tag:blogger.com,1999:blog-66184740607993542692024-02-18T18:52:54.670-08:00חולצה להחלפההבלוג של גליה פסטרנקUnknownnoreply@blogger.comBlogger346125tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-89767272557459325832019-01-09T23:52:00.000-08:002019-01-10T00:00:11.779-08:00העתקות מציירים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgFxwcWvsAiNdLcBTbu-49ZK7GFHKGAOnbWZ2DnMHIqy8eL8JAdMe6GOX9jkSNBhUiK3DS8tPyAzD92hzliD8ZHHHR60dJyge761kvpuzj9I1qK8n6kjofAmgnF-sFTsz2jeLolAm1AhK8/s1600/%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2594+%25D7%259C%25D7%2596%2527%25D7%25A0%25D7%2594.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1198" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgFxwcWvsAiNdLcBTbu-49ZK7GFHKGAOnbWZ2DnMHIqy8eL8JAdMe6GOX9jkSNBhUiK3DS8tPyAzD92hzliD8ZHHHR60dJyge761kvpuzj9I1qK8n6kjofAmgnF-sFTsz2jeLolAm1AhK8/s640/%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2594+%25D7%259C%25D7%2596%2527%25D7%25A0%25D7%2594.jpg" width="478" /></a></div>
<div style="text-align: center;">
אמיל נולדה, סלובנים, 1911</div>
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כשהייתי ילדה אמרתי לעצמי, שהכי משתלם להיות ציירת, כי אז אוכל להעתיק את יצירות המופת הגדולות בעולם בלי לשלם אגורה. דמיינתי לעצמי איך אני משיגה בקלות כל ציור שרק אחפוץ בו. לאמי היתה תקופה שהיתה מעתיקה אולד מאסטרס ובסלון בית ילדותי היו שלושה רמברנדטים וואן דייק אחד עשויים לעילא. אפשר לומר שחשבתי שטוב יהיה ללכת בעקבותיה ולייצר לעצמי את המוזיאון הביתי שארצה לחיות בו. ככלל, יש משהו מאוד מלמד בלהעתיק יצירות של אחרים. לא רק יצירות, אלא להעתיק בכלל, מציאות, תווי פנים, נופים, ניואנסים. על ילדיי למשל אני מתבוננת ימים כלילות ומכירה את תווי פניהם על בוריים. אבל עד שלא ציירתי אותם, לא הבנתי איזה מרחק היה בין ההכרות שבהסתכלות לבין ההכרות העמוקה של מעשה הציור. פתאום ליצור אשליות של אור וצל לצד הנחיריים, זוויות הפה, תתי גוונים של צבע העיניים, האופן בו נופל הברק על שערם הרך. כשלב נוסף, לצייר אותם מהזכרון פותח דלת לעולם הכרות נוסף, אחר, עמוק ומתעתע אף יותר.</span><br />
<span style="font-size: large;">כשאני מלמדת, אני נותנת מקום של כבוד ל"העתקה", להתבוננות בדימוי דו או תלת מימדי ולנסיון לעשות בו שימוש אישי, כלומר לתת לו פרשנות וללמוד דרך נסיונם של אחרים. איך ציירים אחרים בונים צל, איך הטבע מטיל צל ואיך הם עצמם לוקחים קצת מפה וקצת משם ומוצאים את דרכם בין הגישות. העתקה זה מעולה בעיני, כל עוד זוכרים לשמור על מינונים ולא מתמכרים אליה. הרי כולנו מעתיקים כל היום. מעתיקים רישומים מהנפש, מהזכרון, מהיומיום וגם ממה שישנו כבר כאן בספריה, על השולחן, במוזיאון. זו דרך נפלאה לשכלל את הקול. יש לכל כך הרבה ציירים נפלאים מתנות לתת לי כציירת, אז למה שלא אקח? העתקה מצייר מאפשרת לכונן איזשהו מרחב אינטימי ביני לבינו ולהסתכל עליו ממש ממש מקרוב. ברמת הבל הפה, ברמת השדים שמשחקים לו קלפים על קליפת המח. אולי זה גם מה ששחקנים עושים על הבמה, מארחים בתוכם דמות שהם בנו בהשראת ומתוך תכתיבי הטקסט. אז גם ציירים. אם אעתיק כמה עבודות של מונק, יהיה לי "מונק" בשלוף כשאצטרך עזרה. כגישה, כהשראה בתוך ציורים שהם שלי שאין להם קשר ויזואלי למונק.</span><br />
<span style="font-size: large;">מעבר לכך, אני אוהבת לצטט ציירים אחרים בתוך ציוריי, לארח אותם בתכנית שלי ולחלץ מהם כמה וריאציות אחרות. </span><br />
<span style="font-size: large;">בסופו של דבר אינני מעתיקה ציורים של ציירים אחרים לסלון ביתי כפי שקיוויתי לעשות כילדה. אין לי עניין בזה כלל. אבל לאחרונה העתקתי ציור של נולדה מתנה לחמתי ליום הולדתה. זה היה מעשה ספונטני ביותר שהרגיש לי נכון. שזה מה שהיא צריכה בדיוק עכשיו. ברור לי גם שמעתה כשאדבר על נולדה או אחשוב עליו, היד שלי כבר חרטה בנפשי איך הוא מתנהג ואיזה מן צייר הוא. אז את המתנה שנתתי לה, נתתי גם לעצמי. </span></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-11076013689152792102018-12-29T11:22:00.001-08:002018-12-29T11:26:56.948-08:00פינת הרחמים העצמיים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">פינת הרחמים העצמיים</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhLW_5lZFFXKUaGX_FkNIpJlr_fhYe-QHK6rrxJ4DLvjSqcW2OBSL58PXzYDa2-BhhpwzpHiDclCXTk8dmGDJ4KNL7R4uWUeBEtPxjRDJKnD4XGV-2J094BxYqOkN1u9HitTQnU_ztuXzg/s1600/%25D7%25A4%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%25AA+%25D7%2594%25D7%25A8%25D7%2597%25D7%259E%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2594%25D7%25A2%25D7%25A6%25D7%259E%25D7%2599%25D7%2599%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1154" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhLW_5lZFFXKUaGX_FkNIpJlr_fhYe-QHK6rrxJ4DLvjSqcW2OBSL58PXzYDa2-BhhpwzpHiDclCXTk8dmGDJ4KNL7R4uWUeBEtPxjRDJKnD4XGV-2J094BxYqOkN1u9HitTQnU_ztuXzg/s400/%25D7%25A4%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%25AA+%25D7%2594%25D7%25A8%25D7%2597%25D7%259E%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2594%25D7%25A2%25D7%25A6%25D7%259E%25D7%2599%25D7%2599%25D7%259D.jpg" width="287" /></a></div>
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אינני עסוקה בלרחם על עצמי כלל לאחרונה</span><br />
<span style="font-size: large;">הרבה יותר אני מוטרדת מכך שהתערפלה לי הראיה העצמית</span><br />
<span style="font-size: large;">אינני בטוחה מי אני- האם דבריי הגיוניים, האם עברתי את הגבול, האם אני טובה במה שאני עושה?</span><br />
<span style="font-size: large;">בהתאמה, אינני בטוחה מי עוד העולם- למה יש משמעות, מה נחשב פסול וממה אפשר באמת לשמוח?</span><br />
<span style="font-size: large;">בלבול זה גורם לי למבוכה רבה ולחוסר אונים</span><br />
<span style="font-size: large;">קשה לי להישיר מבט בדברים. </span><br />
<span style="font-size: large;">אני חשה שהגאולה באה מהכח להישיר מבט בעולם. בכל דבר. הקורס בניסים אומר, בעינים של הזולת תמצאי את עצמך או תאבדי את עצמך.</span><br />
<span style="font-size: large;">לא פחות מדאיג, שאני מלמדת תלמידים רבים שאני פוחדת לאכזב.</span><br />
<span style="font-size: large;">דמיינו לעצמכם, מורה עיוורת. ועוד לציור!</span><br />
<span style="font-size: large;">נדמה שספינתי שטה ואין לי עוגן להטיל, אין לי נקודת אחיזה, אין לי אמון ובטחון מלא בדבר.</span><br />
<span style="font-size: large;">אף לא בדברים הוודאיים ביותר.</span><br />
<span style="font-size: large;">בהמשך לערפול הראיה, נהיה לי הרגל ללכת ברחוב ולהתנתק לגמרי. </span><br />
<span style="font-size: large;">לזמן לעצמי סוג של בלק אאוט, לכפות על המח שלי לשכוח.</span><br />
<span style="font-size: large;">איפה אני גרה, איזה יום היום, מה אני עושה פה בכלל, מי אני, מה אני יודעת על העולם.</span><br />
<span style="font-size: large;">זה מצליח להחזיק במקרה הטוב דקה או שתיים. להיות זרה גמורה על גבול החייזרה.</span><br />
<span style="font-size: large;">למה אני עושה את זה? כי מרגיש לי אינטואיטיבית שזה בריא להתנתק מהנסיבות מעת לעת. שזה טוב למח ולתודעה.</span><br />
<span style="font-size: large;">אם במדיטציה יש מודעות ותשומת לב או מנטרה, אז בתרגיל שלי אין כלום. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">את פינת הרחמים העצמיים ציירתי משום שנדמה שאני זקוקה לה ואולי כל אחת ואחד זקוקים לה.</span><br />
<span style="font-size: large;">היות ואין לי מקום מתאים בבית להקדיש לרחמים עצמיים גרידא</span><br />
<span style="font-size: large;">בציור אני יכולה לברוא כל חלל שרק אחפוץ, עם כל הסט הדרוש.</span><br />
<span style="font-size: large;">מה רוצה אדם המרחם על עצמו?</span><br />
<span style="font-size: large;">כסא נח ליד קיר בפינה, בלי הסחות דעת. שיוכל לחגוג ולהתענג ולהימרח על רחמיו עד שיצטרך לקום.</span><br />
<span style="font-size: large;">וכוס תה.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני נוטה לסמוך יותר על רעיונות שבאים לי מן הכלום</span><br />
<span style="font-size: large;">יש בהם הרבה אמת</span><br />
<span style="font-size: large;">ובעיקר אני חשה שהציורים והמילים שאני הכי מתביישת לפרסם</span><br />
<span style="font-size: large;">הם אלו שהכי נוגעים מרגשים ומשחררים אותי וגם אחרים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-70067998902861226612018-12-18T05:46:00.001-08:002018-12-18T05:53:06.951-08:00הרגלים טובים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">כשלמדתי בזמנו את חוקי השפע ובריאת המציאות, אחד מהחוקים היו לא להשתמש במילה "לא". ההסבר היה שהתת מודע לא מכיר את המילה לא ולכן אני יכולה למשל לברוא, הלוואי שלא אדע מחסור לעולם, אבל התת מודע נשאר עם המילה מחסור ואם כך הדבר, מוטב לבחור מילים בקפידה. יתרה מזאת, תמיד מוטב לומר מה את כן רוצה ולא מה את לא רוצה. למה לטרחן לכולם במח עם כל מה שלא מוצא חן בעיניך והיית רוצה לשנות? פשוט תעשי ותגידי מה כן.</span><br />
<div>
<span style="font-size: large;">שינוי החשיבה הזה מחייב ניקוי יסודי של מזווה המחשבות. פתאום את שמה לב שגם במיילים, במסרונים ובטקסטים שאת כותבת את מרבה לסייג, להתנצל, ללכת צעד קדימה שניים אחורה. כאילו ליצור מן איזון סביר כזה בהיגד הכללי, פן ישתמע שאת יהירה, תובענית או חסרת רגישות. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">כחלק מהניקוי היסודי שעברתי, סדנת חוקנים מילולית, צום מיצים מחשבתי או איך שתקראו לזה, מבלי לשים לב פיתחתי או סי די למילה לא או לכל ביטוי של שלילה שהוא. כל פעם שאני נדרשת להשיב בשלילה על משהו, אני מייד מנסה אלתר ולהיות יצירתית כדי למצוא תשובה חיובית שמשמעותה שלילית. התרגיל הזה הוא מאוד מעניין מכמה סיבות.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ראשית, זה עובד מדהים. לעשות לעצמי עריכה תודעתית על כל מילה שיוצאת מפי אל העולם, יש בזה לקיחת אחריות.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">שנית, אני מזמינה בהתאמה תגובות שגם הן לבביות וחיוביות. כך שהדלתות נשארות פתוחות.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">לבסוף, יש למילים, לשיחות ולרצונות שלי מלא מקום. סילוק המילה לא הרחיב את תנאי המחיה, התקשורת והאפשרויות שלי לאין שעור. אני מצליחה להביא את עצמי במדויק לעולם החוצה ופנימה.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אני מודה שתהליך הניקוי המתמשך הזה יודע עליות ומורדות. לפעמים מצליח לי יותר ולפעמים פחות. אבל ההרגל נוצר ואני מרגישה שהוא מצוין.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">***</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">בקבוצת בנות שאני חברה בה בפייס עלו דיונים לאחרונה על חברויות ואינטימיות שיש בין חברות, מן גן עדן אבוד שהגעגוע אליו רב מאז שנולדו ילדים והספינה מיטלטלת במעמקי הים. למי יש זמן היום ללכת להתחרדן בים חמש שעות, לראות יומית מתי שבא לי, ללכת שעות ברחובות, לשתות כל לילה עד השעות הקטנות, לעזוב הכל ולסוע לאיזו הרפתקה איפשהו. לארוז את הכל בשקית ולצאת מהבית. זה כבר לא ככה. פעם היה ככה.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">לפני שנולדו לי הילדים, וגם היום כשהם פה, יש לי הרבה חברות שאני אוהבת אהבת נפש. עם כל אחת יש לי גוון תקשורת מעט שונה, אפשרות לפתוח נושאים אחרים, דינמיקות והומור אחר. אני אדם גלוי, גם כאן בבלוג שלי וגם בפני בנות שיחי אני הכי קופצת ראש למעמקים ומדברת על הנימים הכי קטנים.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אבל אף פעם לא היתה לי תחושה של חופש מפחד, של חגיגה מוחלטת של מה שנקרא חברוּת. תמיד יש לי ביקורת על עצמי, על מה אמרתי, האם השגתי גבול, האם הרסתי דבר מה יקר ערך. תמיד היה לי פחד להינטש, לתת אמון מלא ולחטוף סטירה. גם אם לרגעים הסכמתי והצלחתי לבטוח, ההרגל לחשוד ולהגן על עצמי תמיד היה שם. אני מסתכלת בחברויות של אנשים אחרים לפעמים כמו בחלון ראווה של חנות ממתקים. איזה כיף להם שאין בינהם מחיצה, שהם שלמים ומוחלטים עם הקשר שלהם. שהם יודעים בדיוק את המינונים ולא מפחדים מכלום. הלוואי עלי! אולי לנצח ארגיש זרה בעירי? </span><br />
<span style="font-size: large;">אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות כי אני בהחלט מרופדת בחברות שאוהבות אותי מאוד, סומכות עלי ומאמינות לי ובי. זו אני שלא מאמינה בעצמי. לא מאמינה שמגיע לי, שאני מסוגלת, שאני בלתי פגיעה באמת.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אבל אני מוכרחה לנסות. מה יש לי להפסיד? להשאר קפואה בהרגלים הישנים שלי זה גרוע לעור הפנים. אני מנסה לשנות את זה כי מגיע לי יותר. וגם לחברות שלי גאט דמט.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">***</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">קרן תגר נפטרה. פגשתי אותה קודם כל כאמנית מחוננת שעקבתי אחרי הבלוג שלה והתרגשתי כל כך מהעבודות שהעלתה. הכי חשופה, הכי סכין יפני, הכי הדבר עצמו. התכתבנו כמה פעמים. גם היא עקבה אחרי וכתבה לי. אחר כך נפגשנו ברחוב בו היא גרה בגבעתיים כי הבנים שלנו היו בגנים שכנים. אפילו שהכרתי אותה מעט אהבתי אותה הרבה. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">זכרה מבורך בלבי לעד. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">http://kerentaggar.tumblr.com/</span></div>
<div>
<br /></div>
</div>
Unknownnoreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-14451125401599508232018-11-10T12:10:00.002-08:002018-11-10T12:10:51.894-08:00מה את מלמדת?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">ביום הולדתי ה 40 לפני שנה, קיבלתי מחברתי מורן את ספר הזן של ג'ושו</span><br />
