כשהעזה פעם אחת לשאול את חרושצ'נקה לגבי הסרוויס, נענתה ב"כן" רם וכעוס ומייד נסוגה. 
מדי יום ראשון, גבול נוסף נחצה. ליטל הרגישה כאילו חרושצ'נקה עושה לה בכוונה. מתחת למיטה היו נאספים תלתלי אבק, קרם הפנים היקר שלה היה נגמר מהר מדי, את שמשון היתה מוצאת סגור מחוץ לחלון, ממתין על עציץ באדנית שתחזור ליטל ותשחרר אותו.
למה היא עושה לי את זה? מה, היא רוצה שאפטר אותה? שנריב? מה, היא שונאת אותי כי היא מבוגרת ממני ב 30 שנה? כי אני פריווילגית? סט השאלות טענות האלו היה רץ קבוע במוחה של ליטל שהתקשתה להנות מהספק.

ליטל היתה מתקשרת מדי יום ראשון בצהריים לאמה להתלונן על מעללי חרושצ'נקה, אבל אמה חששה מהעוזרת לא פחות ממנה. תעזבי ליטל, תסלחי לה, יש לה חיים קשים. מה את מעדיפה, שאף אחד לא ינקה אצלך? זה בטוח יותר טוב מכלום, סתמה אמה את הפתח לדיון על נושא שגם היא מאותגרת ממנו.

ליטל הרגישה שחרושצ'נקה בודקת את הגבולות שלה, חותרת למגע כדי ליצור פיצוץ.
יום אחד חזרה ליטל הביתה בשעה עשר וראתה שחרושצ'נקה, שהיתה אמורה באותה שעה לנקות, איננה. שמשון שוב היה נעול מחוץ לחלון ועציץ הרקפות שבמרפסת נפל למטה ונשבר. הנעליים נערמו בגיבוב אלים בפינת החדר, כאילו דחפו אותן בכח ובכעס. על השיש עמד בקבוק האקונומיקה השמן שקנתה כמה ימים קודם לכן, ריק לגמרי . אי אפשר היה להתעלם מהאנרגיה הקשה שנשארה בבית אחרי שחרושצ'נקה הלכה. דווקאות אלימה ושקטה פשטה בחדרים ובחפצים. 
"מזדיינת", סיננה ליטל ונדהמה מהפליטה שהצטברה כל כך הרבה זמן בקרבה. 
כמוכת שטן הלכה בין החדרים עם סמרטוט ושקית, אוספת, מסדרת, מעיפה, ממיינת. כאילו רוחה של חרושצ'נקה דבקה בה ומרוב כעס בעטה גם היא בנעליים ובקופסאות שסידרה. כאילו גם החפצים בביתה משת"פים של חרושצ'נקה ועושים יד אחת נגדה. "דווקא אתם עושים לי! דווקא!" דחפה, טרקה, זרקה בכעס לפח. בטייפון הסדר והנקיון שעשתה נחתכה ביד מכוס שבורה ודפקה את הזרת הקטנה פעמיים במשקוף. כשסיימה להלאים את ביתה לעצמה, ורוחה עדיין לא נחה כי הרגישה כועסת ואלימה, חיפשה באינטרנט עצה איך לנקות אנרגיה של בית. 
אז רצה לירקן וקנתה צרור מרווה, שרפה את קצותיה והתהלכה בין הכתלים, בריכוז רב ניסתה, חרף אפיקורסיותה להתפלל ולברך את הבית. זה לא עבד. היא הרגישה שחרושצ'נקה מהדהדת לה מקירות הבית, מכוסות השתיה ומחלון המרפסת.

