אמנית גבולות

ועכשיו, חצי שנה אחרי שאלינור נולדה לי, אני מרגישה איך לאט לאט, מתעבה לי העור, מתמצקים לי הגבולות. מחדש אני קמה לנסח אותם. איפה אני עומדת. מה לגיטימי או לא בעיני מהמקום החדש הזה. זה נכון לגבי כל הבחירות. לבוש, מילים, צרכנות, דימויים. אני מבינה שאני רוצה למצוא דרך חדשה לעמוד על גבולותיי. 
הגבול שלי, במקום הראשוני ביותר, הוא מתי אני אומרת די. מכאן והלאה זו השגת גבול. מתי זו השגת גבול? מתי שאני מרגישה מוטרדת. שמשהו בשדה שלי נחדר. השלווה שלי, המחשבות שלי, הרכוש או הגוף שלי. 
אני חושבת שאף פעם לא הייתי חזקה בלסמן גבולות ברורים, בשום נושא. ולכן תמיד לטשתי מבטים משתאים ומקנאים אל אלו שידעו לשים גבול ברור כל יום ובכל הזדמנות. יודעים לומר די, יודעים לדרוש את המגיע להם, יודעים להגיד למישהו ללכת לעזאזל ולא להסתובב אחורה שוב.
אם הם בוכים אחר כך בלילה במיטה אני לא יודעת, אבל על פני השטח- חדים וברורים.
כמו שהתפעלתי וקינאתי, ידעתי גם שאני לא עשויה מהחומרים האלו ולא משנה לאיזו קייטנת אקרובטיקה ארשם, זה לא יתפתח מעבר לרמה 2 מתוך 10. אני קוראת בהתרגשות טוקבקיסטים שיודעים לשלוף ולהגן על המרחב שלהם בנחישות, זריזות ושנינות, אבל יודעת שלי זה לא טבעי.
ובינינו, גם לא הייתי באמת רוצה להיות ״אמנית גבולות״, כמו שקוראים היום לכל תחביב ועיסוק. אמנית הפלאפל, אמנית האשליות, אמנית הקבורה האלטרנטיבית.

לפני שאחזור לעניין הגבולות, אילוף חדש שלקחתי על עצמי, הוא בחשיבה וניסוח מעשי. כלומר, חיובי. לא להגיד מה לא, אלא מה כן. לא להיות בצד החסר- אין לי, לא מתאים לי, חבל ש... וכאלו.
ואם אין לי חלופה הגיונית, אז לסתום. למה לחפור בכף בורות כל היום? למה לחיות במחסור ובאין אונות? מעבר לזה שההשראה בורחת והדלת באמת מדמה להיטרק שוב ושוב כשאני חוזרת על מנטרת האין לי, לא יכולה, לא מתאים לי.
ישנן תאוריות שלמות בחינוך ילדים, על כך שאין מה לומר להם ״לא, אל, תפסיק להציק/ לרוץ לכביש/ להשליך חפצים״, כי הם בקלות שוכחים את מילת השלילה המוצמדת וזוכרים בעיקר את הפעולה. במקום לומר ליוני: תפסיק לחטוף למוני, אמרי לו: יוני, יש משחק אחר שאפשר לשחק בו.
וכו וכו.
גם בתאוריות השפע, הרוחניות והארציות, מילים בוראות מציאות. תגונני על כל שקל שיש לך, תוותרי על הזדמנויות בגלל הוצאות לא מתוכננות ומיותרות, גדולות כקטנות, תחווי מחסור וקושי.
לעומת נדיבות פנימית וחיצונית שמזמינה עוד ועוד נדיבות כלפיך. כמו בהומיאופתיה. רפאי את עצמך עם הדומה. רוצה שפע? תני שפע. תני לעצמך מה שאת הכי רוצה וצריכה. אוזן קשבת, זמן פנוי, כמה גרושים, עצה טובה מכל הלב.