<span style="font-size: large;">היום דני מצא שם פנינה</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">זה הולך בערך כך:</span><br />
<span style="font-size: large;">אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך לדרך הנכונה.</span><br />
<span style="font-size: large;">אם האדם הלא נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא נכונה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני מוצאת באימרה הזו חכמה ונחמה רבות.</span><br />
<span style="font-size: large;">הקורס בניסים מלמד שכל אחת ואחד מאיתנו הם מורים ותלמידים. כל יום שאני קמה בבוקר אני לומדת אלפי דברים מהסביבה שלי. באותה נשימה, אני גם מלמדת לא הרף, כל תגובה שלי בעולם מלמדת משהו. מכאן שיש לי אחריות רבה. </span><br />
<span style="font-size: large;">מה אני בוחרת ללמוד ובעיקר מה אני בוחרת ללמד. האם לימדתי היום אהבה וטוב? או לימדתי קמצנות וקטנוניות?</span><br />
<span style="font-size: large;">כשאני פוגשת באנשים שקשה לי איתם מאוד, אנשים שכל מילה או מחווה שלהם מוציאה אותי מדעתי, אני מזכירה לעצמי שקיבלתי מורים טובים. אני יכולה כמובן לסרב ללמוד, אבל הם לרוב יחזרו בשינוי אדרת מדלת אחרת.</span><br />
<span style="font-size: large;">מתי הלמידה הושלמה? כנראה כאשר לוח לבי חלק מולם ואני רוצה אך בטובתם. עוד רחוקה הדרך.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אם אחזור לאימרה של ג'ושו, אני חושבת שלפעמים מורים מודאגים מאוד מחומר הלימוד שהם מעבירים. האם הוא איכותי? האם הוא עובר היטב? האם התלמידים מתרגשים ונענים ללמידה? ואולי המורה נותן משקל רב מדי לתוכן הלימודי כאשר מוטב היה שפשוט ידאג לעצמו. יפתח את עצמו, את סבלנותו, עומק ידיעותיו, אהבת האדם שבו, אושרו ובריאותו. </span><br />
<span style="font-size: large;">כאשר מגיע מורה כזה לכיתה, גם אם ילמד גבב של שטויות, תלמידיו יפיקו הרבה יותר תועלת מאשר מורה שיביא תכנית לימודים מושלמת ומעמיקה אבל כל כולו יהיה, למשל, קמצנות, שתלטנות והתנשאות. (תכונות שמאפיינות מורה גרוע בעיני, או אדם גרוע גם כן).</span><br />
<span style="font-size: large;">בקיצור, עזבו את תכנית הלימודים! השקיעו את כל הטוב שאפשר בעצמכם, שתהיו מאושרים וחפשיים. זהו הגרעין וכל השאר- זנב משתרך.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">ומה איתי? כבר אמרתי, כיתה א'. מורה שלי ליוגה פעם אמר ששעורי המתחילים הם הכי קשים, יותר משעורי המתקדמים. שם דרושה לפעמים רמת הנחישות הגבוהה ביותר, ההתמדה, ההתמסרות והענווה. אז אני נשארת כיתה בקביעות, תודה להנהלת בית הספר של היקום שלא מוותרת עלי, תלמידה נחושה וסוררת.</span><br />
<span style="font-size: large;">מחכה בציפיה למחר.</span></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-4797216631435860272018-09-05T03:53:00.000-07:002018-09-05T03:53:29.521-07:00those who can't do, teach<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">those who can't do, teach</span><br />
<span style="font-size: large;">אחד המשפטים המקוממים והמכווצים ביותר ששמעתי</span><br />
<span style="font-size: large;">מי תבע את האימרה המקטינה הזו? </span><br />
<span style="font-size: large;">כולם מקווים וחולמים שיהיו לילדיהם המורים המעולים ביותר אבל כשמדברים על מורים בשיחה אחרת עולים משפטים כאלו או דומים אחרים. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">למה אני מתכווצת מהאימרה הזו? כי היא חושפת את ערוותי? כי לא הצלחתי מספיק אז "נפלתי" להוראה? כי היה לי דבר או שניים להוכיח ונכשלתי?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אולי ברובד הראשוני זה האגו שלי שמתקומם מהאימרה. נכון, אני מלמדת מהרבה סיבות ואחת מהן היא פרנסה. אני לא מוכרת מספיק ציורים כדי לחיות מהאמנות שלי נטו והדבר הטבעי עבורי לעשות הוא ללמד. לשמחתי אני מאוד אוהבת ללמד אז אין כל מאמץ או מיאוס בבחירתי זו.</span><br />
<span style="font-size: large;">אבל מעבר למישור הטכני, בעיני, כשלמישהו יש מתנה, הוא מוכרח לחלוק אותה. יש לך כישורים בתחום מסויים? למה לשמור רק לעצמך? למה לא להקים עוד ועוד דורות של שוחרי אמנות שרגישים לאור צבע ודימוי, שהציור מכניס לחיים שלהם כל כך הרבה עניין שמחה ותוכן? שהציור מאזן אותם, מאתגר אותם ומרפא אותם?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">מעבר לכך, לשמור לעצמך מתנה זה להתקמצן על<b> עצמך</b>. חוק ידוע בשפע הוא שכדי להגדיל מתנה צריך לתת אותה. הפוטנציאל והעוצמה שלה מוכפלים וההנאה ממנה מהדהדת עוד ועוד.</span><br />
<span style="font-size: large;">הוראת הציור מאפשרת לי לפגוש את עצמי ואת המדיום שלי בכל פעם דרך עיניים חדשות. ההליכה לצד תלמידים מחזקת את הידיעות הרדומות שלי, טורפת את הקלפים ומזמינה אותי לפעולה שוב ושוב, בלי הנחות.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">למורה יש המון כח, כח משנה חיים. כח של אמונה, רצון, התמסרות ושחרור.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">נכון שיש תלמידים "קשים", כלומר לא ממושמעים, מרדניים, חצופים או אפאתיים. יש מהכל. גם שם יש למידה, כי להסתכל בתלמידים מאתגרים בעיניים נקיות בכל פעם מחדש, בחופש מדעות קדומות, משחררת אותם ואותי לחפשי. שנינו יכולים, פוטנציאלית, לבנות הכל מחדש. לנסות משהו אחר. כמה זה מרגש לראות תלמיד יוצא מכלא ההתניות והדעות הקדומות והולך לדרכו! כמה אחריות הוא לוקח על עצמו בלי שביקשתי, כמה סקרן הוא נהיה, כמה יצירתי ויוזם. מה צריך יותר אימרו לי? הבריאה בהתגלמותה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כולנו מורים ותלמידים של המציאות, של הנסיבות. חומר הלימודים של החיים ארעי ומאתגר, מלא בחני פתע. </span><br />
<span style="font-size: large;">מה זה משנה אם את מוזיקאית, סמנכ"לית שיווק, נהגת אוטובוס או מהנדסת חשמל? </span><br />
<span style="font-size: large;">אם כולנו מורים וכולנו תלמידים מה המשפט הזה משאיר לנו בכלל?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אולי אפשר לשנותו ולומר</span><br />
<span style="font-size: large;">those who don't teach, can't do</span><br />
<span style="font-size: large;">?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-35756910113966710362018-08-28T12:33:00.000-07:002018-08-28T12:33:05.139-07:00תנו לי גם וגם!<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">גם וגם</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">הנה לי אתגר</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">גם להיות בתודעה נוכחת וגם להיות בריקנות ושקט</span><br />
<span style="font-size: large;">גם לשחרר ולסמוך שהכל מסתדר לטובתי וגם להיות עירנית ברורה ואסרטיבית</span><br />
<span style="font-size: large;">גם להיות במערכות יחסים מאתגרות במוד מאוזן ואסוף וגם לשחרר להתפרק ולהתעצבן</span><br />
<span style="font-size: large;">גם לגלות חום ולהתהלך עם לב פתוח בעולם וגם להציב את הגבולות שלי בברור </span><br />
<span style="font-size: large;">גם לאהוב וגם לשנוא</span><br />
<span style="font-size: large;">גם לדמם לגעוש ולהזדיין וגם להרגיש מתה קפואה ואפאטית</span><br />
<span style="font-size: large;">מה יש?</span><br />
<span style="font-size: large;">לא מגיע?</span><br />
<span style="font-size: large;">גם לאכול בריא וגם לאכול ג'אנק בלי לקרוא לו או לי בשמות</span><br />
<span style="font-size: large;">גם להיות אמא לא משהו וגם לא להרגיש אשמה על זה</span><br />
<span style="font-size: large;">גם להיות בחופש ולהרגיש בכלא</span><br />
<span style="font-size: large;">גם להיות בכלא ולהרגיש בחופש</span><br />
<span style="font-size: large;">כי זה- החופש האמיתי.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">איך זה עובד הגם וגם?</span><br />
<span style="font-size: large;">מתכון גברת. תני מתכון.</span><br />
<span style="font-size: large;">ובכן הנה- </span><br />
<span style="font-size: large;">קחי נשימה עמוקה.</span><br />
<span style="font-size: large;">סתם, מאיפה לי?</span><br />
<span style="font-size: large;">אבל לחשוב בקול רם אני כן יכולה</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">הכל מתחיל מזה שאני לא מרגישה שמגיע לי להיות גם וגם</span><br />
<span style="font-size: large;">גם עשירה וגם עניה. גם מעולה במה שאני עושה וגם מחורבנת. גם טובה וגם רעה.</span><br />
<span style="font-size: large;">למה לא מגיע לי? </span><br />
<span style="font-size: large;">מה זה משנה? ככה אני מרגישה</span><br />
<span style="font-size: large;">ואת זה אני רוצה לשנות</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">השהיית השיפוט, כן.</span><br />
<span style="font-size: large;">התבוננות בתחושה, כן.</span><br />
<span style="font-size: large;">לאפשר לה לחלוף, כן.</span><br />
<span style="font-size: large;">נשימות עמוקות, כן.</span><br />
<span style="font-size: large;">טיפול, כן.</span><br />
<span style="font-size: large;">הרבה מים, כן.</span><br />
<span style="font-size: large;">ללכת לישון מוקדם, כן.</span><br />
<span style="font-size: large;">לשנות הרגלים ולהפתיע עצמי, כן.</span><br />
<span style="font-size: large;">לאהוב את עצמי, בתהליך.</span><br />
<span style="font-size: large;">לאהוב אחרים, גם בתהליך.</span><br />
<span style="font-size: large;">לסלוח, 70%</span><br />
<span style="font-size: large;">לשכוח, 82%</span><br />
<span style="font-size: large;">להאמין בניסים, 94%</span><br />
<span style="font-size: large;">יאללה</span><br />
<span style="font-size: large;">שיהיה בהצלחה!</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בקרוב שנה חדשה וזה הזמן לרשימת שפע, רשימת הגשמות.</span><br />
<span style="font-size: large;">אז אני מזמינה אתכם קוראים יקרים לשבת עליה כבר מחר בבוקר.</span><br />
<span style="font-size: large;">זכרו את החוקים: לבקש בלשון הווה (אני מתעוררת בבית מלון בניו יורק מול ארוחת בוקר חלומית וכו), </span><br />
<span style="font-size: large;">לא להשתמש במילה לא (היו יצירתיים ואמרו מה כן)</span><br />
<span style="font-size: large;">בקשו רק עבור עצמכם וכל מה שנוגע לכם (כולל ילדים בתוספת 'לטובתם הנעלה')</span><br />
<span style="font-size: large;">והכי חשוב, לא לחסוך בבקשות! אנא מכם!</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">רשימה זו מעיפה את התדר גבוה ומחוללת ניסים ונפלאות.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-23843403059461286942018-07-26T21:05:00.002-07:002018-07-27T21:53:10.465-07:00עצות מהמורה לציור<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">לו רק הייתי זוכרת להשתמש בעצות שאני משיאה לתלמידי כשאני מלמדת ציור על החיים עצמם, </span><span style="font-size: large;">היה לי כל כך קל, כל כך ברור.</span><br />
<span style="font-size: large;">ללמד אחרים אני יודעת מצויין, אבל לעצמי, אני תלמידה מאוד ספקנית ולא ממושמעת.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כתבתי פה כמה עצות שאני נותנת לתלמידים שלי, אולי אצליח גם אני ללמוד מהן משהו:</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">*כשאת לא מבינה מה עשית, תמיד טוב לקום ולהסתכל על הדברים מרחוק, הכל נראה אחרת ופתאום ברור מה לא עובד.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">*אל תנסי לכבוש את הדימוי או את הציור, תתמסרי אליו, תני לו להוביל, כל האינפורמציה תימסר לך אם תהיי קשובה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">*האתגר הגדול הוא גם להיות מרוכזת עירנית, דרוכה ונוכחת ובמקביל להיות בשכחה מוחלטת, באי ידיעה, בחוסר מחשבה. אז כל כוחות היקום יכולים להכנס באין מפריע ולעזור לך לתת את המכה המדוייקת, הרעיונות הכי מבריקים באים דרך המעבר הזה וההכרעה מושלמת.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">*אל תפחדי לשנות, לפרק ולהרכיב מחדש במהלך העבודה. לפעמים נוצרים חלקים "יפים" שמתמכרים אליהם וחוששים לשנותם פן יהרסו ויתבטלו. אל תתני לפחד לנהל אותך, את חייבת להסכים להתקדם מבלי להיזהר על החלקים ה"יפים". פשוט לעבוד ולדעת שהם לא באמת נעלמים גם אם לכאורה דרסת אותם. הם כמו אבנים יקרות שמנצנצות בכל מיני מקומות. להתבצר סביב חלקים יפים ולקפוא מפחד שיהרסו זה לא דבר מעורר השראה ואין בו אנרגיה של חופש פעולה. כדי להתקדם חייבת להסכים לפרק ולהרכיב מחדש בכל רגע נתון.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">*עצה ראשונה וחשובה למציירת מתחילה: כשאת מתחילה עבודה חדשה, מאפס, תני ליד להיות רכה, קלה, חפשיה, אל תמהרי לקבע ולחרוץ תלמים שאי אפשר יהיה למחוק או לטשטש אחר כך, קווים טובים לא בורחים, הם חוזרים ומבליחים כי הם בטבע של היד שלך. כלומר, הקווים הנכונים שלך.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">*אל תפחדי מהדימוי שאת רואה לפניך. לעיתים הוא נראה מורכב ובלתי אפשרי. בעצם הכל מאוד פשוט. מערך של כתמים, של אור וצל. ברגע שלא תסתכלי על משמעות הדימוי עם כל מה שנילווה אליה ותזכרי שהוא רק מורכב מכהים ובהירים יהיה לך הרבה יותר קל לגשת אליו לפענח אותו ולתאר אותו, להכנס אליו ולשהות בו. בתוך טווח הכהים והבהירים יכנסו בהמשך גם גווני הביניים שיחברו וירכיבו לדימוי את הגוף. תתמסרי ותשקעי בתנועה וב"תוך" של הדברים והם יעלו על פני השטח בבהירות ובדיוק מופלאים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">*הקשיבי להדרכה שאת מקבלת בלב פתוח ובריכוז מלא ותנסי למצוא את המקום המיוחד שלך שמתחבר ופועל בדרך שלך. לפעמים תגלי תוך כדי תנועה שאת זקוקה להדרכה אחרת, לליווי אחר, לתדר שונה לגמרי. אל תפחדי לקום ולשנות. לפעמים את רק צריכה שיפנו אליך ממקום שונה או יגידו לך את אותם הדברים בצורה אחרת.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">*למצוא מורה מתאימה לציור זה מסע. לא כל תלמידה מתאימה למורה מסויימת וההיפך. מכל מורה אפשר ללמוד דברים אחרים, מה כן ומה לא. </span><br />
