יום שני, 9 בדצמבר 2013

ניקיונות

מה עושים כשצריך לנקות? קודם כל, צריך להבין שמלוכלך. שיש משהו שצריך להזיז אותו, ללטף אותו בסמרטוט, להציב אותו במקומו מחדש ולהשיב לו את רעננותו כאובייקט אהוב. מי שמדיח את צלחותיו בכיור בידיים מפוייסות, מוצא להן בעדינות מקום במייבש הכלים ומביט ברכות אל ערימת הכלים שממתינה בכיור להירחץ, ממלא את כליו וארונותיו בשקט ובשלווה. מי שמכין את מרקו בספונטניות, בשובבות, בכבוד לחומרי הגלם שבביתו ובאהבה, יאכל מרק מזין וטעים מאוד, גם קיבתו תחוש בהשראה הזו ותעכלו בנחת, ממיינת אחר כבוד את החומרים המשובחים בו. כוס מים למשל היא מהאוצרות היותר רגישים שזמינים לנו. מים מגיבים הכי מהר לברכה או לכעס. מים מוליכים מהר מאוד את רגשות בעליהם. ומה באשר למערכות יחסים עם הזולת? ראוי אפוא להעביר סמרטוט גם שם, בין לחיצות הידיים והחיבוקים הרבים ולא רק בין הישבנים. אינכם חושבים כך? בתוך שיחות הטלפון לרחוץ ולנגב באהבה את הכוונות ואת המילים. כמה חדש ומרגש יהיה לפגוש באור בוהק את אחי היקר או את אמא של בעלי. את חברותי הטובות ואת הוריי. שלא לדבר על אלו שאינם חברים. אלו שכל נוכחותם במרחב שלכם מלאה בכתמים ובורות, בהד של צעקה כואבת. איך מנקים במקומות האלה תשאלו? על הספות הרכות של המטפלים, במכוני הכושר, בבתי הכנסת, בבתי המרקחת, בסדנאות לגילוי עצמי ועוד ועוד...
אני אספר לכם על שיטה חסכונית, ידידותית ופשוטה. יש כזו! כמה כיף לגלות דבר מה כה חיוני שעובד...
אתחיל בזה שמוטב למעט לבוא באינטרקציות (שבאות דרך החושים כמו חדשות, מזון, דיבור) שהן פוגעניות ומזוהמות. ואם נקרוץ לסערת הגורואים הטבעונים (אין לי מושג רב מה בדיוק קרה, כן? אני לא קוראת חדשות ועדיין שבבים נוחתים על שולחני) אז אני מקווה שזה נראה גם לכם הגיוני שחיה שנרצחה בברוטליות וגופה נקצץ ונכתש ממש עבורכם בשום ופטרוזיליה ואתם לקחתם ביסים גדולים מערימת הבשר הטעימה שכל תא ותא אוצר בתוכו מוות אכזרי, רוב הסיכויים שמשהו מהאנרגיה הקשה הזו חי לכם בתוך הקיבה ומשאיר בגוף אנרגיות של אלימות. לעומת חיה אחרת שחיה חיים טובים ומלאים ולא סבלה בשחיטתה למשל. מחשבה כזו שמתבהרת לי.
אהבה, תודה וסליחה. זה מה שמנקה הכל. כמה פשוט! המילים האלו שצויידתי בהן מראשית הדיבור, הן לא רק מצמוץ הכרחי. הן לא רעש אפור של אינטראקציות בנק אוטובוס או אקדמיה. הן חומרים אקולוגיים פעילים ואפקטיביים ביותר! בעזרת אהבה שאני חשה, אהבה אמיתית מהלב, לכוס המים שלי, לסיגריה שלי (כן כן! סיגריה הרבה פחות בריאה כשמתביישים בה ומקללים אותה). אהבה למכונית שלי, לצבעים, לציורים, לחשבון המייל שלי... אהבה והודיה. וסליחה על שימוש לא ראוי. תודה על הפעמון שמצלצל בתוכי בצורת כעס. אני אוהבת ומודה גם שם. נקיונות הם מבורכים גם ביחסים מקודשים של אמהות וזוגיות. תחשבו כמה נעים לישון וללטף כשהלב רחוץ, רגוע ופתוח. כמה בהיר וברור באיזו אפשרות לבחור כשהיא לא באה מכעס וחוסר ברירה. בתקופה זו אני מתכננת לנקות והרבה. אני יודעת שהניקיון הזה מקרב את הגאולה לגולנו. 