אז התקשרה לאמה ונבחה עליה שחרושצ'נקה הורסת לה את הבית וחונקת את נשמתה. מילה היא לא נתנה לאמה להכניס. "הרס הרס הרס!" זעקה לתוך המלבן השחור המבריק והשליכה אותו בזעם על הספה.
באותו לילה הקיצה לפנות בוקר ושוב כעס חנק את גרונה. הלכה לשטוף פניה במים קרים. "איזו זוועה!" יללה לתוך כפות ידיה. כשהגיעה השעה שש החליטה להתקשר לחרושצ'נקה ולהתעמת איתה אחת ולתמיד. לא יתכן שהיא תוציא אותה מדעתה בלי תגובה מתאימה.
טילפנה וחיכתה כמה צלצולים. חרושצ'נקה לא ענתה. כעבור שעה ניסתה שוב, ואז שוב ושוב ושוב. בצלצול העשירי נענתה. "דה?" צעקה חרושצ'נקה בטלפון. 
"מה דה?" צעקה חזרה ליטל, "מה מה?!". "הגיעו מים עד נפש זה מה!" השתמשה בביטוי שידעה שאין סיכוי בעולם שחרושצ'נקה תבין. "את הורסת לי את הבית! הורסת לי את החיים!" 
חרושצ'נקה ניסתה לענות בעברית משובשת וברוסית אבל ליטל לא הקשיבה. "נמאס לי לשתוק! יותר אני לא שותקת! את שומעת?"
"הזלזול הזה! מה את עושה תגידי לי, מנקה לי את הבית בשתן?"
עוד ועוד צעקה ליטל, חוזרת ומתקיפה, חרושצ'נקה מהצד השני צועקת בעצמה. אחרי עשר דקות של צעקות הדדיות, בלי שאף אחת מהן שומעת את השניה, כשגרונה של ליטל כואב וראשה מתפוצץ, החליטה ליטל לסיים ובגערה פיטרה את חרושצ'נקה. "אל תבואי לפה יותר!"

כשהסדירה נשימה התקשרה שוב לאמה.
"את שומעת אמא? פיטרתי אותה. זהו. נגמר. לא רוצה לראות אותה כאן יותר. מה שקרה פה השבוע עבר את הגבול. היא נוקמת בי אמא, היא שונאת אותי. יורדת לחיי".

"ליטלי, הכל בסדר מתוקה"? ענתה אמה בקול קודר ושקט. "חרושצ'נקה בכלל לא בארץ. היא נסעה ללטביה לפני שבועיים".

"ללטביה? מה פתאום. את בטוחה?" שאלה ליטל בהיסוס.
"כן, ללטביה". ענתה אמה.
"אבל אני דיברתי אתה עכשיו". 
"דיברת איתה מחו"ל. היא לא בארץ ליטלי. למה את חושבת שהיא היתה אצלך השבוע?"
"כי... כי, הבית מבולגן... כי נשבר עציץ אמא, כי היא נעלה את שמשון בחוץ וגמרה בקבוק אקונומיקה ענק".
"זאת לא היא ליטלי, זו את". אמרה אמה בספק דאגה ספק תוכחה.
"אני"? התבלבלה ליטל.
"כן, אין הסבר אחר מתוקה שלי". סיכמה אמה בידענות.
ליטל הביטה בתמהון באויר. ניסתה לחזור אחורה בזמן ולהבין מה קורה, אבל זכרונה בגד בה, כאילו היא בהנגאובר. הפרטים נשמטו, נעלמו, התערבלו אל הלא כלום.
היא התהלכה בין החדרים, מביטה כעיוורת בחלל, משננת בראשה את המילה אקונומיקה בלי להבין מה היא מחפשת או לאן היא צריכה להגיע אם בכלל. היא פתחה את הבקבוק והריחה. ריח נעים, חשבה לעצמה, ושאפה שוב מלוא הריאות. סחרחורת תפסה אותה והיא התיישבה על הספה בסלון ושקעה בשינה עמוקה. 
חבטות רמות בדלת העירו את ליטל משנתה. משלא נענו החל הפעמון לזמזם בלי הפסקה.








יום שלישי, 14 בפברואר 2017

ממה את מפחדת?

הבנתי משהו גדול בימים האחרונים. 
בשנים האחרונות אני במסע לקילוף והשלת שכבות כדי לנצח את הכאבים בכוחות עצמי. די לי. רוצה רק מרחב מחיה נייטרלי, חף מפחדים, התניות, עונשים, התנצחויות וכוחניות. ומשם, מהנייטרליות הנקיה, ה"טובה", לפעול את פעולתי בעולם. 
אז במסעי בדקתי והפכתי כל רגב באדמת הפחדים. פחדים שהם פרטיים שלי, פחדים של אחרים, פחדים קיומיים אוניברסאליים. ובתחתית רחש איתן הפחד מן המוות. 
סברתי, כל פחד שנחפור תחתיו עוד ועוד, נשאל בהמשכיות, ומה אז? ומה הכי מפחיד שיקרה כש?
ובסוף בסוף היה, הפחד להיעלם, להימחק, למות.
נסו על עצמיכם ותיווכחו.