<span style="font-size: large;">חשובים לא פחות הם המורים ה"גרועים". מורים לא טובים בעיני הם מורים קמצנים שמסתירים מהתלמידים שלהם מידע שיכול לקדם אותם, מורים שמלמדים בלי לעסוק במלאכה בעצמם, לא מציירים בכלל ואפילו לא חושבים על ציור, אבל כן מלמדים אותו מכורח האינרציה. מורים לא טובים הם כאלה שכופים את עצמם על תלמידיהם מבחינת נקודת המבט, הגישה, מבטלים גישות אחרות ומזלזלים באמנים אחרים. עברתי אצל כמה כאלה בחיי וגם מהם למדתי די הרבה, בעיקר מה לא להיות.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">עכשיו אנסה לקחת את המילה ציור ולהחליפה למילה חיים ונראה מה יצא לי מזה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><br /></span>
</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-50945457545009459282018-06-01T12:50:00.002-07:002018-06-01T13:22:45.496-07:00חתולים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">אני יושבת על הספה בסלון</span><br />
<div>
<span style="font-size: large;">ליצידי ישן החתול שלי</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">מילוש</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">חתול ערבי יהודי אני קוראת לו, כי נולד בגן הבוסתן ביפו</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ושם מגדלים ילדים בשתי השפות ובשתי התרבויות</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אמא שלו נטשה אותו</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">וחברה שלי הצדיקה אספה אותו ובהמשך העבירה אותו אלי</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">הוא שחור לבן</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">הוא טוב לב אבל גם קפוץ מזג ושורט לי את הרגליים </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">הוא אורב לילדים שלי מאחורי הפינות, נועץ בבשרם שיניים</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אני כועסת עליו וגוערת בו</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">והוא לא מוותר עלי</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">כל חיי הייתי בסביבת חתולים על הספקטרום התוקפני</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">מאז שהייתי קטנה אמי היתה מוצאת חתולים ברחוב</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ורצה איתם לאנדרי הוטרינר ליד הסטודיו שלה שהיה אז בפיארברג</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">לחסן ולשים להם טיפות עיניים ולנסות להציל. </span><br />
<span style="font-size: large;">חלק הצליחה, חלק לא. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">חלק אימצה ולאחרים מצאה בית.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">היתה מגי שנפטרה מזיקנה. הורי קראו לה כך ע"ש מגי לונל שחקנית הקולנוע</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">זה היה באייטיז ועשיתי לה אלבום תמונות</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אחריה סיסי הצדקת היפהפיה שנפטרה מכשל כליות </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אחריה פושט הלבקן החירש שנעלם בדרך נמיר וכנראה נדרס</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">חיפשנו אותו שעות, קראנו לו אבל זה היה מיותר, הוא לא שמע</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אבא שלי היה מושך לידו טונים בטרומבון והוא היה ישן חזק על הכרית שלו</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אחריו הגיע ג'וני הפנתר המסוכן שחולץ ממנוע ההאודי של דנציגר השכן שלנו בעל האיטליז</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">לימים הוא עבר לגור בסטודיו של אמא שלי והפך לאימת תלמידיה.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">גם הוא יום אחד נעלם, הסברה היא שנקלע לקטטת חתולים שלא התאושש ממנה והלך למות בשיחים מאחורי המרכז המסחרי בתכנית ל'. </span><br />
<span style="font-size: large;">גם אותו אמי חיפשה ימים ארוכים עד שהבינה שלא יחזור עוד.</span></div>
<div>
<br /></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אחריו הגיעה סושי הלבנה כאורז עגול מבושל, היא היתה מלאך והיו לה עיניים בצבע ירוק זוהר</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אותה אמא שלי חילצה מקופסת נעליים שהושלכה קשורה במקלט</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">היא הגיעה לגיל מופלג ונפטרה בשיבה טובה, תמיד ראו בעיניה שהיא מרגישה אהובה</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אחריה אמא שלי מצאה חתולה שלקחתי אל הבית שלי ושל האקס שלי וקראנו לה איגי</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ימי החסד של הגוריות המתפנקת עברו מהר והיא גדלה להיות חיית טרף מסוכנת ביותר. היא היתה אורבת בבוידעם ושולחת לפה כואבת לכל מי שנכנס להתרחץ.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">היא עדיין חיה, חיים מאושרים עם האקס שלי ובת זוגו בחו"ל והוא כנראה ההורה המסור ביותר שיכלה לקבל אי פעם</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אחריה היה חתול שהשותפים שלי בירושלים אימצו, קראו לו איזבו כי מצאו אותו בהופעה של איזבו</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">הוא היה אפור, משוטט בחוץ רוב היום, יפהפה וחמוד ממש </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אחריו הגיעה אלי לוסי, כבר גרתי עם דני ברחוב כורש</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אני מאשימה את עצמי שלא נתתי לה תרכובת חלב טובה בינקותה</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ואולי גרמתי לה לבעיה עצבית</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">היא היתה יפהפיה סמיכת פרווה ותוקפנית בצורה מעוררת פלצות</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">עד היום אני נזכרת בנשיכות והחפירות של ציפורניה בבשרי</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">כשהיא החלה לתקוף את ינאי בשנתו, זה היה הסימן הטראגי להפרד</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">היא עברה לדוד של דני מרובה החתולים בקריית אונו ונעלמה משם עוד באותו היום</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אשמה אשמה אשמה. אבל לא היתה ברירה.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אחריה הגיע מילוש, שהוא היהודי ערבי והוא גם נושך ושורט אבל אין מה להשוות לקודמיו</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">הוא חתול טוב ואנחנו כנראה הורים לא משהו</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">מעולם לא זכיתי להיות זו שישנה עם החתולים שלה מכורבלת במיטה שעות בלי לחטוף נשיכה כואבת כשאני מתהפכת בשנתי</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">עדיין, אני אשה של חתולים יותר משל כלבים, </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">מבינה הרבה יותר טוב אנטומיה ופזיולוגיה ונשמה של חתול</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ובכלל כשהייתי ילדה האמנתי שבעולם הבא שולטים חתולים ולכן מוטב שאהיה רבת חסד עמם כבר בעולם הזה</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אני אוהבת חתולים מרחוק</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">לא מלטפת ברחובות, לא מתקרבת מייד לחתולים של חברים,</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">לא ממהרת לאמץ למילוש אח או אחות.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אני מפחדת לדפוק אותם, נדמה לי שאצל אחרים הם יגדלו יותר טוב</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אני מתביישת מחתולים כי נדמה תמיד שהם רואים הכל ומבינים הכל</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">עם המבט החודר הממוקד והידעני שלהם</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אף פעם לא אימצתי בעצמי מהרחוב. תמיד העבירו אלי. </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">אני חוששת מהיום שהגור הבא יגיע אלי </span></div>
<div>
<span style="font-size: large;">ושוב אחזור על עשרות הטעויות שעשיתי במשך חיי עם חתולים.</span></div>
<div>
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div>
<br /></div>
</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-25988122041597773432018-04-21T12:51:00.002-07:002018-04-21T23:49:58.165-07:00עוד על חופש<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">את מי אני מחזיקה בני ערובה בתוכי? כל אלו שאני מנהלת אתם מאבקים והתחשבנויות בראש. מי יגיד דבר יותר נכון, יותר חד, יותר מכריע. יכולים להיות אסירי עולם בתוכי וגם כאלו שיושבים על פשעים ועבירות קלות, שמתחלפים כל כמה חדשים. אני רואה אותם בעולם האמיתי על בסיס קבוע, את חלקם כבר בכלל לא. ועדיין, בכלא שבתוכי הם אסירים. </span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">מה ישחרר את האסירים האלו מכלא גליה? סליחה. פשוט לסלוח. לא להם, העותק הפיזי שחי ונושם. אלא לעותק הדמיוני שמוחזק אצלי בתנאים מחפירים. סליחה שכלאתי את דמותכם, סליחה שחבטתי בה ככה. אתם חפשיים ומושלמים כמו שאתם, זו אני שהתבלבלתי.</span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">בעצם, הסליחה מכינה אותי יותר טוב למוות. אם יש לי סוג של או סי די לסדר את המרחב הביתי שלי שיהיה נקי ונעים, למה לא לסדר את החורבה שמתחוללת בתוכי? לנקות, לפנות, לארגן, להעביר סמרטוט בפינות אפלות או גבוהות שצריך סולם בשבילן. לא להתעצל. לרוקן אשפה. לא לשחק אותה כאילו נקי אצלי. לנקות באמת. זה קשה. זה מתיש. העצלנות עומדת בדרך, גם חוסר רצון ונכונות לכבד מחשבות מטונפות בסמרטוט. לא מגיע להן. שישארו טינופת.</span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">יש מלא מה לנקות. את החשדות, את ההתחכמויות, את האשמה, העליונות, הנפרדות, הבוז, הפחד. </span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">דיברתי היום עם חברה שלי באוטו. היא אומרת שאי אפשר באמת. כשאני שומעת "אי אפשר" אני חושבת, איך בכל זאת.</span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">הרי בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל לקחת את החומר הזה שנקרא חיים ולעבוד איתו? ללטף אותו, לחבוט בו, למרק אותו, להרדם עליו, להנות ממנו?</span><br />
<br />
<span style="font-size: large;">בראש סדר עדיפויותי תמיד עמד החופש כתכלית העליונה. לא שהבנתי מה זה אומר בדיוק להיות בחופש, אבל ידעתי שזה הדבר. והנה גם בלימודי אנתרופוסופיה רודולף שטיינר מגדיר חופש כמטרה העליונה שאליה אדם צריך לחתור.</span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">החופש הוא, לפי מה שאני מבינה כעת, שחרור מנסיבות החיים שלי. חופש מההיצמדות להגדרות שמספרות עלי דברים. נתונים. מספרים. תיוגים. כל אלו, טובים וגרועים ככל שיהיו, הן אלו שמקרקעות אותי, הופכות אותי לפרור אבק שנאבק. </span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">על כסף, על כבוד, על ערך עצמי. </span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">אין לי אשליות, אני חיה בעולם החומר. נהנת וסובלת ממנו, מחוייבת אליו באיזשהו אופן.</span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">מצד שני, אני שואלת, האם אני יכולה להתנהל בעולם הפיזי ועדיין לרחף מעליו? זה מה שכל המדיטציות והדרכים הרוחניות השוות מנסות ללמד אותנו לעשות. להשתחרר מיחסי המשיכה-דחיה שיש לנו בעולם הזה כדי לפעול בצורה נקיה וחפשית. ישר מהמקור, ישר מטוב הלב הבסיסי שעומד בעצם הוויתינו. ישר מהמעיין הנצחי שיש בו את כל התשובות לכל השאלות, נחמה, כח, אומץ, תושיה, שמחה, חיות. הכל. </span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-size: large;">אני יודעת ששם נמצא החופש שלי, האושר שלי. אני לא תמיד מסוגלת או רוצה לרחף. לפעמים כל מה שאני צריכה זה להתפלש בבוץ טוב טוב, כדי להגביה עוף כמה ימים אחר כך. דואליות, כן. אבל זה שאני יודעת בוודאות שיש דרך ברורה ואמיתית, זה המון.</span></div>
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<br /></div>
</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-39246075266892752442018-03-23T03:04:00.000-07:002018-03-23T02:08:38.540-07:00ניקוי אביב<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">יותר מדי ביצים ביותר מדי סלים. האביב מביא אותי להתפוצצות הרי הגעש של הצוף של השמונים אלף דברים שאני עושה או מעורבת בהם או עובדת בהם או לומדת אותם או משרתת אותם. </span><br />
<span style="font-size: large;">אני אמנית, מציירת, מחזיקה סטודיו, מלמדת בו תלמידים, מלמדת בעוד שלושה מוסדות אחרים, לומדת אנתרופוסופיה, אמא לשלושה ילדים, מחזיקה בית (כביסה כלים ניקיון בישול קניות) וחברה של הרבה אנשים. </span><br />
<span style="font-size: large;">יותר מזה, יש לי אובססיה להתערב ולעזור ולהתנדב במקומות שצריכים אותי ובמקומות שפחות צריכים אותי. ככה אני. לא יכולה לשבת מנגד. ומעל הכל מרחפת עננת הריפוי המתוקה השכינתית. אני רוצה, כל כך רוצה לרפא ולהירפא, להביא סליחה לעולם, גם לבלתי נסלח, להשתחרר מכל עולות הקיום ולצאת לחופש. וזו אולי ה-משימה שמחלחלת לכל מי ומה שאני.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני מרגישה שהעשייה המוגזמת הזו מגדירה אותי ומעניקה משמעות לחיי. בילתה אני חסרת משמעות. מה אעשה בלי ציוריי? בלי תלמידיי? בלי חבריי? בלי משפחתי? מה אעשה בלי תפקידיי הרבים? בלי היוזמות וההתנדבויות שלי?</span><br />
<span style="font-size: large;">יש לי המון מה לתת וזה נראה לי גסות ובזבוז לא לתת את מה שיש בי למי שרוצים או צריכים.</span><br />