חזרה לגבולות 2017. אני מבקשת למצוא דרך לסמן את גבולותי בברור, אבל לשמור שיהיו דינמיים ומאפשרים. גמישים אבל מוצקים וברורים. לאור היום ובחשכת הלילה. במקומות נקיים ומלוכלכים, בכל שפה, מול כל אחת ואחד. גם בשפות שאני לא שולטת בהן, כמו כסף ופוליטיקה. שתהיה אמת ברורה שתנחה אותי ולמעשים ברורים ומילים מדוייקות.
בקלות אני מרגישה איך שנאה ופחד מובילים אותי להתגוננות שמציבה גבול שאינני חפצה בו ואינני מאמינה בו. בטוחני גם שיעילותו מוטלת בספק.

אם המילה גבול מצומדת אצלי לפחד, אז משהו צריך להשתנות במכניזם של יצירת הגבולות שלי. לכאורה, חופש ואהבה הם ההיפך מגבול. אני מבקשת לתהות על ההיפוך הזה. 
גבול שמתבסס מתוך אהבה הוא גבול יציב, מכבד, רגיש ועקבי. אפשר להניח שגם לא ידבקו אליו רגשות אשמה, תחושת בגידה וזלזול. לא פנימה ולא כלפי מי שעומד מולי. גבול כזה הוא מעורר השראה, הדדי ופורה. אפילו שאמרתי ״עד כאן״. זהו עד כאן שצומחים עליו לימונים נהדרים.

פתאום ממש מתחשק לי להיות אמנית גבולות. אני בודקת את המקום הזה. מאתגרת את עצמי איפה שהכי בא לי לתלוש ולקרוע. לחרוץ לשון, להדוף במכה ברורה. מרכז עצבים מוכר עד זרא.
נדמה לי שסבלנות, רכות, חמלה ושוויון נפש הן תכונות שמחוללות את ההיפך. 
האם אסכים להתנסות בסמים המסוכנים האלו? ואולי ארדם מרוב סבלנות וחמלה ובריון כוחני יתיישב לי על הפרצוף ויגמור אותי?
אנחנו עוד נראה.

קצה רגלה של תרנגולת

אין לי סבלנות לבורות של אחרים ואני עצמי בורה גמורה. כך שאני אפילו לא יכולה לשבת לי על הספה ולגלגל באגודליי בצדקנות. עם כל בלון באה סיכה. ואני מצויידת תמיד בכמה סיכות, לכל מקרה. כל פעם שקצת אני מתנפחת ממשהו, ישר רפלקס מפוצץ לי. אין לי רגע של נחת ושאננות מסוכרת. לכן במיוחד מגרד לי מול אחרים שמנפחים בלונים ולא מתפוצץ להם. לכאורה כמובן. 
אני כל הזמן מחפשת את התגובה הבאה. היותר מפותחת. יותר נאורה, יותר מלומדת. שכשיתווכחו התרנגולות בלול אני הר פרופסור אוכל לשחרר איזו מילה באגביות ואז כל הלול יבין שהם לול ואני שליטה והסדר ישב על כנו וההיררכיה תהיה ברורה ושלום על ישראל. מה שמראה בברור, שאני לא מגיעה לקרסול התרנגולת. כל פעם שנדמה לי שאני מטפסת שלב כלשהו בסולם האור, החושך עובר איזו טרנספורמציה זריזה וחכמה עם מנעול שיניים מותאם שמתלבש פיקס על האור. ואני צריכה לעשות שם עבודה ״שחורה״. לשמן צירים, לנסות מפתחות שונים, בעדינות, ברגישות, בסבלנות. 
החיים מביאים לי בדיוק את הלמידה שאני זקוקה לה יותר מכל. באופן כל כך מדוייק וחכם שזה מכעיס. מי זה המאסטר הזה שנמצא תמיד עשרה צעדים לפני? מוליך אותי בדרך כזו שכל צעד שעשיתי לפני חמש שנים קשור באיזה פרקטל מרהיב לצעד הנוכחי שלי מהרגע. זה גאוני מדי. אין שום סיכוי שאצליח אי פעם להתעלות על זה. 
תמיד נראה מהצד שלאחרים יותר קל. מדוע? כי הם לא חופרים כל כך הרבה איפה שאני חופרת. יענו לא מתעסקים בעצמם כל כך הרבה. לא כזה חשוב להם להביא אור לחייהם. ואולי הם פשוט הרבה פחות מלוכלכים ומסובכים ממני. 
הגיגים מקצה רגלה של תרנגולת.
אני מנסה לאלף עצמי בענווה, כיאה לנסיכת הניגודים שאני. להצליף בעצמי בסליחה. למסטל עצמי בסבלנות. והנה חולפות עשר שעות ונדמה לי שהצלחתי אבל אז, הו אז, מגיע שעור חדש דנדש, הצעקה האחרונה בתחום. ממזרי, מפתה, יפהפה, בגודל פוסטר על בניין באיילון. מה זה הגודל הזה עכשיו? הרי התפתחתי רוחנית! השעורים לא אמורים כבר להיות קצת פחות גרנדיוזיים?