עם זאת, בימים האחרונים, כשפגשתי את עצמי בנחשול הצפה רגשית אדיר והיה לי קשה עד כדי מחנק, ניסיתי בזהירות לשאול את עצמי בלי ליפול מהחומה הדקה: נו, ממה את מפחדת בעצם? מהמוות עוד פעם?
הופתעתי כשהתשובה שעלתה לי היתה שאני מפחדת מלהשתגע. אולי הפחד מהשיגעון הוא עמוק יותר מפחד המוות. להיות חיה אבל להיחשב גמורה, אבודה, חסרת זכויות בסיסיות.
זה במישור החברתי. ובמישור האישי, להיות משוגעת זה להיזרק אי שם במרחבים עצומים אינסופיים של תודעה בלי לדעת מה נכון, מה לא. מה מועיל ומה מזיק. בלי הגיון, בלי הבנה בסיסית של ניואנסים. רדופה עד יומי האחרון.

אני נוכחת מעת לעת שאני לא מצליחה לפרש סיטואציות שונות בצורה נייטרלית ואובייקטיבית. תמיד נלווה אליהן איזשהו הבל אישי של הפליה לרעה, של תחמון, בחישה או מגמתיות אחרת. למזלי אני כבר מכירה את המנגנון הזה שלי ומייד שולחת אותו להרגע עם כוס מים בצד.
בסוף מתברר שטוב שלא נסחפתי אחר הזיותי. כי גם אם הן נכונות, עצם הפרשנות הנייטרלית השקטה שבחרתי בה כבר משנה את פני המציאות. נדמה שתסביך רדיפה הוא כמו רפלקס מדבק ביותר, שאם אחד מפעיל מולך, מייד את מופעלת. ואם את מגיבה בשלוות נפש את פורקת אותו מנשקו תוך זמן קצר.

על התקשורת בווטסאפים יש לי המון מה לומר. אבל עכשיו למשל, כשברור שקבוצת ווטסאפ היא גם מרחב תודעתי קולקטיבי שרוחש כמו תת מודע עם 30 ראשים, שעשרות ומאות דעות רגשות ותכונות מזינות אותו בכל יום, כל מי שמחובר אליו נתון פוטנציאלית להסחף להתקפה.
ומה מעניין? האיר את עיני ידיד בשיחה על רגל אחת ברחוב, שכל אחד קורא את ההודעה לפי מצב רוחו ברגע נתון, לפי פרשנותו האישית לטקסט ולניואנסים שלו.
הודעה נתונה יכולה להיחשב על ידי אדם אחד כרגילה, אפילו פייסנית, ועל ידי אדם אחר כצינית ומתנקמת. לכו תדעו למה מתכוון כל משורר. זהו בעיני איפוא מרחב מאוד מגרה להתפרצות טירוף הדעת. זה יקום מקביל מציאות שהקשר שלו למציאות לעיתים רופף למדי. כי כשנפגשים בחיים האמיתיים ומביטים לאדם זה או אחר בעיניים היכולת לראות את לבו, צרכיו וכוונותיו מתבהרת עשרות מונים.

גם כך לכל אחד יש ווטסאפ פרטי בתוך הראש. כל הזמן פעימות הודעה חדשה שנכנסת, עוד אחת ועוד אחת. רגש אחד עולה ואחריו רגש סותר והבא בתור חכם בלילה רוחש ובוחש ועוד ועוד באים בהמוניהם להביע דעה ועמדה.

השיגעון יכול לתפוס אחיזה מסויימת בכל אחד כשלא משגיחים. ובהנחה שאי אפשר להתנתק מהווטסאפ, לא זה הפנימי ולא החיצוני, החכמה היא ללמוד להשתיק אותו.