<span style="font-size: large;">יש רגעים שההמון הזה מניף אותי מעלה ועושה לי נעים בהילה ויש רגעים שאני מרגישה שאני נקרעת בכל החזיתות, נשברת, לא מתפקדת, חלשה ומובסת. לא מספיק טובה ומלאה באשמה וספקות כלפי מניעיי.</span><br />
<span style="font-size: large;">אז מה המניע האמיתי שלי לאגור כל כך הרבה עיסוקים וקשרים? הרצון האלטרואיסטי לרפא את העולם או הדחף הנרקסיסטי להעניק משמעות לחיי? אולי אני פשוט חולת אקשן? חייבת דרמות? חייבת עומס מוגזם כי בתנאים האלו אני צומחת הכי טוב? </span><br />
<span style="font-size: large;">אין ספק שדחיפה מעבר לקצה מוציאה ממני הרבה דברים טובים בסטודיו ובכלל בעבודה הפנימית שלי. אבל היא גם מערערת אותי ומבלבלת אותי. חונקת אותי ומסבכת אותי.</span><br />
<span style="font-size: large;">האם אני ראויה משמעותית ופורצת דרך? או כפייתית, מבועתת ואכולת אשמה?</span><br />
<span style="font-size: large;">העודפות הזו מבקשת ממני הפסקה. להפסיק להתערב, להפסיק ליזום, להניח רגע לכל העיסוקים. לנקות, לפנות, לארגן מחדש. לקחת שקית אשפה ענקית ולעבור בשלל התחנות שבי ולרוקן לרוקן לרוקן. כמה חתיכות של דברים מחכות להתייחסות, כמה פרורי רעל שהתעצלתי לנקות, יותר מדי מזה ויותר מדי מזה, מי צריכה כל כך הרבה?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">במפגש פסגה מרגש שהיה לי עם חבורת הקוסמות שלי התעוררתי להבנה שלצאת מאזור הנוחות שלך זה האנטי אייג'ינג הכי טוב שיש. במקום לסגת לתוך עצמך, להצטמצם ולהצטמק לתוך מה שאת רגילה אליו בחייך את יוצאת מתוך עצמך אל הלא נודע, מתרבה, משתכללת, מפתיעה ומחליפה צבעים.</span><br />
<span style="font-size: large;">אם אזור הנוחות שלי הוא ה"מלא להתפקע", אזי לצאת ממנו אומר לשחרר לפחות שליש מהתפקידים והמשימות שלי. להרפות לתוך מצב חדש ובלתי מוכר שאינני יודעת מי אני בתוכו. לא מעורבת ולא מתערבת, לא משתדלת, לא מתאמצת, לא חייבת להיות הכי הכי בכפר: הכי מעורבת, הכי מגניבה הכי סלחנית הכי לא צפויה. </span><br />
<span style="font-size: large;">האם אוכל למשימת נקיון האביב הזו?</span><br />
<span style="font-size: large;">אני רוצה לצאת לחופש מעצמי, המתישה שאני. להתנהל בשלווה ובשלום בתוך נתיביי, בלי לפחד, בלי להתגונן, בלי להילחם. לדעת את הראויות והמקום שלי בחופש מהוכחות, להסכים להיות במקומות שמעוררים בי בעתה, בלי לברוח, בלי להתנער. ללכת אל הלא מוכר שבתוכי.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני מרגישה שרק הצהרת הכוונות הזו כבר מתניעה בתוכי את התהליך.</span><br />
<span style="font-size: large;">אז חג חירות שמח חברים אהובים, צאו אל מסע הנדודים שלכם ותמצאו מלא אוצרות בתוככם אמן!</span></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-46307891184035795482018-02-13T13:54:00.002-08:002018-02-13T13:54:48.992-08:00שאלה של שייכות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">בלימודי האנתרופוסופיה בהם אני נוטלת חלק השנה, נתבקשנו באיזשהו שעור לנסות להזכר במורים משמעותיים שפגשנו במהלך חיינו. מורים שהטביעו בנו חותם, שעוררו בנו השראה עצומה, שהאמינו בנו או שחוללו בנו שינוי.</span><br />
<span style="font-size: large;">שאלה זו, פשוטה ולגיטימית, כמעט מתבקשת, הפילה לי המון אסימונים.</span><br />
<span style="font-size: large;">התפלאתי לגלות, שבילדותי לא פגשתי באף דמות חינוכית שנסחפתי אחריה, שהבעירה בי תשוקה לדבר מה, שהבינה אותי או עודדה אותי ממקום אותנטי. אף לא אחת. לא בבית הספר, לא בחוגי אחר הצהריים, בשום מקום. </span><br />
<span style="font-size: large;">הייתי תלמידה חולמנית בעלת הישגים בינוניים ברוב המקצועות ומכיוון שלא נטיתי להפריע למורים, לא הייתי לאף מורה על הכוונת. בעצם, אף מורה לא ממש ראה אותי. אף אחד לא הביט בי באופן שגורם לי להרגיש משמעותית או נבונה.</span><br />
<span style="font-size: large;">חוויה כזו יכולה לגרום לכל מיני תגובות שרשרת. במקרה שלי, היא יצרה בי רעב אינסופי לתשומת לב ובעיקר לצורך עמוק בשייכות. את תשומת הלב שלי ניסיתי להשיג בשלל דרכים. בבכי, בצעקות, בפרובוקציות, בהבלטה עצמית. ואת השייכות מעולם לא הצלחתי לגמרי לממש. </span><br />
<span style="font-size: large;">בכל מקום שאני מגיעה אליו או יוצרת לעצמי, אני תמיד מרגישה זרות. גם אם כל התנאים הם הכי נוחים, הכי בעדי ולטובתי, הכי מאפשרים, אני אף פעם לא לגמרי שייכת. אפילו בתוך המשפחה הגרעינית שלי אני מרגישה לא אחת זרה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">שייכות אי אפשר לביים, אי אפשר לכפות ואולי גם אי אפשר ללמוד.</span><br />
<span style="font-size: large;">הגעתי להבנה שהנדודים האלו שלי, בין אוהלים, בין מחנות, בין מדבריות והצורך הנואש שלי להטביע חותם (איכותי! אותנטי! דומיננטי!) בכל מקום שאני מגיעה אליו, הוא תוצאה של אותו רעב קדום שלא נענה בתוכי מצד אף דמות חינוכית.</span><br />
<span style="font-size: large;">הבנתי, שאת עברי לא אוכל כבר לשנות ואת שעור חיי בשייכות אולי לא אסיים ללמוד לעולם, אבל כן אוכל כדמות חינוכית בעצמי, להעניק את אותו המבט לתלמידיי.</span><br />
<span style="font-size: large;">מבט נקי וחף משיפוט, שרואה דרכם, את מי שהם באמת. בלי להעצר במחסום הקולות שהם מוציאים או התלבושות שהם עוטים, בלי להתרגש מהמניפולציות והקשיים שהם לכאורה מציבים בדרכי. לראות אותם באמת, לעומק, באופן שלם.</span><br />
<span style="font-size: large;">כמו שהייתי רוצה שיראו אותי. לא צריך אפילו יותר מפעם אחת. מבט אחד אמיתי וכנה שבא ישר מהלב, שרואה את מי שניצב מולי כמו שהוא. זה מספיק. מספיק כדי לחולל שינוי תודעתי עמוק ולגרום לתלמידיי להאמין לי. לבטוח בי. להסכים לשמוע אותי ולשתף איתי פעולה. בעצם, כולם הם סוג של תלמידים, גם המורים עצמם כמובן וכל בני האדם שאפגוש אי פעם, הם מורים ותלמידים שלי. </span><br />
<span style="font-size: large;">הבנתי שאם אראה אותם באמת, אפילו לשבריר שניה, הם כבר שלי ואני שלהם, כבר יש בינינו אחדות ואנחנו לא מעוכבים יותר באף מחסום. אנחנו חופשיים לנוע, ליצור, לדבר, להתפתח. ומה יש לנו לשאוף לו אם לא אל החופש הזה בדיוק?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אז הנה, פיצחתי אולי נוסחה ואני מייד משתפת כדי להושיב את הלמידה הזו בדאטה בייס שלי, אולי גם שלכם.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני צרובה ונצרבת כשאני לא משוייכת, בהתניות העבר בהן אני מורגלת. למשל דוגמה. ביקרנו היום במוזיאון תל אביב עם בית הספר לאמנויות. המדריכה הובילה אותנו באחת התחנות לעבודתו של זמיר שץ, חביבתי מדינת כל אזרחיה, שנמצאת בחלל אוספי המוזיאון. עבודה עצומה ומרשימה, של עשרות רבות של דיוקנאות שזמיר צייר. אני מאוד מעריכה את זמיר כאמן והוא יודע את זה בוודאי. ותמיד, כשאני רואה את הקורפוס הזה, אני מרגישה מותקפת. ולמה? כי זמיר עשה שם פעולת סימון טריטוריה, ברא שם מולדת של מדינת כל אזרחיה, שהם חברים שלו מעולם האמנות, תאורטיקנים, אוצרים, ילדים פלסטיניים, דמויות שמתו, אקסיות, כל מיני. מעגל אנשים שהוא שלו. וכל מי שלא מצוייר לא שייך. וכל מי שלא מצוייר, לא חשוב. קצת כמו מועדון רפי לביא. מי כן ומי לא. עכשיו, זה לגמרי לגיטימי, כן? אבל בגלל שאני לא מצויירת שם ואינני שייכת למעגל האנשים החשובים הזה, אני סולדת מהעבודה. אין לו באמת שום סיבה לצייר אותי, אנחנו לא חברים טובים או משהו. אבל העבודה הזו מציבה לי מראה בדיוק אל המקום בו אני מרגישה חולשה. אל מחלת השייכות שלי. אני מודה לו על השעור החברתי הזה שהוא עושה לי, אפילו בלי שהתכוון, כי זה מאלץ אותי להתקדם הלאה. </span><br />
<span style="font-size: large;">זה לא רק הוא, זה כל מועדון חברים אחר שאליו אני לא משוייכת. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">מערכת היחסים שלי עם הזרות היא מורכבת. אני מצד אחד באובססיה לנצח אותה ומצד שני משתמשת בה ככלי רומנטי לציור וביטוי עצמי. אפילו גם קצת מכורה אליה. </span><br />
<span style="font-size: large;">ובכל זאת, אני עדיין מאמינה שהאפשרות להתבונן בעולם, באנשים, בארועים לעומק, באופן מלא ושלם, באופן חפשי משיפוט וראשוני, שם נמצא הצוהר אל האמת האמיתית ביותר.</span><br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-84897339379326671702018-01-17T13:27:00.003-08:002018-01-17T13:27:36.569-08:00מיהי לוזרית<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">ברגע מסוים, את צריכה להתבונן ולראות איפה את חשה זרה בעולם. פתאום עולה בדעתי שכוחות אינרציה עתיקים דוחפים אותי ומאיצים בי להתייצב בפני אתגרים שאני כלל לא שייכת אליהם יותר. זה די משונה לגלות. דווקא הייתי בטוחה שאני עדיין שם, ואולי אני מחפשת תירוצים להמנע מהתמודדויות מתישות?</span><br />
<span style="font-size: large;">אבל האמת היא, שלמה להתאמץ איפה שבסופו של יום, בכלל לא בא לי להיות?</span><br />
<span style="font-size: large;">יש משהו מאוד מנחם וממקד בהבנה הזו. מצד שני היא טורפת את הקלפים, או בעצם מעלימה אותם כליל ואת לא יודעת מה את כן. אז מה אני כן אם לא מה שחשבתי? ומה הערך שלי? והתוקף שלי? והאם לא מאוחר מדי לשנות? והאם זה שאני משתנה אומר שאני לא רצינית ולא מחוייבת כלפי מה שהגדרתי פעם לפני עשר שנים?</span><br />
<span style="font-size: large;">מעלי ממטירה עננת ה"לוזרית". </span><br />
<span style="font-size: large;">מיהי לוזרית? מישהי שלא עמדה ביעדים, מישהי שמתעצלת, מישהי בלי ביצים, מישהי שלא מתקדמת, מישהי שנעלמת.</span><br />
<span style="font-size: large;">ומיהי באמת לוזרית?</span><br />
<span style="font-size: large;">מישהי שלא מקשיבה לעצמה, מישהי שפוחדת לעשות שינויים, מישהי שכל כך לא אוהבת את עצמה שהיא מקריבה שנים ארוכות ויקרות לטובת מפעלים שלא מרגשים אותה, שלא מניבים לה מאום, שהיא בכלל לא מצטיינת בהם ובכל זאת היא עושה מאמצים אדירים לקיים מה שהבטיחה, מה שצריך, רק כדי שלא יחשבו שברחה באמצע. שלא יאשימו אותה בהתחזות, שלא יראו את חולשותיה.</span><br />
<span style="font-size: large;">ואיפה אני?</span><br />
<span style="font-size: large;">בין לבין, אלא איפה? אני הרי מטיילת על פסגות האלפים השוויצרים, שכחתם?*</span><br />
<span style="font-size: large;">אני בין הכוחניות לויתור, בין מאמץ היתר לויתור וההתמסרות. בין האגו הגדול לבין השקט והענווה. </span><br />
<span style="font-size: large;">בין האומץ לזרוח את כל היופי המהמם שאני לבין הרצון להיבלע בתחתית בור הביוב.</span><br />
<span style="font-size: large;">משהו בי אומר לי שביום שאסכים לקבל את שתי האפשרויות, להיות גם לוזרית וגם ווינרית, אם אפשר לדבר בשפת המזון המהיר, אז אוכל להתייצב ולמצוא שקט ומנוח. להרגיש בבית גם באור וגם בחושך. לנהל דיאלוג בריא עם הזרות ולהסכים לתת לה להתארח ולשמוח כשאני חשה שייכת בלי לפחד שתיכף זה נגמר.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">* http://changetshirt.blogspot.co.il/2017/10/blog-post_17.html?m=1</span></div>
Unknownnoreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-5435947446618637072018-01-11T13:07:00.003-08:002018-01-11T13:15:11.683-08:00פוליש דה דאימונד<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">סבתא שלי האהובה ז"ל, היתה מזכירה בכל הזדמנות לחתנים הקנדיים שלה</span><br />
<span style="font-size: large;">Dont forget to polish the diamond</span><br />
<span style="font-size: large;">אני איכשהו עם הקונוטציות שלי והפלפליות שלה, חשבתי שהיא רומזת להם בגסות לא להפקיר את נקודת הג'י של נכדותיה האהובות, שם נמצא היהלום, כידוע, ואותו מלטשים. ואולי לא התכוונה לנקודת הג'י ממש אלא דווקא באופן הוליסטי, לטפל בהן יפה. לקנות פרחים, לחזר, לעזור, להחמיא, כמובן גם לעשות אהבה וכו. אני צריכה באמת לברר את הנקודה הזו עם בנות דודי הלוהטות.</span><br />
<span style="font-size: large;">בכל מקרה, המשפט הזה חלחל לי ככ עמוק, שאני מזכירה אותו לעצמי בכל מיני הקשרים אחרים. מבחינתי, היהלום הוא אני עצמי, הנפש שלי. לזכור למרק ולנקות אותו זה דבר חשוב מאין כמוהו. כשפני השטח שלי עכורים ומוזנחים אני לא רואה שום דבר ובוודאי שאינני זוהרת ומאירה. ואם אני זוכרת למרק את תוכי, כל מליוני הזויות שבי קורנות אור, מחזירות אור, מגשימות את יעודן.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">***</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אם קראתם בפוסט הקודם שלי, ביקשתי השנה להתמסר למה שהחיים מביאים לי. ממקום אקטיבי ושלם, להתמסר. לעשות את הטוב שאני יכולה ולהרפות. חסר לי אויר והתמסרות זה ה-דבר שפותח נשימה. אני מגלה שהמשימה קשה לי. אני מלאה התנגדויות והצמדויות לנסיבות החיים. רק שלא יקרה ככה, רק אם יקרה כך וכך אוכל לחזור לנשום שוב. הלוואי ש ואם רק היה ועוד וריאציות. בעיניים פקוחות אני רואה שאני מוליכה עצמי שולל. הרי זה באמת לא משנה כמה אהיה בעד או נגד. התרחשות כלשהי תתרחש ואני אצטרך להתמודד אתה. אז למה מראש להתנגד? ומה הכי גרוע שאני חוששת מפניו?</span><br />
<span style="font-size: large;">השנה נכנסתי לחדר כושר רציני עם ההתמסרות הזו ואני ממש ממש מתכננת לעבוד על זה. אני בטוחה שהחיים יביאו לי תרגילים קשים ככל שאהיה רופסת. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">***</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">המילה ענווה תמיד נשמעה לי כמו אחת המילים הכי מתחסדות. (אחרי חמלה. חמלה היה הכי גרוע. זה הצטייר לי כרחמים אדנותיים). לא עוד. אני רוצה להיות ענווה. ללמוד לחיות בלי צורך נואש לבלוט ולהבליט, לדעת ולהוכיח. פשוט להיות נוכחת בשקט ובהקשבה בלי לפחד שזה מעלים אותי וגוזר את מותי. ששום דבר לא יאיים עלי. אפשר?</span></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-28630954563297451712017-12-31T01:41:00.001-08:002017-12-31T01:41:13.806-08:00הגשמות ל 2018<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">אם יש דבר שמניע אותי בוודאות הוא חובת ההוכחה.</span><br />
<span style="font-size: large;">ברור לי שאם אכתוב כאן התחייבויותי ויקראו אותן כמה וכמה אנשים, רוב הסיכויים שלא ארצה להתבזות בפניהם ואתגייס כל כולי להוכיח.</span><br />