יום שישי, 29 בנובמבר 2013

אור ופחד מוות

איך יודעים מה התשובה הנכונה? איך מפסיקים לפחד? איך יכולים לחיות בשלום בלי ייסורי מצפון? יש דרך. אני פעם לא הכרתי אותה, אבל האמנתי שהיא קיימת. האמנתי שיש לי את כל התשובות להכל אבל שאין לי גישה נוחה לשם.
כשהייתי חיילת בקורס קציני מודיעין ישנתי בחדר עם עוד שמונה צוערות מיחידות מודיעין מסווגות ורגישות פי מליון משלי. כל אחת היתה בקיאה בניב ערבית שונה, ליד המיטות שלהן היו מונחים ספרים של ניטשה ודוסטוייבסקי והעברית שלהן היתה יפה ונקיה. היה דיבור על זה שכמה מהן הוציאו 800 בפסיכומטרי. ואני... הרגשתי רחוקה מהן שנות אור וכל מה שלי היה להציע זה חביבות, מגניבות ובדחנות... אחת או שתיים מהן זרמו איתי ואת השאר לא עניינתי. קינאתי בהן על חוכמתן, על נטייתן הטבעית לבחור במה שמעניין ומורכב ולשחק בו כמו ילדות בחול. בהנאה וחקירה, בפשטות. לקראת סיום הקורס נערך חידון מורשות קרב בין כלל הצוערים, נבחרו נציגים ספורים לתחרות. אני לא זוכרת מה היו השאלות והתשובות, אני רק זוכרת שחשבתי, הלוואי וגם אני הייתי יודעת לענות. כמה זה בוודאי היה מרשים וכמה ביטחון היה לי בחיים אם הייתי כזו משכילה... הציונים שלי ביסודי ובתיכון היו מהנמוכים בכיתה, נטיתי לחלום ולבהות ולחשוב על בנים שאני מאוהבת בהם או על בגדים שהייתי מעצבת. (שנים חלמתי להיות מעצבת אופנה ואף היו לי תכניות מעשיות לשנות את שמי לאופנת!) סחבתי אתי את הרגל הצולעת הזו של תבונה מוטלת בספק שנים ארוכות.
את התואר הראשון והשני שלי השגתי מהדלת האחורית כשהלכתי ללמוד בבצלאל והציונים שלי לא הזיזו לאיש. דווקא בבצלאל נפלו לי אסימונים רבים לגבי איך להתנהל עם ידע. איך לצבור אותו ואיך לספר מה שאני יודעת בחופשיות. ועדיין לא היה לי מושג כמה המנעד שלי רחב וכמה שפע של ידע נגיש לי מעבר לכל דמיון. כל כך נעים לדעת שיש לי מקור לברר מולו, אם אני רוצה.
ככה זה התגלה לי לפני כמה חודשים וככל שעובר הזמן אני נפתחת לזה יותר ויותר. מרחבי הידע שישנו הם אינסופיים. ישנו מקור שנגיש לכולנו ואפשר לקבל ממנו תשובות טובות ומיטיבות. צריך לדעת בדיוק את מי לשאול ואיפה להיות כששואלים. ואם את במקום הנכון תקבלי את התשובות הכי מדוייקות. אני שמחה כל כך בחלקי, שאני לומדת ויודעת ומתפתחת בגיל 36 ושכל מה שקורה לי הוא לא טריפ חולף, הוא אמיתי ומופלא. ותוך כדי החוויות הקוסמיות שלי אני הכי אנושית וארצית, ולומדת לאהוב את עצמי ככזו... כשמפסיקים לפחד מהמוות אז רואים את זה עליך ויש בזה משהו מאוד כריזמטי. ישר מזהים את זה ורוצים להבין מה הסוד שלך. איך עשית את זה. ופתאום את יכולה לתקשר בקלות עם מגוון עצום של אנשים, כי עברת את מחסום הפגיעות והפחד הקמאי מהמוות. כי כשמפסיקים לפחד מהמוות אז חופשיים לחיות, ונהנים יותר ומרוויחים יותר. ואוהבים יותר, המון המון אהבה נכנסת. ואהבה היא תמצית החיים. (לא האהבה הרומנטית מהסרטים, אהבה שהיא יסוד כמו אויר. אהבה שהיא כלי מניע, שהיא איפשור). וכשאהבה גדולה שוטפת את ההוויה שלך נכנסים גם האור והתושיה, הראייה למרחוק, האחריות ההדדית והאיכפתיות. האנשים שאני פוגשת כבר לא נראים לי כמו שהם בקליפתם החיצונית. הם נראים אחרת לגמרי. הם נראים ממש מדהים, רובם. ויש כאלו שרואים עליהם שהם בסבל גדול וכמה בא לי לתת להם נשיקה בהילה שלהם ולהגיד להם לא לפחד ושהכל ממש בסדר. לא כולם רוצים לשמוע. בריות יקרות... ויש כאלו שבאופן טבעי ברור להם מהו מקומו של המוות ויש בהם יותר חופש לשחק ולחיות וללוש ידע. אנשים שנולדים ככה, עם פרופורציות. הפחד מהמוות חוסם "חכמה", חוסם ידע מהמון סוגים. ואהבה פותחת דלתות לידע בלתי רגיל, מגוון ורב... 
אני רוצה לברך את כל מי שבוחרים באור ולהזמין את כולם להאיר באהבה כל מחשבה והחלטה שהם עושים. כל שיחה וכל מייל שהם כותבים. נעשה ככה עד החנוכה הבא ונראה מה יקרה...

יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

אור על הפרוזה

בסדנאת כתיבה בה אני משתתפת נתבקשתי לכתוב טקסט על אהבה בלי להזכיר את המילה אהבה. אתגר למי שמשיבה על כל תודה- באהבה. יצא לי טקסט רוחני למדי. מתובל במיטב הז'רגון הרוחני שאני לומדת במפגשים, בספרים ובפיד שלי בפייס שעבר טרנספורמציה מופלאה. פיד שהיה מעיק בציניות האינסופית שלו והפך בזכות מכרים חדשים ותדר חדש שאני מהדהדת למרחב, למקום שנעים לבקר בו. וגם אולי בזכות האלוגריתם של פייסבוק שמחליט להציג לי בפיד עכשיו בעיקר את הבריות שלבן טוב ושלם. מי יודע, אולי כל רנדומאליות הסייבר היא רוחנית בבסיסה.
קראתי את טקסט שלי בכיתה ודמיינתי שהאנרגיה והמילים נוגעים בלבבות פתוחים. שהאסימונים נופלים ולכולם נדלק אור בעיניים. מטעם הנחיית הקבוצה נתבקשתי להסביר האם אני רצינית או צוחקת. דבריי נכתבו באופן ניו אייג'י כל כך מובהק שלא ברור היה איך להתייחס לטקסט הזה. כי ניו אייג' זה לא ספרות, ניו אייג' זו סוגה נידחת ובלתי נחשבת בכל קנה מידה. ניו אייג' זה לא למבקרים והאמנים הרציניים. זה לאלה שמחפשים את עצמם אצל כל מיני מתקשרות ובסדנאות בעיתות משבר. לא אחת מספרים לי אנשים ששומעים על המסע הרוחני שלי ששינה את חיי מקצה לקצה, שגם הם היו וגם הם חיפשו ושום דבר אין שם ("שם=בניו אייג'" ווטאבר).
כל התורות דומות וספרי "self help" יש כמו חול, כל שבוע משהו חדש. בכלל בניו אייג' יש איזו הכללה גסה ומקטינה. איזה מן מרחב הזוי בו כל ממזר מלך, כל אחד יכול לכתוב בסט סלר לעקרות בית שיתגלגל גם הנה למדפי סטימצקי לעשירות והמשועממות. ואני רוצה להגיד לכל אלו שאומרים לי שלא מצאו שום דבר:
אני ואת הלכנו במדבר. אני מצאתי מים ואת לא מצאת. זה שאת לא מצאת לא אומר שאין שם מים.
אבל מעבר לתמיהה הזו, אני חושבת על כתיבה ומעניין אותי ללמוד. הסלידה מהסגנון הניו אייג'י מעניינת אותי. אני קוראת מספיק ספרים כדי לדעת מה "אסור". באמנות אני חפשיה להדגים ולשחק בכל העולמות, בכתיבה אני פחות מנוסה. אני מבינה איפה יש לפרוזאיסטים יבלת שאסור לדרוך עליה. האתגר הוא איך להכניס להם מסרים של אור ואהבה בלי שיתחילו להתגרד.
קראתי איפשהו שהסיפור עם ישו היה שהוא היה כולו מלא אור ואהבה ברמות אחרות. וככזה היו לו המון חסידים, תומכים ואוהבים. אבל גם שונאים מרים ורבים. למה שונאים אדם שכולו אהבה? כי אולי הוא מזכיר לשונאים כמה הם רחוקים ממה שהם יכולים להיות. זרות וניכור שקיימים בתוך תוכם בלבד, אבל מופנים כמובן אל המעצבן הזה שמזכיר להם.