יום ראשון, 5 בפברואר 2017

עין עצלה

קרה לכם פעם שישבתם בחדר עם משהו כמו חמישה עשר איש שמעולם לא פגשתם, אבל הרגשתם שאת כולם כבר הכרתם פעם? ממש בניואנסים הכי עדינים. במשקפיים המסויימות, במצח העגול הבהיר, בקול או בדיקציה. אין מצב להתחיל לגרד את קצה ההיזכרות כי היא כל כך לא נגישה, לא מכאן ולא עכשיו.
אבל ללא ספק, הם מוכרים היטב.
כזה דבר קרה לי אתמול. מה שהיה יותר מפליא הוא שלא התפלאתי כלל. הרגיש לי טבעי ונח.
פתאום הבנתי משהו.

פעם הייתי נוהגת לאפיין כל אדם שאני פוגשת, די בזריזות ולהלביש עליו משהו, פעמים רבות צדקתי באבחנות שלי, הטייפ קאסטים שלי משוכללים ויעילים. אבל זה היה מרחיק אותי מאנשים. כשהייתי זוכה לשבת אתם רגע הבנתי שכל הקליפה הזו היא סתם, מה שיש מעבר זה משהו שמאוד דומה לי, שמאוד דומה לכל אחד. יש אנשים שהיה לוקח יותר זמן לראות מעבר לקירות הצבועים ויש כאלו שממש תיכף. 
בעצם מה שקרה לי אתמול, זה אולי זה. משהו בראיה הפנימית שלי השתכלל. את כל קבוצת האנשים שישבתי אתה בחדר הסכמתי, או יכלתי לראות נטו.
ואז כל הניואנסים החיצוניים שהם מאופיינים בהם, אורך וגוון השיער, אף מנותח, מנח רגליים, הפכו למוכרים גם הם. ובכך שהפכו לכל כך מוכרים, היו ללא רלוונטים. הם כבר לא משקפיים מסויימות או מצח רחב. אפשר לפגוש את האיכות הליבתית שלהם. את הכוונות שלהם. גם שם, בתוך הכוונות יש קירות צבועים שונים, אבל אחרי שחודרים את הקירות החיצוניים שהגוף מסומן בהם, כבר הרבה יותר קל להפגש, לנוע יחד בחלל המשותף. 
גם ההידברות היא שונה, היא לא מתגוננת כיאה לחבורת קירות. היא מתמזגת לעיתים, נפרדת, שוב עוברת ליד ובתוך. מסכימה להקשיב, דוחה לרגע וחוזרת להתחבר. זה יפה, זה נעים.
אני שמחה על ההזדמנות הזו שהיתה לי אתמול להבין את זה. זה מאפשר לומר את האמת ביתר קלות וישירות. בלי להטיח אותה כאילו העיירה נשרפת. אלא לגלגל אותה בשלווה ולדעת שהיא מתקיימת בנינוחות לצד אמיתות אחרות.

ראיה כזו, נייטרלית, הוליסטית, היא מדבקת. כי כולם מכירים אותה ונזכרים בה בשניה. היא היתה שלנו פעם אבל התעוותה, נכפה עליה פוקוס מסויים, מגודר בהתניות "מגוננות" שפגמו בה. 
השפעתה טובה כל כך. מדיפה ריח ממש, שאנשים מזהים ולבם נפתח. הם מרגישים בטוחים, אהובים והם מייד רוצים לקום ולתת משהו למישהו. לעזור ולהשתתף.
יש אנשים (מעטים אולי) שחיים כך כל העת. רואים את השלם בכל מקום ומשם מחוללים ניסים. מעניקים השראה דומה לאחרים והמאבק בתוכם ומחוץ להם פוסק. הם עדיין חושבים אחרת אולי ממני או ממך, אבל הם לא אלימים, לא תוקפים ולא הודפים. 
יש אחרים שהראיה מתגלה להם לפרקים, הם בוחרים אם להשתתף או להתנתק, כי הם עדיין מורגלים בראיה של התניות. נצמדים לרווחים לכאורה שהיא מעניקה. כבוד, עליונות, אינדיווידואליות מסקרנת. או הגנה מוחצת מפני פגיעות אפשריות.
עם זאת, הצבע והייחוד לא נעלם מאלו שבוחרים לראות שלם. הראיה שלהם פשוט חפשיה ממאמץ.
שווה לאמן את העיניים העצלות שלנו, לגאול אותן מהזכוכיות שלכאורה מדייקות להן מציאות חיצונית מפורקת.