<span style="font-size: large;">ובכן, מה שאני מבקשת השנה הוא כמעט היפוך מוחלט של אשמה ותוכחה ככח מניע. </span><br />
<span style="font-size: large;">כי אני מבקשת השנה להתמסר. להניח עצמי בעדינות בכף הבריאה, או בכף המזל והגורל, או בכפו של ג'ה, תקראו לזה בשם שהכי מלטף לכם את הלב, ולהתמסר למה שהחיים מביאים לי. להאחז כמה שפחות בנסיבות, בהבטחות, בתכנונים ולהסכים לקבל את פני הדברים המשתנים כפי שהם נגלים בכל רגע נתון. נמאס לי לנהוג במכונית הזו של חיי, עייפתי. גם כך יש לי חרדות נהיגה וגם כך לא אני בוחרת את הנתיבים רוב הזמן וגם לא את קצב ההתקדמות, בוודאי שלא את היעד הסופי. מכאן שכל הנהיגה שלי מיותרת, אני יכולה באותו הזמן פשוט לשבת ולהנות מהנוף.</span><br />
<span style="font-size: large;">מובן שהגוף שלי הוא לא סרח עודף שהרוח מעיפה מצד לצד, יש לי משמעות ותפקיד ורצון ותקוות. אבל הבנתי שיש דרכים שונות להגיש בקשה, יש דרכים נעימות ומתגמלות יותר לנוע במרחב או לבוא במגע עם החיים.</span><br />
<span style="font-size: large;">ולכן אני בוחרת לשחרר ולבטוח. יש לי תחושה שבאופן הזה אני אשקיע את האנרגיות שלי במקומות הנכונים, שהדרך בה אדבר ואפעל תהיה הרבה יותר חסכונית ומדוייקת ובוודאי שתניב את התוצאות הכי טובות. </span><br />
<span style="font-size: large;">השנה אני מסכימה להיות הכי יפה שאפשר, הכי מטופשת שאפשר, הכי גמישה, הכי סלחנית, הכי אוהבת. ציפור לוחשת לי באוזן שגם האמנות שלי תשתכלל בכמה רמות כשבאמת אסכים לשחרר את המבט החיצוני הקמצני והצורב. </span><br />
<span style="font-size: large;">כן אפשר לעשות אמנות מעולה אמיתית כואבת כנה מצליפה ביקורתית ומתוחכמת ממקום שלם ושמח. אפשר.</span><br />
<span style="font-size: large;">אפשר גם וגם וגם. אפשר ואין שום סיבה להסתפק בפחות.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני גמרתי לחסוך על עצמי ולציית לחוקים לא כתובים של אגואים זרים שסימנו לי מטרות קומוניסטיות בראש, לאן מותר לי ולאן אסור לי. למה התמכרתי לפיקציה הזו בכלל?</span><br />
<span style="font-size: large;">ביי ביי שוטרי חרש בדיוניים, צאו לפנסיה וסעו הלאה. אני לא זקוקה לשמירה, אני בטוחה ומוגנת גם בלעדיכם. </span><br />
<span style="font-size: large;">אני מעדיפה למסור עצמי בידי סמכות אוהבת אחרת, אחראית מכם, חכמה מכם, מושלמת מכם.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">זו אם ההגשמות שלי השנה, להסכים להתמסר. על גבי ההתמסרות הזו אבנה יקום שלם, יפהפה, שכולו קשרים כנים ומושלמים של אהבה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">שנה חדשה טובה לכולם, ידידים יקרים!</span><br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-39416780933169984102017-12-20T00:36:00.002-08:002017-12-20T00:36:34.234-08:00מוות פתאומי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">בבית קפה יושבת אשה, מולה בתה </span><br />
<span style="font-size: large;">ילדה בת 11</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא עשירה, לבושה יקר, על חוטמה משקפי ארמאני </span><br />
<span style="font-size: large;">שדופה, כפופה, מבטה עולה מדי עשר עשרים דקות ממסך הטלפון הלאה אל הרחוב</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא, את זוכרת איך בתך נראית? ראית כמה היא יפה? ראית כמה שיערה ארך?</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא לא רואה, אמא במסך. אמא עסוקה בעיצוב פנים.</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא מעצבת בתים לאנשים אחרים, תפנימים קרים בצבע שחור אפור לבן</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא מסתכלת על אריחים וחיפויים ועושה לייקים למעצבים אחרים</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא עיוורת לצהוב החיטה בשיערה של בתה, לתכלת הטורקיז בעיניה</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא רוכנת אל המסך, הוא מחזיר יותר אור מהעולם שבחוץ, הוא מושך אותה כמו יתוש</span><br />
<span style="font-size: large;">הבת קמה והולכת, אמא בכלל לא רואה, אמא במסך</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אמא איך היית פעם? מה היית פעם? זוכרת ימים שישבת עם חברות והסתכלת להן בעיניים?</span><br />
<span style="font-size: large;">זוכרת שלבשת וורוד וטורקיז וירוק?</span><br />
<span style="font-size: large;">זוכרת שהתלהבת מחתיכים? זוכרת שהשתזפת לאור השמש ונשרפת בשלל גוונים?</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא, איזו מן ילדה את מגדלת? תמונתה ותבניתה אינן חלק מצורת הרשתית שלך</span><br />
<span style="font-size: large;">עינייך לא צוחקות ולא בוכות, הן מרצדות מול מסך מהבהב, רק שם את חיה</span><br />
<span style="font-size: large;">רק שם את מתה</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">גם לילדה יש מכשיר אבל היא לא מתעסקת איתו</span><br />
<span style="font-size: large;">היא אוכלת סופגניה ומתבוננת באבקת הסוכר הלבנה ובריבה האדומה</span><br />
<span style="font-size: large;">מתוק לה וטעים לה, כיף לה בחופש</span><br />
<span style="font-size: large;">אבל אמא לא רואה ולא שואלת</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא עסוקה בתפנימים של אחרים</span><br />
<span style="font-size: large;">אף מילה לא עוברת בינהן</span><br />
<span style="font-size: large;">והילדה שגדלה סביב אמא שמתהלכת לידה אבל לא נוכחת בשום צורה</span><br />
<span style="font-size: large;">מקבלת בטבעיות את העדרותה של אמה</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אמא נוסעת בג'יפ של חצי מליון שקל, אמא מחנה אותו בחניה המקורה</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא משפצת דירות במאות אלפי שקלים, דירות עם ריצפה אפורה וארונות שחורים</span><br />
<span style="font-size: large;">מיזוג מרכזי ומערכת תאורה חכמה, חדרי ארונות ענקיים</span><br />
<span style="font-size: large;">אמבטיות מפוארות ומטבח עם אי בודד ששום דבר לא צומח בו</span><br />
<span style="font-size: large;">אמא מעצבת בתים מתים לאנשים מתים</span><br />
<span style="font-size: large;">אנשים שנמצאים כל היום בעבודה ובמסך</span><br />
<span style="font-size: large;">עם ילדים שמסתובבים כל היום במסגרות חינוך ובמסכים</span><br />
<span style="font-size: large;">אין בבית לב, אין בו חום, אין בו מילה כתובה אחת,</span><br />
<span style="font-size: large;">אין קקי מרוח בשירותים, אין סיר על הכיריים, אין טביעות אצבעות</span><br />
<span style="font-size: large;">אין שערות על הכר או שלושה שמפואים באמבטיה</span><br />
<span style="font-size: large;">אין אנשים חיים בבית הזה</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני מתבוננת בהן, בילדה ובאם מהשולחן הסמוך ומספרת לעצמי את כל זה</span><br />
<span style="font-size: large;">זה נראה לי מאוד מדוייק ממקום מושבי</span><br />
<span style="font-size: large;">אני רואה את התמונה כולה</span><br />
<span style="font-size: large;">מגרניט הפורצלן ועד ההפרשות הקטנות</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני פוסעת חזרה הביתה</span><br />
<span style="font-size: large;">בפינת הרחוב, יונה מתה</span><br />
<span style="font-size: large;">ממקורה ניגרת שלולית דם בצורת לב</span><br />
<span style="font-size: large;">אדום שאי אפשר בכלל לערבב</span><br />
<span style="font-size: large;">אדום של קרביים, של חיים</span><br />
<span style="font-size: large;">יונה אפורה שחיה חיים שנסתיימו לפני רגעים ספורים</span><br />
<span style="font-size: large;">אי אפשר לעזור לה, היא מתה</span><br />
<span style="font-size: large;">אפשר רק לצלם ולזכור שהיתה</span><br />
<span style="font-size: large;">ולהראות לאחרים על המסך</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhxjHezf9DJBfeDCucrYwJ5EhyphenhyphenpL2GOAVb8bCcRDJByWiQqWJ9vpwGkhlZtStBvdb7bJoAV9BndDW-1Sb2TsGzHKHYSze9N3cH8z0Kk3oqRhizyCNSDJgHIlmIfgAGL-iTtiwXHWvGtIJo/s1600/IMG_5833.JPG" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1600" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhxjHezf9DJBfeDCucrYwJ5EhyphenhyphenpL2GOAVb8bCcRDJByWiQqWJ9vpwGkhlZtStBvdb7bJoAV9BndDW-1Sb2TsGzHKHYSze9N3cH8z0Kk3oqRhizyCNSDJgHIlmIfgAGL-iTtiwXHWvGtIJo/s400/IMG_5833.JPG" width="400" /></a></div>
<div style="text-align: center;">
<span style="font-size: large;"><br /></span></div>
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-49636492823781010182017-12-17T07:11:00.002-08:002017-12-17T07:21:03.019-08:00מה ביני ובין האושר?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="MsoListParagraphCxSpFirst" dir="RTL" style="background-color: white; color: #1d2129; white-space: pre-wrap;">
<span lang="HE"><span style="font-family: inherit; font-size: large;">נדמה שרק חשיבות עצמית ותחושת חטא מתמשכת. </span></span><span style="font-family: inherit; font-size: large;">אם הייתי מסוגלת להניח לחשיבות וההבלטה העצמית, באמת, בשלום, בלי להדגיש את עצמי כל הזמן, בלי להוכיח בכח שאני קיימת, שווה משהו, בעלת דעה משמעותית, בעלת מעמד מכובד, הייתי הרבה יותר מאושרת.</span><span style="font-size: large;">הכוונה בלשתוק היא להיות נוכחת במלואי, קשובה, עירנית, פנויה, בלי להידחף כל הזמן עם ה"כן גם אני, כן גם אצלי, כן כבר הייתי וראיתי". בלי לשפוט ולבקר. פשוט להרפות ולהקשיב. </span><br />
<span style="font-size: large;">למה זה כל כך קשה? </span><span style="font-size: large;">כי אני מפחדת להפסיד. שלא יתפסו לי את המקום, את הכסא, אני מ</span><span style="font-size: large;">פחדת להעלם. </span><span style="font-size: large;">למה אני לא סומכת על זה שיהיה בסדר? שהכל מדוייק? שבהקשבה מלאה אין רפיון ומוות אלא דווקא כח, עומק ואומץ?</span><br />
<span style="font-size: large;">דבר נוסף שעומד ביני לבין האושר הוא תחושת החטא המתמשכת. פנימה והחוצה, תנועה אחת שנעה סביבי ובתוכי. אני מרגישה אשמה על הכל, אני מאשימה בהכל. </span><span style="font-size: large;">ברירת המחדל של מערכת ההפעלה שלי היא להאשים. אני כמעט מוכרחה לתת לה להוביל כי כל החלטה אחרת תחוויר ותרגיש מפוספסת, לעומת התוכחה הנוקבת והקולנית. אין יציאה ממעגל האשמה הזה, היא מזינה את עצמה כל העת. </span><span style="font-size: large;">קראתי פעם, שכשעולה בך כעס, את יכולה לאפשר לו לצאת ממך בתוך דקה וחצי אם לא תגיבי אליו. כי תגובה תזין אותו לעוד סיבוב. אז אם את כועסת ותוך כדי את נושמת ולא מגיבה, לא משתלחת, כעבור דקה וחצי הגל חולף. ואז את משוחררת. אולי זה נכון לגבי כל גל רגש ותאווה חזקים. אולי זה נכון גם לגבי התמכרויות?</span><span style="font-size: large;">האם יבוא יום ויהיה לי אמון מוחלט בטוב? בכך שהדברים מתנהלים כפי שהם אמורים ואני יכולה לפעול בתוכם באופן חפשי, קל, מדוייק ועירני? כל כך הרבה יותר נכון לקחת משם אחריות על החיים. כי מה יש לי בדיוק להפסיד כבר? הרי לא אני קובעת הכל, לא אני אחראית על הכל.</span><span style="font-size: large;">אני אחראית רק על עצמי, על מחשבותי ופעולותי ורק משם תבוא גאולתי.</span><br />
<span style="font-size: large;">כמשל, הייתי אומרת שבמקום לדאוג לגוף והזהות שלי במרחב בו אני חיה, עלי לדאוג למרחב כולו. לארגן אותו באופן שנעים להיות בו, לאוורר אותו, לפעול וליצור בתוכו מתוך כבוד לכל החפצים והגופים הנעים בתוכו. מתוך התחשבות, התייחסות והערכה. כך אני יכולה להרים תנועה יצירתית גדולה, אפקטיבית, מקורית, רגישה וישירה. כך אני יכולה לפנות ללבבות רבים יותר.</span><span style="font-size: large;">הלבבות מרגישים מייד שהם כלולים במרחב הנרקם והם מייד נעתרים ונפתחים כי זה כמו חמצן בשבילם. זרימה חדשה של שייכות, של עשיה משותפת, של תנועה בריאה. אין אף אחת שמתיימרת לנהל אותם, למשטר אותם ולהתעלות עליהם. יש פניה נעימה ועתיקה, חפשיה מאשמה ומציניות. הלב מכיר ויודע אותה משחר הימים והניגון שלה נעים וחם.</span><br />
<span style="font-size: large;">הלוואי שאדע לפנות אל עצמי בנעם, בכבוד, בהשתאות ובהקשבה.</span><span style="font-size: large;">הלוואי ולא אהיה מאויימת מכלום. שארגיש חפשיה ובטוחה בעולם. שיש לי מקום והוא יופי של מקום. שכל מה שקורה לי הוא לא טוב או רע, אלא פשוט רצף של ארועים שאני אינני קורבן שלהם. הלוואי וארגיש תמיד שייכת. שאשמח בשמחתם של אחרים מפני שהיא של כולם. שמחה היא דבר יפה ונעים וכולם צריכים להרגיש יפים ונעימים.</span><span style="font-size: large;">הלוואי שתמיד ארגיש אהובה ואוהבת.</span></div>
<div style="background-color: white; color: #1d2129; white-space: pre-wrap;">
<span style="font-family: inherit; font-size: large;">
</span></div>
</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-32819730278110428922017-11-12T00:22:00.000-08:002017-11-13T00:03:57.781-08:00פרשת המכתב<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">אני אמורה לכתוב עכשיו את הטקסט לתערוכה החדשה שלי, "אופנת הנמר" שתפתח עוד שבועיים. אבל סיפור אחר משתחל פנימה, מבקש שאספר אותו, אחרת לא יתן לי להתרכז בטקסט. סיפורים שנדחפים באגרסיביות, אין מה לחנך אותם. צריך לשחרר וזהו.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בכתה ז' למדתי בתיכון צפון תל אביבי מלחיץ. היה צריך שם ציונים גבוהים, זה היה ז'- יב'. ילדים שהרגע יצאו מבית ספר יסודי עושים הפסקה בחצר עם נערים ונערות שכבר התבגרו, מלאים בהורמונים, ענקיים, מזיעים, עם שיערות ברגליים. בשלב הזה של התיכון, אם אין לך אחים גדולים בבית ספר ואת גם לא הכי מקובלת, עדיף להיצמד לקיר המוכר והבטוח. היתה בתיכון הזה אז מחלקת אמנות קטנה, בעצם, אולי רק כיתה אחת ששימשה לשעורי צילום. היה בה חדר חושך ועוד חדר קטן להתכנסות לפני ואחרי השעור. את שעורי הצילום העבירה אז מורה, שלדעתי אף אחד לא ידע שהיא אמנית די מוכרת ומוערכת. היא היתה מקצועית, נחמדה ומסורה לעבודתה עא"פ שאפשר היה להרגיש שהלב שלה במקום אחר, שהיא בוודאי לא עושה עכשיו בדיוק את מה שבא לה. כאילו מתפשרת מחוסר ברירה ובאה ללמד.</span><br />