יום שני, 28 באוקטובר 2013

הציור שציירתי לי ליום הולדתי


שתי ציירות ומאחוריהן מפל מים, 60x80ס"מ, שמן על בד

זה הציור שציירתי לעצמי היום לכבוד הולדתי. אני בת 36. השנה האחרונה היתה מהמפתיעות בחיי והשנה הקרובה תוסיף להפתיע אותי ועוד איך. אבל היום שלי התחיל ממש חרא, הייתי דרמה קווין ולא הצלחתי להפסיק לרחם על עצמי. ראיתי כמה בקלות אני יכולה להתמרכז ולמלא את הלב שלי באור ושמחה אבל דחיתי את הפעולה הזו כי הייתי צריכה לבכות ממקום נמוך. עניינים אנרגטיים משונים גרמו לי לראות אוויר זז מולי במטבח (יכולת ויזואלית חדשה שאני מפתחת, זה קורה לי במיוחד בחדר השינה, האויר שם זז בטירוף) ועוד יותר גם שפכתי על עצמי מים קרים על הבטן שהייתי בלי חולצה. מישהו דחף לי את היד, נשבעת. ודני הזכיר איזה שם של שד בבית מתוך מחקר שהוא עושה ואני אמרתי אללה יוסטור מאיפה הוא מביא לי עכשיו דימון הביתה ביום הולדת, שלחתי אותו (את השד) החוצה. בבית שלי יש אור ושדים לא מרגישים בנח. אבל השם שלו העלה עצמו שוב כשהתרחצתי. אמאלה. כל כך אני אוהבת ימי הולדת מה קרה לי שאני בוחרת להתחמץ כל היום? והייתי בסטודיו ציירתי את הציור הזה, מופיעות בו שתי ציירות, קצת מכשפות, אני ואמא שלי, אדומות ובלונדיניות. אמא תודה שהבאת אותי לעולם לפני 36 שנים. כולם אומרים שאנחנו ממש דומות... אני אוהבת להיות דומה לך. כעס ומפולת אנרגטית ודרמה הם חלק בלתי נפרד מהתפתחות רוחנית. מותר לאנשים רוחניים ומוארים לכעוס ולהתבוסס בבוץ. בערב חזרתי הביתה וינאי הגיש לי בהתרגשות שי מסתורי עטוף בנייר כתום. מתנה ממנו ומטל הקטן. זה היה אגוז קוקוס. הלב שלי נמלא גיל. קיבלתי מילדיי נשק, פרי, אובייקט שעיר, כבד, מצחיק, טעים. משכתי לעצמי קלף הבוקר ועלה לי "סימנים". תשימי לב לכל הסימנים שמופיעים לך, יש להם משמעויות רבות. קוקוס.

יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

לבד ביחד

מתוך ספר שאני קוראת עכשיו, שחלקו עוד מדע בדיוני לי וחלקו מגיע בול במקום ובזמן.
אחת ההתמודדויות המאתגרות של האנושות היא הנפרדות, ההיבדלות אחד מהשני. כאילו כל אחד לעצמו, לא תלוי באחרים, לא זקוק להם, מתחרה בהם. על כל פרוסת עוגה יש מאה נותני ביסים אז יאללה לדחוף ולקחת. מה אתה יושב? יעקפו אותך. מה אתה חולם? לא תגיע לשום מקום. מה, זה כל מה שהספקת לעשות? שוב את מחפשת את עצמך? אם לא תדאגי לעצמך אף אחד לא יעשה זאת עבורך. עוד דוגמאות או שמרגיש מוכר? 
אפילו בתוך תאים משפחתיים רבים ונדחפים. על תשומת לב, על שאריות, על מימוש והגשמה... 
ובין אמנים או ציירים גם כן, יש מעט פרסים למאות ציירים, מעט אספנים לרבבות ציורים, מעט מפה מעט משם. כולם חברים ומפרגנים אבל הלב רוקד מכעס ומרמור כל פעם שהזדמנות "נלקחת" מאיתנו. מצחיק לחשוב שבעצם יש שפע עצום, אבל הוא באמת לא נראה באופק כשחושבים בקטן ועסוקים בחשבונאות. כי אם אני עסוקה בלעשות ובליזום ובלאהוב, לא אהבה היפית מקומית, אהבה כתדר של חיים, של תודעה וחיבור, אהבה שהיא לא המושג השגוי שאנחנו מכירים שאוהבים מישהו בלה בלה בלה. לאהוב זה לאפשר, זה לתת מרחב, לפתוח למה שבא. כשחיים ככה וכשעובדים ככה אז יש שפע עצום ורב. מהכל: רעיונות, עשייה, מפגשים, היכרויות, הזדמנויות, תכניות, תגמולים, התפתחויות וטונה של שמחה. ויש בשפע לכולם כמה שרוצים עוד ועוד. לא כמו פרס של איזה מוזיאון או משרד תרבות. כל פעם שאתם תופסים את עצמכם נהיים זבובים במרק החמוץ, קחו המון המון אחורה. תסתכלו על הסיטואציה שוב, תבינו שהמקום שלכם בה הוא בכלל לא הגוף הזה שיושב רגל על רגל בחברת אנשים שהוא "מאויים מהם" או "לא אוהב" או שאין לו סבלנות לשמוע מה הם אומרים. פתאום אפשר לראות שכל מי שנמצא בחדר הוא חומר גלם נפלא לעבוד איתו, הוא בנאדם עם נשמה שנראית דווקא אחרת, הוא ראוי לאהבה. ככה אנחנו באמת מתרחשים וככה באמת מתממשים.
כשמישהו מקבל משהו, כולם מרוויחים. בעצם, הרווחים הם של כולם. מופשט מדי? מה פתאום, תעשו סימולציה כזו בעצמכם תלכו ממש ממש רחוק מאיפה שאתם. כולנו רוצים לחיות בעולם יפה וטוב ונעים. ולא צריך לשנוא מי שלא מבין את זה ועושה הפוך. צריך לשדר לו אהבה והוא מייד יקלוט את התדר. כל אחד יקלוט. כי כולם יודעים מה זאת אהבה אמיתית. אהבה כתדר של כח, של איפשור, של חירות, של אחדות. אנחנו באים משם והולכים לשם. 
מנסה בכח להיגמל מהרגל הסיוגים ("בטח אתם חושבים שהג'דננתי" כזה), והנה הכנסתי את הסיוג. אני מספרת לכם מה אני מגלה ורואה שהוא נכון... ומציעה לכם בתור מי שראיה עיבוד ותרגום הם החיים שלה, לעשות כמוני, ולו כאקספרימנט ולראות כמה גבוה זה מעיף, בקטע הכי טוב. 
מה, זה לא קול? מה זה קול בכלל? מי זה קול? מי שגר בתל אביב בדיכאון ומצייר המון ובכעס וביאוש ומלא בציניות ויודע שכל זה שקר אחד גדול וחושב שהגאולה תבוא לו תיכף כשימות? ומפחד שאם הוא ישמח באמת כל הכשרון יברח לו ואף אחד לא יקח אותו ברצינות יותר, בטח שלא הקולים... זו שאלה באמת, מה תדר של אהבה עושה לציור. לא נראה לי שזה הורס אותו. עוד בודקת את זה...