כשאני מתווכחת עם אמא שלי ומתפרצת, היא מסכמת בסטואיות: ״בשביל מה את משקיעה כל כך הרבה שעות בלימודים הרוחניים שלך? זה מה שאת לומדת שם? לא עובד לך משהו״. תודו שזה טוב!
אתמול היה לה יומהולדת. הערתי אותה בבוקר משנתה לומר לה שאני אוהבת אותה ולברך אותה בתודה. מה עוד אני יכולה לומר לאחת המורות המדוייקות שקיבלתי? והיא אמרה לי תודה בחזרה ואהבה אותי גם, כתמיד. היה רגע אחד של שלמות ושקט. זה היה יפה. כזה אני רוצה תמיד. 

אני כל הזמן מנסה עוד ועוד חומרים, טקסט כזה, טקסט אחר, מחשבות כאלו, אימונים אחרים, המילים הנכונות שבעזרתן תבוא גאולתי. שאפטר מצרצורי האגו, אעבור צד סופית וכבר לא אוכל להיות יותר מוטרדת מזוטות החיים. אהיה כולי אמת שלמה וזוהרת. ברירת המחדל לא תהיה יותר לתקוף, להתגונן, לכעוס ולפחד. ברירת המחדל תהיה לשחרר ולסלוח ממקום שלם, בלתי פגיע, בטוח בטוב ביותר שישנו. 

כמו שמספרים חלק מהסופרים הרוחניים בפרק המבוא בספרם הראשון, או השלישי. שנים התהלכתי מריר וממורמר ברחובות קליפורניה עד שיום אחד חיטטתי בפח מקדונלדס והיכה בי האור. בבת אחת, ברגע אחד. קמתי משם, עשיתי סליחה גדולה עם משפחתי, כתבתי ספר, הקמתי חוות נוודים מבולבלים, הבאתי אור למליון לבבות, כתבתי עוד עשרה ספרים, רשמתי פטנט, השתתפתי בטוק שואוז והיום אני חי באחוזה מפוארת עם שבע בנותיי מנשואים שונים ועם חמש פרות ושבעה סוסים שהצלתי מתעשיית הבשר וההימורים.

פעם רגל תרנגולת, תמיד רגל תרנגולת. 

כבר זמן רב אני מבקשת לעצמי מורה, דמות שאינה בהכרח מתחום הרוח, מישהו שאפשר לקרוא את דבריו ולהתמלא השראה, מישהו ללמוד ממעשיו והילוכו. ומה אני מחפשת לי כאלו אידאות כשלמעשה לאן שלא אביט, מורים מורים מורים. אולי לא בסטייל שאני מפנטזת, אולי בלי סטייל בכלל. אבל דווקא הם, המורים שאני צריכה.

אין לי כוונה להתייאש אף פעם. היום הזה יגיע אלי.גם אלי יגיע האור הבהיר, המוחלט, מרפא הכל. למעשה, הוא כבר כאן. אבל אני עוד לא מוכנה לקראתו. אני צריכה עוד לשחק קצת באשליות ובכח, בגאווה ובניצחון. למה? פחד במסווה של התמכרות. 
החכמה היא לא לנסות לנצח את ההתמכרות ולמשול בה. כי חושך לא מגרשים במקל.
אני אלמד לעבוד עם החושך, להביט דרכו, לתת לו את מקומו החשוב ולהבין את השלמות שהוא מעניק לחיי.