<span style="font-size: large;">היא היתה לסבית. היו דיבורים וניחושים. אולי אפשר היה להרגיש. היתה לה הליכה נחושה וגברית, תמיד לבשה שחור, היה נראה שהיא מצמצמת את הנשיות שלה למינימום. שיערה השטני היה מוטל על הראש בתספורת קארה שגזרו מספריים ביתיות, או קשור בקוקו חזק מאחור ועל אפה משקפיים שחורות עבות מסגרת שמסתירות את פניה היפים והעדינים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">היתה כיתה אחת שטיפחה במיוחד, זו היתה כיתה של קבוצת בנות שמאוד אהבו אותה. הן היו מגיעות לכל השעורים, נשארות שם שעות לעזור לה לסדר ולארגן, מגישות מליוני תרגילים ופרוייקטים. הרגיש כאילו הן עושות שם ממש עבודה רצינית. לא כמו הכיתה שלי, שהגיעו אליה כל מיני משועממים שחיפשו מגמה קלה להעביר בה את הזמן.</span><br />
<span style="font-size: large;">היא עבדה עם כיתת הבנות הזו והכינה אותן לבגרות באמנות. נתנה שם את הלב והנשמה שלה. זו היתה שנה עם פרוייקטים מרשימים ביותר שנתלו והוצגו בבית הספר.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">יום אחד, אחת הבנות מהקבוצה הזו, השאירה לה מכתב בתיק בעילום שם. במכתב כתבה לה הנערה שכולם יודעים שהיא לסבית, ושזה חולני והיא צריכה להתבייש, ושהיא תדווח עליה ואיזה גועל נפש. אף אחד לא יודע מי הנערה שעשתה את זה.</span><br />
<span style="font-size: large;">המורה קיבלה סכין בלב, בבטן, בנשמה. הסכין בוודאי הסתובבה ושפכה לה את הקרביים. היא לא סיפרה לי את זה אבל אני יודעת. בסוף השנה היא פרשה. הפסיקה ללמד בתיכון הזה ואחרי זמן קצר עזבה את הארץ.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כשהייתי בשנה א' בבצלאל נפתחה לה תערוכה בגלריה תל אביבית. היא הגיעה מחו"ל עם בת הזוג שלה והבן שלהן. התערוכה היתה מאוד מעניינת, צילום פסיכולוגיסטי, תיאטרלי, דרמטי, צילומי סטודיו מוקפדים כאלו, אולי 14 פריימים. התחלתי להכיר אז את העבודות שלה ונוכחתי שאז בימי התיכון בכלל לא ידענו שמלמדת אותנו אמנית כל כך מרגשת, עמוקה, מבריקה, מורכבת. לקחנו דברים כמובן מאליו, נדנדנו לה בשאלות מפגרות, התחצפנו, ציחקקנו כשחשבנו שהמורה להיסטוריה מתחילה איתה בהפסקות בלי בושה והיא דוחה אותה בנחישות.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כבר שנים שלא ראיתי עבודות שלה. אבל היום, גם אני מלמדת בבית ספר ובמכללה. יש לי תלמידים בכל מיני גילאים, צעירים, מבוגרים, כאלו שבחרו באמנות כמקצוע, אחרים כתחביב, או ילדים עם נטיות אמנותיות שמבקשות להתפתח. גם עלי התלמידים שלי לא יודעים הרבה. הם פוגשים אותי בשעור, אני עומדת לשירותם, מספרת, מלמדת, מתארת, מדגימה, מתקנת, מעירה, מדייקת. אולי הם חושבים שאני נודניקית? אולי שאני קשוחה? אולי שיש לי ריח רע מהפה? אולי שאני מטורללת?</span><br />
<span style="font-size: large;">היום אם רוצים לעשות לך שיימינג עושים לך את זה מול קהל של 700 איש בככר וירטואלית. אף אחד לא טורח לכתוב לך על נייר ולהטמין לך בתיק לעינייך ובושתך בלבד.</span><br />
<span style="font-size: large;">מעניין מה קרה לאותה תלמידה שעשתה את המעשה הזה? מעניין אם היא עוד חושבת על זה? מעניין כמה זה השפיע על אותה המורה בהמשך חייה?</span><br />
<span style="font-size: large;">תמיד אומרים שלמורה יש הרבה כח אחריות והשפעה על חייו של התלמיד.</span><br />
<span style="font-size: large;">זה כל כך הדדי.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אפילוג:</span><br />
<span style="font-size: large;">אחרי שכתבתי את הפוסט התבלבלתי מאוד. תהיתי למה היתה נחוצה כתיבתו והאם חציתי גבול פרטי של אותה אמנית. בכל זאת מסרתי כמה פרטים מסגירים אודותיה. אז הסרתי אותם. בעקבות הפוסט קיבלתי תגובה, או שיתוף, שאותה תלמידה ששלחה את מכתב הנאצה למורה שלה, חיה היום עם אשה. מתבקש לומר: כמה לא מפתיע. הוונדליזם שיצא ממנה כנערה הגיע ממקום סוער ומבולבל בתוכה, שהמורה כנראה שיקפה לה יפה וברור.</span><br />
<span style="font-size: large;">בסופו של דבר, העניין הוא לא המעגליות או היציאה מהארון, אלא הפרספקטיבה. הידיעה שהדברים הם לעולם לא כמו שהם נראים. שתלמיד שיכול להיות היום אויב מושבע עלול להפוך בהמשך לחבר נפש נאמן. שארוע טראומטי יכול לדחוף אשה אל עבר אמת גלויה ובלתי נמנעת, אל מקום אחר לחיות בו, אל אמנות חדשה שמבקשת להיווצר.</span><br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-36053389421312298192017-10-17T13:04:00.004-07:002017-10-17T13:13:08.580-07:00בשוויץ ביקרתם?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">פעם היתה לי חברה שקראה לי בחיבה ביקורתית "שוויץ" (Swiss). זאת על שום שנראיתי לה מאוד נייטרלית, מפשרת, מתגמשת וכתוצאה מכך חסינה כמו מחבת טפלון. שום רבב לא נדבק בי. מחמיא להידמות לאצולה אלפית, הרבה פחות מחמיא לחשוב על האנדר סטייטמנט שהמחמאה הזו כוללת. מישהי שחשוב לה לצאת תמיד בסדר עם כולם, לא לפגוע בזבוב ולא לקחת צד היא כנראה חלשה, פחדנית וחסרת אופי. בסופו של דבר, אותה חברה הפסיקה לדבר איתי בדיוק בגלל זה, כי סירבתי לקחת צד במקרה דרמטי שהיה קשור אליה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני לא בוחרת צדדים. לא את שלי ולא של אחרים. אני לא מצליחה לבחור אף פעם. אין לי מושג מי צודק ומה היה באמת. גם כשברור מה היה באמת, יש לי מחסנים של אמפתיה. אני מרגישה שכשאני בוחרת צד אני מפלגת מהות כלשהי, מפצלת אותה ובכך עושה דבר מה שאיננו טבעי. זה לא הזרם הנכון של הדברים. לסכסך, לפצל, ללעוג, לרדת על אנשים, לבוז לאנשים, להגיד להם שהם לא מבינים, שהם דפוקים ומכוערים, שרק אני יודעת ושכל העולם יקפוץ לי.</span><br />
<span style="font-size: large;">מכירה הרבה אנשים מהממים שזו הגישה שלהם והיא אפילו פופולארית וסקסית. אני מתבוננת בזה כמקרה לימודי בשבילי. האם אותם אנשים שיודעים היטב באיזה צד הם ומי צודק, חיים בצורה שמחה יותר? שלמה יותר? מספקת?</span><br />
<span style="font-size: large;">האם אלו שנמנעים מלהכנס לחיכוכים ומריבות, שתמיד נותנים תשובות פרווה שנוחות לכל הצדדים, כמוני לצורך העניין, חיים בשקר? בפספוס? בהדחקה?</span><br />
<span style="font-size: large;">הרי הרוע קיים, אנשים עושים דברים איומים, מתנהגים בצורה בזויה, מטריפים את הדעת ומסכנים אחרים, מה יש פה להתלבט?</span><br />
<span style="font-size: large;">ולמה ללכת כל כך רחוק? אנשים מתבלבלים בדברים הרבה יותר קטנים, פוגעים אחד בשניה, נוקמים, מתעללים, מרכלים ולועגים. ברור שזה פסול. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">קול פנימי ברור וצלול, שתמיד היה שם גם כשלא היו לי סימוכין וביטחונות לצדקתו, אומר לי שהדרך הנכונה היא רחבה, פתוחה, רב כיוונית. שכל סגירת תריס במקום אחד סוגרת תריס במקום אחר. שפיצול לחלקים וצדדים גורם לעיוורון.</span><br />
<span style="font-size: large;">גם אם נדמה לי שידי על העליונה וזימברתי מישהו שהגיע לו, או אמרתי את הדבר הכי שנון בויכוח, או יצאתי הכי קולית ועשיתי כזאת עבודה מעולה שמאף כיוון אי אפשר להכנס בי, שהאגו הבודד שלי חוגג על שמפניה ותותים, אין בזה שום רווח. אין שם מרפא. יש העמקה של בור, השרשת סימפטומים של קטנוניות, כוחנות ושתלטנות. שהן אשליות גמורות שמביאות לבעתה, דיכאון ובדידות. בסדר הזה או באיזה סדר שתרצו.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">גם אני סובלת לעיתים מבעתה דיכאון ובדידות כן? ואין אבל. מנת חלקי כיצור סוציאלי. אבל במאקרו, באופן כללי, תנאי המחיה שלי מאוד מתגמלים, נוחים ויפים. אני מעדיפה להיות פשרנית ונייטרלית, לפנות תמיד למכנה המשותף הרחב כדי לתת יותר מקום לאחרים. כשלאחרים יש מקום גם לי יש שפע של מקום ונח לי. אני מתרווחת. בשיחה, בחברה, בעשיה, בלמידה, ברשתות. אני מרגישה שייכת. למה לי להסתפק בשלוש גויאבות כשאני יכולה לגור אצל הירקן?</span><br />
<span style="font-size: large;">שייכות מבחינתי היא אלמנט הישרדותי כל כך חשוב. אני מרגישה שבלעדיו אין למין האנושי סיכוי, או טעם לחיות.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני מבקשת לעצמי המון שייכות, הכי הרבה שייכות. בעיני זה דבר שצריך לתרגל. מה נשאר אם לא לשחק קצת בהרגלים ובפיקסציות שלנו?</span><br />
<span style="font-size: large;">כמה מפעים כוחה של השייכות, כשאת בויכוח מר עם מישהו ופתאום את אומרת משפט שבא ממקום אחר לגמרי. לא מהחזית הנאבקת, המיוזעת וההודפת. אלא ממעיין נשכח שמפכה בתוכך מאז ומתמיד, בו יש אמת יפה אחת שכוללת את טובתו של האחר באופן בלתי נפרד מזו שלך. משם תדברי ותראי מה יקרה. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני חושבת שלהיות שוויץ זה דבר מורכב שדורש התבוננות מעמיקה ונחושה, אימון יומיומי בויתור וגמישות, בנדיבות ובבטחוןן שדברים יסתדרו בסוף. זו תפישה שכל כך מנוגדת לאגו הנוקשה שמעדיף לשלוט ולתמרן. </span><br />
<span style="font-size: large;">דווקא ממרומי האלפים, או מתחתית הטפלון, אפשר לדבר אמת ברורה וזכה, מאוחדת ועקבית שיש לה עוצמה. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">מבחינתי, לבחור ניסוחים פשרניים ורחבים שמתעקשים על מרחב נייטרלי של התנהלות, זה כמו חידת היגיון. איך אני יכולה להעביר את המסר שלי בצורה יותר טובה. איך הוא יכול להיות פלינדרום חברתי, שמשני צידי המתרס הוא מתאים והגיוני. שלא הוצאתי אף אחד מן הכלל. </span><br />
<span style="font-size: large;">שכל התשובות נכונות.</span><br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-32947865703977613442017-09-23T12:53:00.001-07:002017-09-23T12:53:19.707-07:00רשימות שפע- מדריך למשתמשת<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">כתבתי את רשימת השפע המעודכנת שלי. </span><br />
<span style="font-size: large;">רשימת שפע כוללת את כל הדברים שאני רוצה לעצמי כעת, בלשון הווה, בפירוט ודיוק ובלשון חיוב. <u>מה כן</u> ולא מה לא. למשל, במקום: שאפסיק לפחד מאנשים שרבים לידי = שאדע למצוא שקט גם כשרבים לידי.</span><br />
<span style="font-size: large;">רשימת שפע חפה מביקורתיות, השוואתיות וצדקנות. גם אם כתובים בה דברים שמרגישים "גדולים עלי" או מופרזים, אני כותבת אותם בענווה וראויות. רשימת שפע היא פשוטה, קלה להבנה, פרקטית. אפילו שקול יגיד בתוכינו פרקטית מיי אס, נתעלם מקול זה ונמשיך לתקתק בנחת את כל מה שאנחנו רוצות לעצמינו.</span><br />
<span style="font-size: large;">מדהים כמה דברים אנחנו רוצות אבל כשנצטרך להתיישב ולכתוב את זה במילים, אז או שנתקמצן על עצמינו כדי לתת סיכוי סביר וריאלי לחלק קטן מזה להתממש, או שנכתוב את כל הפאר הגרנדיוזי שלנו ומרוב שנרגיש בלתי ראויות נלעג לעצמנו במחשבה ואולי הלעג והכעס יזלוג גם לכתיבה.</span><br />
<span style="font-size: large;">פה מתחיל הבלבול בתזרים השפע. אנחנו רוצות משהו אחד ומתנהגות כלפיו בפאסיב אגרסיב. זאת בגלל שהחיים לימדו אותנו שעור או שניים בלרצות ולקבל בעולם השיפוט, החומר וההתניות. (אבל תמיד זה לא מצליח לי, ניסיתי אלף פעם. וחוץ מזה X לעולם לא ישתנה, תמיד אהיה תלויה בכך וכך. אני עצלנית וזה חזק ממני. אני פשוט לא מבינה איך הדברים האלה עובדים וכו).</span><br />
<span style="font-size: large;">ובכן, עולם השיפוט, החומר וההתניות הוא עולם שהשפע מדלג מעליו בשפגט גדול. זה כמו שמן ומים. לכן, חשוב לתרגל ולהתרגל לבקש לעצמנו ולדבר על עצמנו באופן נדיב, שמח ושלם. לא נכתוב מה אין לנו וכמה זה רע. פשוט נכתוב מה אנחנו רוצות, בלשון הווה. (למשל: אני מתנהלת בעולם האמנות בשלווה ונינוחות. אני מרגישה שייכת, מעניינת ויפה. וכו').</span><br />
<span style="font-size: large;">כשנרגיש שבוז, ציניות או ביקורת עולים וממש מתפרצים לטקסט רשימת השפע, נעצור ולא ניתן להם.</span><br />
<span style="font-size: large;">נשים לב לכך, נקח הפסקה או ננשום ונשחרר אותם. הם מגיעים די הרבה בכל מיני צורות תחפושות ואמתלות. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כל דבר יכול ורוצה להכנס לרשימת השפע. עניינים חברתיים, רומנטיים, משפחתיים כמו גם כלכליים, תעסוקתיים ולוגיסטיים. </span><br />
<span style="font-size: large;">אין סדר חשיבות נכון ברשימה. כל מה שעולה על הכתב מבקש שישפך עליו אור, מבקש להיפתר, לזוז הלאה למקום חדש. גם אם נדמה לי שעניינים רומנטיים הם הכי דחופים כרגע אבל כשהתחלתי לכתוב דווקא עלה לי דבר ראשון סכסוך במקום העבודה, לא אקטע את הרצף ואשנה את הסדר. הדברים יגיעו כפי שיגיעו, בקצב שלהם, בסדר שלהם ובתדירות הנכונה.</span><br />
<span style="font-size: large;">אפשר שהרשימה תהיה מאוד ארוכה, אבל היא יכולה גם להיות בת שלושה סעיפים קצרים. מנסיוני ככל שעורכים רשימות אלו יותר הן הופכות יותר ויותר ממוקדות ויעילות.</span><br />
<span style="font-size: large;">מומלץ לרוקן או להתרוקן אל תוך רשימת השפע בערך אחת לחודש. כדי להתכוונן.</span><br />
<span style="font-size: large;">אין צורך להשוות ביצועים בין רשימה מהחודש שעבר לזו של הנוכחי כדי למדוד מה באמת השתנה וכמה. צריך לסמוך על כך שאנחנו יודעות לדייק את עצמינו ואת צרכינו יותר ויותר מחודש לחודש.</span><br />
<br />
<span style="font-size: large;">אני יכולה לספר בקצרה, על החוויה המטורפת שעברתי לאחר שרשמתי את רשימת השפע האחרונה שלי. זה היה לפני חודשיים (נו גם אני מחפפת). כתבתי אותה בצהרים, אחר כך הלכתי לישון. כשהתעוררתי התארגנתי ויצאתי עם אלינור בעגלה להביא את טל לחוג קרמיקה. ירדתי למטה ושלווה שלמה עטפה אותי. הרגשתי קלה ונוכחתי שאני לא ממש נמצאת בגוף שלי הפיזי, אלא יותר סביבו. זה דבר שקשה להסביר. הייתי עירנית לגמרי, קשובה לילדיי, זוכרת ויודעת כל מה שנחוץ. עם זאת, הנוכחות שלי ריחפה, הייתי במן מצב של אחדות עם הכל. חצינו את הכביש ומולי חצה זוג כלשהו. הרגשתי שטובתם יקרה לי ושאנחנו שותפים, שאנחנו אחד. לא ממקום יומרני רוחני, אלא ממקום שיודע בבהירות שאין בינינו מחיצות. ואין מילים להסביר. ברור שכאן בכוכב ארץ אני אתנער מזרים שעוברים מולי ברחוב. מה לי ולהם? וגם אם לכאורה אתעניין בטובתם כי אמרו לי שזה מה שנחוץ כדי להגיע להארה, אני אמשיך לרכל עליהם בראש ולהתנכר אליהם.</span><br />
<span style="font-size: large;">בקיצור, הייתי באחדות שלמה עם הכל. עם האור, הזמן, המרחב, עם כל מה שישנו. זו היתה תחושה אולטרה נעימה. הבנתי שנפרדתי מהגוף ואני לא דבוקה אליו. שהשתחררתי. די בהתחלה כשנוכחתי כמה נעים ושלם הכל, עלה בי חשש קל שזה יעלם בקרוב ולא אוכל לשחזר את החוויה. אבל די מהר הנחתי למחשבה זו ונהנתי מכמה שעות טובות של הוויה מושלמת עם הכל, עד שהלכתי לישון. כל ההתנהלות בבית היתה קלה וזורמת ונעימה ונטולת מאמץ. אף אחד לא שם לב לשינוי שחל בי. רק אני הרגשתי, הוויתי שלמות ואחדות. חשבתי לעצמי שאני חייבת לכתוב את המתכון כדי להפיץ ולשתף אחרים כדי שזה קרה להם גם.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">בבוקר למחרת כשקמתי כבר הרגשתי איך נדחסתי שוב לתוך ה 63 קילו שלי, ממלאה את דלת אמותי מצד לצד ולא סנטימטר החוצה. ומאז החוויה לא חזרה על עצמה.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני מבינה שאי אפשר להתאמץ ולשדל אותה להתרחש שוב. היא תחזור מתי שתחזור.</span><br />
<span style="font-size: large;">אבל אם בזכות רשימת השפע שלי זה קרה, אז רק בעבור זה אני ממליצה ומזמינה אתכם לכתוב כבר עכשיו את רשימת השפע שלכם לעצמכם.</span><br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-71815704875287942992017-08-20T12:35:00.001-07:002017-08-20T21:51:15.108-07:00בשבח ההודיה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">איך ברגע שהורדתי את הילדים אצל הורי אחרה"צ וחזרתי לגבעתיים לאיילון הפקוק, ריקנות עצומה התפשטה לי בבית החזה. נדהמתי לגלות שהיא תמיד שם, הריקנות. נכון שילדים מסיחים את הדעת ויותר מזה ממלאים ומרחיבים חדרי חדרים של אהבה ותעצומות נפש. אבל מדהים גם שהריקנות פשוט לא חולפת, כמו זאבה ששומרת על גוריה. נבהלתי לרגע. שכחתי לרגע. אני בריה מאושרת, רגשנית, מלאת תאווה ועניין, יציבה רוב הזמן. אבל גם חלולה, אבודה וריקה לגמרי. חשבתי לעצמי שאולי אם הייתי שקועה באיזה ספר שיחזיק אותי שלושה ימים דרוכה ומרוגשת הייתי אולי מצליחה להרגיש פחות מהחלל העצום, האינסופי, הפעור שנושב בי. שום פרט קוסמטי מהחיים האלה לא ישנה את זה. אז למה להתנגד ולהתבייש בזה? כי אחשב כבלתי כשירה? בלתי אמינה? בלתי ראויה?</span><br />
<span style="font-size: large;">אני לא משחקת משחקי תפקידים כבר די הרבה זמן. הפסקתי לחיות בחוץ. עברתי לגור בפנים וסידרתי שיהיה לי נסבל יחסית. למדתי להסתכל על עצמי בצורה הרבה יותר סלחנית ומחבבת. למדתי לדבר מגרוני ומתוך האמת שלי, שהיא די הגיונית ואחידה רוב הזמן. הסכמתי להיפרד בידידות מחלומות שמעולם לא היו באמת שלי, להפסיק לעשות לייקים לטקסטים שמשחקים בקנאה שנאה ובוז. זה חמוד ולפעמים אפילו מצחיק כשזה כתוב טוב, כן? </span><span style="font-size: large;">אבל אני לא מעודדת זרימה של הדברים האלה יותר במרחב שלי. ואני משתדלת גם לא לכעוס על מי שמפיצים אותם. כי גם הם אנשים רגישים ויפים כמוני, שעשו או לא עשו קקי כבר יומיים, שאוהבים מלונים ושונאים ענבים חמוצים. שלא רוצים לצאת טמבלים ושממש היו שמחים לעוד 5000 שקל בבנק. </span><br />
<span style="font-size: large;">יש לי ערב פנוי פתאום אחרי קרחנה של ימים ולילות עם המשפחה שלי אחד בתוך התחת של השניה. דני ואני כמו שני דולפינים מנסים להוביל את הלהקה שלנו, עושים סימנים אחד לשניה כי אין לנו כמעט זמן לדבר וצריכים לשרוד במים העמוקים. </span><br />
<span style="font-size: large;">פיתחתי או סי די לסידור המרחב הביתי. כל מה שחורג מהשוליים של הנייר שהוא הבית שלי, עף לפח. בימים כה מטלטלים, זוג כפכפים שמושלח מתחת לספה יכול למוטט את כל ההרמוניה הדמיונית שאני מנסה לייצר. כל ערב רצה ומאפסת את החדרים, את המטבח, את המייל, את ערימות הכביסה. אם יישאר למחר המפלצת הזו תאכל אותי. </span><br />
<span style="font-size: large;">אני מרימה קול, על עצמי, על הילדים, נשמעת כמו אריק אינשטיין במציצים שהוא בא וצורח על אשתו כמה שהוא אוכל חרא. ואז כשהכל נרגע מתנצלת. ושואלת את דני אם הוא עשה בשכל שהוא איתי. דני אומר שהוא עשה בשכל. אני מאמינה לו. מה יש, גם בריק מתפרץ אפשר להתאהב.</span><br />
<span style="font-size: large;">ינאי שואל אותי, אמא מה זה הספר הזה של הקורס בניסים שלך? אני אומרת לו שזה ספר שמלמד לסלוח כדי להשתחרר.</span><br />
<span style="font-size: large;">כשהריק משתקף לי מתוכי, אני סולחת שם. לא מתנכרת לזה יותר. נראה לי שאולי בגלל זה אני עומדת להגיע לגיל ארבעים בלי יותר משתי שערות לבנות על הראש. הכל הפיך, הכל אפשרי, הדברים הם לא באמת בידי. יש התרחשויות גדולות יותר מעל לראש שלי שנוגעות ומערבבות לי את החיים. אני יכולה לנסות לשחק אותה משתלטת על זה אבל לעולם לא אצליח וזה בכלל לא התפקיד שלי.</span><br />
<span style="font-size: large;">כשאני מרפה את תאוות ההשתלטות אני דווקא הרבה יותר צלולה וברורה, הרבה יותר נחושה. יודעת בדיוק מה לעשות וסומכת על זה שיהיה ממש בסדר. </span><br />
<span style="font-size: large;">בסופו של הטקסט הזה, אני בעצם אומרת תודה. על כל מה שהצטבר סביבי בחיים האלה, על כל הדברים היפים והמזהירים שיצרתי, על כל מערכות היחסים הקדושות שיש לי עם חברים ומשפחה. על השמש והמים והיופי והחלל שישנו תמיד. גם על מה שנתפס כמחסור ברגע נתון. מחסור יכול להטריד ולפגוע אם לא מרפים ממנו ומודים לו. הדרך היחידה לצאת מהלופ היא על ידי הודיה עמוקה מלאה וכנה.</span></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-63680990837558229802017-06-19T23:47:00.000-07:002017-06-19T23:47:06.259-07:00מחשבותי אין להן כל משמעות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">שכלי מוטרד במחשבות עבר. אני רואה את העבר בלבד. מחשבותי אין להן כל משמעות. </span><br />
<span style="font-size: large;">מוקדי הסבל שלי, מכירה אותם, יודעת שאני רוצה להעלים אותם. אני כל כך אומללה מהם. </span><br />
<span style="font-size: large;">מה חושבים עלי, האם אמרתי משהו פתטי? או שמא חכם ומבריק? האם מי שרואה אותי שמח לפגוש בי? או שפשוט לא הספיק לעבור את הכביש בזמן? אולי אנשים אומרים לי כן כי לא נעים להם?</span><br />
<span style="font-size: large;">האם אני עושה מספיק למען הדברים שחשובים לי? האם אי פעם יהיה כזה דבר ״עשיתי מספיק״?</span><br />
<span style="font-size: large;">האם הקריירה שלי בזבל? האם זה בסדר לשאול את השאלה הזו בקול רם? או שזה גרוע לעסקים?</span><br />
<span style="font-size: large;">האם אצליח לכתוב ספר כמו שאני רוצה? ולהרוויח מלא כסף? האם כשיעלמו מוקדי הסבל שלי זה יכלול גם את המינוס שלי בבנק? האם אפשר להעלים גם אותו? מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?</span><br />
<span style="font-size: large;">למה אני רוצה תמיד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? למה אני לא שלמה ומרוצה עם מה שיש לי? למה אני משווה את עצמי לאחרים שהם עצמם חצויים ומפולגים?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני לא רוצה לחיות את החיים הקרייריסטים הטובעניים במזגן שמרוויחים בהם יפה ונוסעים אתם מלא לחו״ל וקונים מלא בגדים שאת חלקם בכלל לא צריך ואוכלים במלא מסעדות ולא מחשבנים על כלום כמעט. אבל אני גם כן רוצה בדיוק את החיים האלה לפעמים. כשבבוקר הולכים למקום ברור, שריר, קיים. ל ע ב ו ד ה. ההורים בגן רואים הורה שהולך לעבודה ויש לו משמעות ותכלית. הוא מפרנס, הוא עסוק, הוא עושה דבר מה שיש לו ערך, יש לו מספר וסטטוס.</span><br />
<span style="font-size: large;">ואין כמו רושם טוב על הורים אחרים. בהחלט עדיף על הורה שמסתובב בבגדים נוחים ונצפה שוב ושוב בבתי קפה ועל ספסלים ברחוב עם ספר ואף אחד לא מבין מאיפה לעזאזל הוא משלם חוג קרמיקה לבת שלו? מי הם האנשים האלה בכלל? </span><br />
<span style="font-size: large;">רחמים או קנאה? גם וגם. אחרי ששומעים שאני אמנית ישר באים אלי בפסיב אגרסיב, איזה כיף לך! ממה את חיה?</span><br />
<span style="font-size: large;">באמת לא יודעת ממה אני חיה. מאהבה, מהאויר, מהשראה, מיאוש, מריקנות, מחפירות בכל מקום שמריח כמו מקום שטוב לחפור בו. אולי שם נמצא הזהב. אולי בתחתית הבור גאולתי.</span><br />
<span style="font-size: large;">כמה אני מכורה לחוסר הוודאות הזו בחיים שלי, לכיסים הריקים שבפוטנציאל הכל יכול לקרות אתם. לזה שבכל רגע אני יכולה לברוא עולם מחדש. </span><br />
<span style="font-size: large;">כמה אני מואסת וחרדה מחוסר הוודאות הזו, כשאני כבולה לדירת שלושת החדרים שלי, לקרקע בלי יכולת לטוס כרגע לשומקום, למחוייבות והאחריות שיש לי כאמא ואמנית בעולם הזה. שחלה עליה חובת ההרגשה, האהבה, התיפקוד, ההכלה, היצירה. להיות מעודכנת, נקיה, מאורגנת, חיה, מאושרת אפילו.</span><br />
<span style="font-size: large;">שמעתי את ינאי אומר לחבר לפני כמה ימים, אמא שלי תמיד מאושרת. גם כשהיא בוכה היא מאושרת. </span><br />
<span style="font-size: large;">אני ליצנית עצובה. כל כך מדוייק.</span><br />
<span style="font-size: large;">איך אפשר להתייצב כשיש בי כל כך הרבה אהבה עצמית וסלידה גם יחד? האם כך זה אצל כולם? אני צוחקת בסתר לבי לחברותי שחוות משבר גיל 40, מה הביג דיל לכל הרוחות מהשנתון השרירותי הזה? עוד קמט? עוד גבעת שומן? אבל אז במקומות אחרים, בלי שאף אחד שומע, אני מגלה סימנים שיש לי בדיוק את אותו המשבר בתחפושות אחרות. אני אמיצה וגיבורה? או מודחקת ומוכחשת?</span><br />
<span style="font-size: large;">אני אמא טובה או גרועה? אמנית מבריקה ומרגשת? או שולית ולא רלוונטית? מי צודק? </span><br />
<span style="font-size: large;">מתי אקבל את התשובות? האם לכולם כואב הראש כמו לי ורק אני מתלוננת כשזה כואב 2 מתוך עשר?</span><br />
<span style="font-size: large;">ממה לכל הרוחות אני מפחדת כל כך?</span><br />
<span style="font-size: large;">שתיגזל חירותי? שאתבדה בקשר לכל מה שחשבתי שהוא נכון? יאללה, שיקרה כבר, שניגמל. טיפול בהלם. היום, יום שלישי, שעה עשר בבוקר, אני מוכנה לטיפול בהלם.</span><br />
<span style="font-size: large;">נמאס לי מהשעה עשר, נמאס לי מהשעה שתיים. אין אף שעה שבא לי עליה. כל השעות תובעות ממני משהו. תנו לי דקה של אויר צלול ושקט בלב! שלא משפצים לי על הראש, שלא עוברת מכונית, שלא מציצים לי למחשב. שאף אחד לא מסתכל עלי. שאני לא מסתכלת עלי. שאני נעלמת ולא קיימת.</span><br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-85734670852112072672017-05-26T12:03:00.001-07:002017-05-26T12:03:18.222-07:00אמנית גבולות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">ועכשיו, חצי שנה אחרי שאלינור נולדה לי, אני מרגישה איך לאט לאט, מתעבה לי העור, מתמצקים לי הגבולות. מחדש אני קמה לנסח אותם. איפה אני עומדת. מה לגיטימי או לא בעיני מהמקום החדש הזה. זה נכון לגבי כל הבחירות. לבוש, מילים, צרכנות, דימויים. אני מבינה שאני רוצה למצוא דרך חדשה לעמוד על גבולותיי. </span><br />
<span style="font-size: large;">הגבול שלי, במקום הראשוני ביותר, הוא מתי אני אומרת די. מכאן והלאה זו השגת גבול. מתי זו השגת גבול? מתי שאני מרגישה מוטרדת. שמשהו בשדה שלי נחדר. השלווה שלי, המחשבות שלי, הרכוש או הגוף שלי. </span><br />
<span style="font-size: large;">אני חושבת שאף פעם לא הייתי חזקה בלסמן גבולות ברורים, בשום נושא. ולכן תמיד לטשתי מבטים משתאים ומקנאים אל אלו שידעו לשים גבול ברור כל יום ובכל הזדמנות. יודעים לומר די, יודעים לדרוש את המגיע להם, יודעים להגיד למישהו ללכת לעזאזל ולא להסתובב אחורה שוב.</span><br />
<span style="font-size: large;">אם הם בוכים אחר כך בלילה במיטה אני לא יודעת, אבל על פני השטח- חדים וברורים.</span><br />
<span style="font-size: large;">כמו שהתפעלתי וקינאתי, ידעתי גם שאני לא עשויה מהחומרים האלו ולא משנה לאיזו קייטנת אקרובטיקה ארשם, זה לא יתפתח מעבר לרמה 2 מתוך 10. אני קוראת בהתרגשות טוקבקיסטים שיודעים לשלוף ולהגן על המרחב שלהם בנחישות, זריזות ושנינות, אבל יודעת שלי זה לא טבעי.</span><br />
<span style="font-size: large;">ובינינו, גם לא הייתי באמת רוצה להיות ״אמנית גבולות״, כמו שקוראים היום לכל תחביב ועיסוק. אמנית הפלאפל, אמנית האשליות, אמנית הקבורה האלטרנטיבית.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">לפני שאחזור לעניין הגבולות, אילוף חדש שלקחתי על עצמי, הוא בחשיבה וניסוח מעשי. כלומר, חיובי. לא להגיד מה לא, אלא מה כן. לא להיות בצד החסר- אין לי, לא מתאים לי, חבל ש... וכאלו.</span><br />
<span style="font-size: large;">ואם אין לי חלופה הגיונית, אז לסתום. למה לחפור בכף בורות כל היום? למה לחיות במחסור ובאין אונות? מעבר לזה שההשראה בורחת והדלת באמת מדמה להיטרק שוב ושוב כשאני חוזרת על מנטרת האין לי, לא יכולה, לא מתאים לי.</span><br />
<span style="font-size: large;">ישנן תאוריות שלמות בחינוך ילדים, על כך שאין מה לומר להם ״לא, אל, תפסיק להציק/ לרוץ לכביש/ להשליך חפצים״, כי הם בקלות שוכחים את מילת השלילה המוצמדת וזוכרים בעיקר את הפעולה. במקום לומר ליוני: תפסיק לחטוף למוני, אמרי לו: יוני, יש משחק אחר שאפשר לשחק בו.</span><br />
<span style="font-size: large;">וכו וכו.</span><br />
<span style="font-size: large;">גם בתאוריות השפע, הרוחניות והארציות, מילים בוראות מציאות. תגונני על כל שקל שיש לך, תוותרי על הזדמנויות בגלל הוצאות לא מתוכננות ומיותרות, גדולות כקטנות, תחווי מחסור וקושי.</span><br />
<span style="font-size: large;">לעומת נדיבות פנימית וחיצונית שמזמינה עוד ועוד נדיבות כלפיך. כמו בהומיאופתיה. רפאי את עצמך עם הדומה. רוצה שפע? תני שפע. תני לעצמך מה שאת הכי רוצה וצריכה. אוזן קשבת, זמן פנוי, כמה גרושים, עצה טובה מכל הלב.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">חזרה לגבולות 2017. אני מבקשת למצוא דרך לסמן את גבולותי בברור, אבל לשמור שיהיו דינמיים ומאפשרים. גמישים אבל מוצקים וברורים. לאור היום ובחשכת הלילה. במקומות נקיים ומלוכלכים, בכל שפה, מול כל אחת ואחד. גם בשפות שאני לא שולטת בהן, כמו כסף ופוליטיקה. שתהיה אמת ברורה שתנחה אותי ולמעשים ברורים ומילים מדוייקות.</span><br />
<span style="font-size: large;">בקלות אני מרגישה איך שנאה ופחד מובילים אותי להתגוננות שמציבה גבול שאינני חפצה בו ואינני מאמינה בו. בטוחני גם שיעילותו מוטלת בספק.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אם המילה גבול מצומדת אצלי לפחד, אז משהו צריך להשתנות במכניזם של יצירת הגבולות שלי. לכאורה, חופש ואהבה הם ההיפך מגבול. אני מבקשת לתהות על ההיפוך הזה. </span><br />
<span style="font-size: large;">גבול שמתבסס מתוך אהבה הוא גבול יציב, מכבד, רגיש ועקבי. אפשר להניח שגם לא ידבקו אליו רגשות אשמה, תחושת בגידה וזלזול. לא פנימה ולא כלפי מי שעומד מולי. גבול כזה הוא מעורר השראה, הדדי ופורה. אפילו שאמרתי ״עד כאן״. זהו עד כאן שצומחים עליו לימונים נהדרים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">פתאום ממש מתחשק לי להיות אמנית גבולות. אני בודקת את המקום הזה. מאתגרת את עצמי איפה שהכי בא לי לתלוש ולקרוע. לחרוץ לשון, להדוף במכה ברורה. מרכז עצבים מוכר עד זרא.</span><br />
<span style="font-size: large;">נדמה לי שסבלנות, רכות, חמלה ושוויון נפש הן תכונות שמחוללות את ההיפך. </span><br />
<span style="font-size: large;">האם אסכים להתנסות בסמים המסוכנים האלו? ואולי ארדם מרוב סבלנות וחמלה ובריון כוחני יתיישב לי על הפרצוף ויגמור אותי?</span><br />
<span style="font-size: large;">אנחנו עוד נראה.</span><br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-14666367845311641312017-05-03T12:19:00.002-07:002017-05-03T12:49:37.622-07:00קצה רגלה של תרנגולת<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">אין לי סבלנות לבורות של אחרים ואני עצמי בורה גמורה. כך שאני אפילו לא יכולה לשבת לי על הספה ולגלגל באגודליי בצדקנות. עם כל בלון באה סיכה. ואני מצויידת תמיד בכמה סיכות, לכל מקרה. כל פעם שקצת אני מתנפחת ממשהו, ישר רפלקס מפוצץ לי. אין לי רגע של נחת ושאננות מסוכרת. לכן במיוחד מגרד לי מול אחרים שמנפחים בלונים ולא מתפוצץ להם. לכאורה כמובן. </span><br />
<span style="font-size: large;">אני כל הזמן מחפשת את התגובה הבאה. היותר מפותחת. יותר נאורה, יותר מלומדת. שכשיתווכחו התרנגולות בלול אני הר פרופסור אוכל לשחרר איזו מילה באגביות ואז כל הלול יבין שהם לול ואני שליטה והסדר ישב על כנו וההיררכיה תהיה ברורה ושלום על ישראל. מה שמראה בברור, שאני לא מגיעה לקרסול התרנגולת. כל פעם שנדמה לי שאני מטפסת שלב כלשהו בסולם האור, החושך עובר איזו טרנספורמציה זריזה וחכמה עם מנעול שיניים מותאם שמתלבש פיקס על האור. ואני צריכה לעשות שם עבודה ״שחורה״. לשמן צירים, לנסות מפתחות שונים, בעדינות, ברגישות, בסבלנות. </span><br />
<span style="font-size: large;">החיים מביאים לי בדיוק את הלמידה שאני זקוקה לה יותר מכל. באופן כל כך מדוייק וחכם שזה מכעיס. מי זה המאסטר הזה שנמצא תמיד עשרה צעדים לפני? מוליך אותי בדרך כזו שכל צעד שעשיתי לפני חמש שנים קשור באיזה פרקטל מרהיב לצעד הנוכחי שלי מהרגע. זה גאוני מדי. אין שום סיכוי שאצליח אי פעם להתעלות על זה. </span><br />
<span style="font-size: large;">תמיד נראה מהצד שלאחרים יותר קל. מדוע? כי הם לא חופרים כל כך הרבה איפה שאני חופרת. יענו לא מתעסקים בעצמם כל כך הרבה. לא כזה חשוב להם להביא אור לחייהם. ואולי הם פשוט הרבה פחות מלוכלכים ומסובכים ממני. </span><br />
<span style="font-size: large;">הגיגים מקצה רגלה של תרנגולת.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני מנסה לאלף עצמי בענווה, כיאה לנסיכת הניגודים שאני. להצליף בעצמי בסליחה. למסטל עצמי בסבלנות. והנה חולפות עשר שעות ונדמה לי שהצלחתי אבל אז, הו אז, מגיע שעור חדש דנדש, הצעקה האחרונה בתחום. ממזרי, מפתה, יפהפה, בגודל פוסטר על בניין באיילון. מה זה הגודל הזה עכשיו? הרי התפתחתי רוחנית! השעורים לא אמורים כבר להיות קצת פחות גרנדיוזיים?</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כשאני מתווכחת עם אמא שלי ומתפרצת, היא מסכמת בסטואיות: ״בשביל מה את משקיעה כל כך הרבה שעות בלימודים הרוחניים שלך? זה מה שאת לומדת שם? לא עובד לך משהו״. תודו שזה טוב!</span><br />
<span style="font-size: large;">אתמול היה לה יומהולדת. הערתי אותה בבוקר משנתה לומר לה שאני אוהבת אותה ולברך אותה בתודה. מה עוד אני יכולה לומר לאחת המורות המדוייקות שקיבלתי? והיא אמרה לי תודה בחזרה ואהבה אותי גם, כתמיד. היה רגע אחד של שלמות ושקט. זה היה יפה. כזה אני רוצה תמיד. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אני כל הזמן מנסה עוד ועוד חומרים, טקסט כזה, טקסט אחר, מחשבות כאלו, אימונים אחרים, המילים הנכונות שבעזרתן תבוא גאולתי. שאפטר מצרצורי האגו, אעבור צד סופית וכבר לא אוכל להיות יותר מוטרדת מזוטות החיים. אהיה כולי אמת שלמה וזוהרת. ברירת המחדל לא תהיה יותר לתקוף, להתגונן, לכעוס ולפחד. ברירת המחדל תהיה לשחרר ולסלוח ממקום שלם, בלתי פגיע, בטוח בטוב ביותר שישנו. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כמו שמספרים חלק מהסופרים הרוחניים בפרק המבוא בספרם הראשון, או השלישי. שנים התהלכתי מריר וממורמר ברחובות קליפורניה עד שיום אחד חיטטתי בפח מקדונלדס והיכה בי האור. בבת אחת, ברגע אחד. קמתי משם, עשיתי סליחה גדולה עם משפחתי, כתבתי ספר, הקמתי חוות נוודים מבולבלים, הבאתי אור למליון לבבות, כתבתי עוד עשרה ספרים, רשמתי פטנט, השתתפתי בטוק שואוז והיום אני חי באחוזה מפוארת עם שבע בנותיי מנשואים שונים ועם חמש פרות ושבעה סוסים שהצלתי מתעשיית הבשר וההימורים.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">פעם רגל תרנגולת, תמיד רגל תרנגולת. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כבר זמן רב אני מבקשת לעצמי מורה, דמות שאינה בהכרח מתחום הרוח, מישהו שאפשר לקרוא את דבריו ולהתמלא השראה, מישהו ללמוד ממעשיו והילוכו. ומה אני מחפשת לי כאלו אידאות כשלמעשה לאן שלא אביט, מורים מורים מורים. אולי לא בסטייל שאני מפנטזת, אולי בלי סטייל בכלל. אבל דווקא הם, המורים שאני צריכה.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אין לי כוונה להתייאש אף פעם. היום הזה יגיע אלי.גם אלי יגיע האור הבהיר, המוחלט, מרפא הכל. למעשה, הוא כבר כאן. אבל אני עוד לא מוכנה לקראתו. אני צריכה עוד לשחק קצת באשליות ובכח, בגאווה ובניצחון. למה? פחד במסווה של התמכרות. </span><br />
<span style="font-size: large;">החכמה היא לא לנסות לנצח את ההתמכרות ולמשול בה. כי חושך לא מגרשים במקל.</span><br />
<span style="font-size: large;">אני אלמד לעבוד עם החושך, להביט דרכו, לתת לו את מקומו החשוב ולהבין את השלמות שהוא מעניק לחיי.</span><br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-598313745969874762017-04-25T11:54:00.000-07:002017-04-25T11:54:22.334-07:007 טון אשמה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">אז את יולדת. הפריצה המטורפת הזו מבעד לחיים עצמם, מן הלא כלום אל העולם ומלואו היא כה מטלטלת ועצומה, שאת נותרת מייבבת. גם אם לא רואים לך דמעות, הן זולגות מכל מקום. מהעור, מהלב, מהנשמה. עצב, אבל, עוצמה, לב לפות בעבותות אהבה. שכבות חיים שלמות מתקלפות ממך באחת. את עירומה כמו שלא היית מימיך. הכל בחוץ, הכל פתוח ופרוץ. את מכוונת כולך אל הגורה שלך הקטנה, המקופלת והחמימה. לומדת את הריח, הטעם, המגע, הקול. ואין דבר זולתה. אפילו אחיה הגדולים, שפתאום נראים עצומים לידה, מתבקשים לפנות מקום ולעשות כמוך. להיות עדינים, להיות קשובים, להתחשב. תינוקת נולדת מתוך שקים. מן הרחם, השיליה, שק מי השפיר, הכל מתנקה מהבטן והיא בחוץ. ושק חדש בא לעולם, שק האשמה. על כל 3.600 ק״ג תינוקת, 7 טון אשמה. וזה בנוסף לשקים של אחיה הגדולים, שקים שרק נהיים כבדים יותר עם השנים.</span><br />
<span style="font-size: large;">אשמה על כל בחירה, על כל מצמוץ ופטפוט. על כל מילה, מול כל אחד. מולה, מולך, מולו, מולם.</span><br />
<span style="font-size: large;">חשופה ועירומה לבושה יריעות אשמה. </span><br />
<span style="font-size: large;">בפעם השלישית זה לא נהיה יותר קל. זה נהיה יותר מבלבל. חטפת ורטיגו. מדברת עם אנשים, מגיבה, מחליטה על דברים ובעצם אין לך מושג מה נכון, מי צודק, מה כדאי לעשות. האם מה שאמרת הוא טוב? או רע? מחכה לדינך דרך תגובת האחר. יגיד כך, תאמיני. יגיד אחרת, גם תאמיני. יש לך סיבה טובה להעלב? או לחוש גאווה? מי יודע.</span><br />
<span style="font-size: large;">את חיה את חייך כמו שיכור מבולבל. ומבינה שאין לך ברירה, את צריכה לסמוך רק על האינסטינקטים שלך. כשקול פנימי יגיד לך לעצור, תעצרי. לסמוך, תסמכי. לברוח, תברחי. </span><br />
<span style="font-size: large;">האם קיבלת הזדמנות פז מאין כמוה לאתחל את עצמך מחדש? בגלל שאת לא מבינה אם את קוראת את המציאות נכון, גם האגו שלך לא יודע אם להזדקף ולהצליף או לחזור לנוח במאורה. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">את צריכה למצוא מנגנון אחר לתקשר דרכו, שהוא לא הפכפך ומהתל כמו האגו. אבל איזה מנגנון יש? אה כן, להאמין בכח גדול יותר שאוסף ומנענע את הדברים מעל הראש שלך בכל מקרה. להתמסר אליו. לא הכל את מחליטה כמו שנדמה לך. אז תרגיעי.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כמה מחשבות יש, כמו רשת דייגים, אוספת כל מה שנמצא מהקרקעית לשק ענק מלא חיים ומתים, וקצת ירוקת. ועם זה את מיטלטלת היום. מחר שק חדש. כזאת אקולוגית את, ממחזרת שוב ושוב את אותם ההבלים. </span><br />
<span style="font-size: large;">שואלת אותי חברה אהובה שסומכת עלי, איך לשחרר? איך לעזוב את הדגה ולעוף הלאה? חפשיה מאשמה?</span><br />
<span style="font-size: large;">הבטחתי לה תשובה כנה, טריה וקריספית.</span><br />
<span style="font-size: large;">בהתמדה ונחישות, אחותי. כל פעם קצת. ושוב. צעד קדימה שניים אחורה. כמו שלומדים שפה. בהתחלה תוהו ובוהו, אחר כך מתמצאים ונדמה שהופ קלטנו יופי. למחרת, סתומים גמורים. מחרתיים, הכל אבוד. כעבור שבוע, שפע ניצחונות אנחנו גאונים. ושוב אל בור תחתית אפל.</span><br />
<span style="font-size: large;">פשוט תלכי, ותחזרי. ושוב תלכי ותחזרי. ותעשי מה שאת צריכה. אשמה תהיה שם בכל מקרה. אל תילחמי בה. כי היא תילחם בחזרה. אל תגרשי אותה כי היא תתעלק. תגידי לי, איזה מידה את לובשת מותק? אקסטרה לארג׳? אוקי, תקני לה בגד שלא לוחץ שיהיה לה נח. תדליקי לה מזגן, חתיכת עוגת מוס ביסקוויט, שימי לה סרט. וזהו, יש לך שקט לכמה שעות. זמן מעולה לצייר!</span></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6618474060799354269.post-5765934878125197532017-04-04T14:07:00.000-07:002017-04-04T14:08:43.838-07:00גוש בשר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-size: large;">שכבתי על המיטה המחוממת והנחתי למעסה ללוש את גוש הבשר שהוא הגוף שלי. כמה היא עומלת, כמה היא מתאמצת למעוך לי את השכמה הימנית ואחר כך את השמאלית. בשביל מה כל כך הרבה מאמץ מושקע? אני גוש בשר והיא גוש בשר, מכלות את זמנינו בלמעוך ולהימעך. משחקים של בני אדם שמצויים בעולם החומר. בתוך חצי התרדמה שהייתי שרויה בה, חשבתי את זה בחופש מדרמה. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">נכון אני אשה, אמא, אמנית, חברה, בת ואחות, עושה כך ועושה אחרת. גם המעסה עושה דברים. אבל שתינו גם שני גושי בשר מהלכים. ובגוש שלי, אני מתארחת. מה זה מתארחת, מתנחלת. נתקעתי בתוכו טוב טוב. לא ויתרתי לאף תא ואף נקבובית. מכאיבה לו, מתישה אותו, משתמשת בו. קופצת, מטלטלת, מסעירה, מחטטת. מזויות מסויימות מפתיע אותי עד כמה גופי עודנו רענן ונאה. ומזוויות אחרות אני רואה כמה השתמשתי בו ב 39 וחצי שנים שאני רוכבת עליו. ואין לי כל כוונה לטשטש את העבודה הקשה הזו. </span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">החוויה הזו שלי מחוץ לגופי, מעבר לחלומות אסטרליים, מכניסה דברים לפרופורציות. על מה כל המהומה? על מה אני נאבקת כל היום? על שלום, על חופש, על בריאות, על אהבה וסולידריות. וכדי לשוב ולדייק את השאיפות שלי מהחיים האלו אני חורצת עצמי בגלגל פיצה, הלוך ושוב, להפריד משולשים. לא מרפה. לא מתייאשת. טוב גם קצת כן מתייאשת אבל חוזרת מייד להתמדה והנחישות. </span><br />
<span style="font-size: large;">למשל, אשה אחת, ג'ינג'ית מתולתלת וכעסנית שתמיד מחמיצה לי פנים בהזדמנויות שונות בהן אנו נתקלות זו בזו. עוד גוש בשר עם אמביציות. הולכת מולי ואני מברכת לשלום, והיא לא עונה. ובפעם הבאה שוב שלום לך, והיא מחרחרת משהו. מי יודע אולי בפעם הבאה הבאה גם תשיב לי שלום?</span><br />
<span style="font-size: large;">כמה נפסד ההרגל, כמה עלוב, ירשרש בתוכי רעשן. מה את משקיעה בגוש בשר נזפני? היא לא ראויה! אבל זהו, שאם אוותר עליה, ויתרתי גם על עצמי. היא יקרה וחשובה. ולכן אמשיך לנסות להראות לה ולי שלא הכל אבוד. כמובן, בגדר הסביר. לא ארדוף בכח ולא אטריד. אבל כן אנסה איפה שברור לי שאפשר וצריך. ֿזוהי עבודה מפרכת ועודני מוסיפה להתאכזב כשאני מגלה שבלבי פועמות מליון קללות גידופים ורכילויות חמוצות. </span><br />
<span style="font-size: large;">בלעדיהן כנראה לא הייתי לומדת שום דבר. משגיחות עלי טוב טוב שלא ארדם בשעור.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">כמה דרמה אני עושה מגוש הבשר שהוא "אני". אם רק אוכל לזכור להתבונן בעולם מעבר לחומר המתכלה הזה. אם רק אזכור לא לייחס לו כל כך הרבה חשיבות. וואו, בטוח אהיה יפה פי מליון, מבריקה קלה וזריזה במעשיי, אמא מהאגדות, מסתכלת על כל הימים הלילות והתנועות של ילדיי ממעוף הציפור. מרגישה, נוכחת, מלווה, שומעת הכל, מובילה באהבה לאן שצריך, לא כועסת. לא רבה. מבודדת רעשים, בולמת כשצריך. לא נגעלת מכלום. לא נבהלת מכלום.</span><br />
<span style="font-size: large;"><br /></span>
<span style="font-size: large;">אוכל להיות לי ולכם חוף מבטחים.</span></div>
Unknownnoreply@blogger.com0