יום שני, 21 באוקטובר 2013

אלוהים

מלא דברים רציתי לכתוב ולא כתבתי... משהו השתנה. פחות דחוף לי לדווח ולספר מה קורה איתי. המון קורה איתי. בלי סוף, דברים גדולים ממש. יבשות זזות. כמה נעים כשהמאמץ מכוון למקומות הנכונים, הפנימיים ולא לשינוסי המותניים האכזריים בנסיון מופרך להתאים גיזרתי לגזרות אחרות. כמה סבל נחסך ממני, כמה חסד נעשה עמי. כך צריך להיות גם עם כולם. אבל אני מה אני אטיף לאחרים מה לעשות. גם ככה אני מספרת בזהירות על עצמי כי אם אפליג בדיבור יחשבו שירדתי מהפסים. ההפך. עליתי על המסלול הנכון. פתאום בכל המסע המהמם שאני עוברת, אני קולטת שברי זכרונות מילדותי, כשהדברים שאני לומדת היום מוכרים לי מאז, היו ברורים לי כבר בגיל חמש. ידעתי ושכחתי. ידעתי וקברתי. למשל, אולי כבר סיפרתי פעם שגדלתי בבית חילוני לגמרי, בלי אלוהים. בלי אמונה כלשהי שאפשר למען אליה ולהידבר איתה. הכרתי אלוהים חיצוני, של דתיים, של חוקים וכאלה, רחוק ממני. עדיין אלוהים כזה רחוק ממני. הייתי אומרת לעצמי שאם כבר יש כזה דבר אלוהים, אז הוא חייב להיות גם בתוכי. אלוהים ששייך לכולם ברמה הכי מיידית. בלי מרחק, בלי איסורים ציוויים וחוקים. בלי התניות. אלוהים לא יאהב אותי יותר אם שמרתי כשר והתחתנתי עם יהודי. אלוהים לא יאהב אותי פחות אם שיקרתי לאנשים או השתמשתי בשמו לשווא. לאלוהים לא ממש איכפת באופן עקרוני. הוא נמצא והוא זמין כתדר לכל אחד ואחת מאיתנו. והתדר שלו טוב, חזק, זה מקור אינסופי של אנרגיה וכח, שלווה ושקט, נועם, טוב, שמחה, חיות וחיוניות. פשוט כל כך להתחבר לתדר הזה ולא נדרש שום ויתור או איסור כדי שזה יקרה. צריך רק להאמין שיש מקור כזה. ואז כשמתחברים אליו יותר ויותר, פשוט נהיים טובים יותר. מוסריים יותר, איכפתיים יותר. מבינים מה חשוב ומקבלים פרופורציות נכונות. תארו לכם לחיות מהפרספקטיבה העליונה והמופלאה הזו. במקום לשחות בשלולית של הג'יפה בלי להנות מהחיים, בלי בכלל להבין איך דברים עובדים בעולם הזה ולמה לא מסתדר שום דבר. כל האנרגיה היקרה העצומה והמדהימה שיש לנו מתבזבזת על קינאה, שנאה, דכדוך, מרמור... שום דבר לא מספיק. נהיים קורבנות, נושמים ציניות, אוכלים בציניות, ישנים בציניות. קר בציניות. לא נהנים ממין, לא נהנים מאוכל, לא נהנים מחברה טובה, גם לא מציור, בטח לא מהחיים, וודאי לא מהמוות, סתם בזבוז של זמן. וגם לא נהנים מהצלחה וכסף אם יש כזה דבר בכלל. 
לא החלטתי אם אני אוהבת את המילה אלוהים. זה זכרי מדי, מאיים מדי. מעדיפה את הבריאה.
עוד שבוע בדיוק אני בת 36 וטוב לי בחיים.

יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

הגירה ומוות

עשיתי החלטה לפני כמה זמן להפסיק את המנוי לעיתון, לא לקרוא חדשות, אין לנו כבלים, גם לא קוראת חדשות באינטרנט. הבנתי שהתקשורת מזהמת את היומיום שלי. כמו טיפת דיו בכוס מים, מתפשטת חרדה, תחרות, אלימות, פסימיות. איך אפשר בכלל להתחיל יום יפה, יום מלא באפשרויות אחרי כזה בוקס? היה מאוד קל לוותר על החדשות. התפנה לי מלא זמן ואנרגיה. ממילא מה שחשוב מגיע לאזניים. אפילו כשהיינו באי נידח בפינלנד עם דקות אינטרנט ספורות הגיעו אלי שמועות הפוליו והוונאבי מלחמה עם סוריה. כמה טוב שפסח עלי גל ההיסטריה הזה. 
בכל זאת דרך הפייס יצא לי להציץ הערב בדקות ספורות מהכתבה על אלו שמהגרים לארץ אחרת ומשם גלש לי לזה שאנג'לינה ג'ולי אולי תמות. אז אם זה כבר נכנס לסיסטם בא לי להגיד על זה כמה דברים.
קודם כל על ההגירה: יש לי פספורט זר ובניגוד לרבים מחברי אין לי שאיפות לעוף מכאן בהקדם. אני לא מבינה למה לחפש חיים במקום אחר. כאילו שאם עוברים למקום גיאוגרפי אחר שיש בו פחות מתח, יותר כסף, שיעמום בריא ותרבות שתיה מפותחת החיים בהכרח משתפרים. אין לי חצי דבר נגד הגירה אם יש סיבה טובה (אהבה, השכלה, פרנסה וכאלה) אבל אני לא מאמינה שהגירה לשם הגירה (רק לעוף מפה ודי) היא ערובה לחיים טובים. זה לא מחזיק. אומללות וחוסר מימוש לא נעלמים בגלל החלפת כתובת. ואושר אפשר למצוא בכל מקום ממילא. ובכלל, מה הבהלה לטרוף את העולם מכל הכיוונים? החיים שלי טובים ומורכבים גם כאן כשם שיהיו בכל מקום אחר. אפשר לחפש מדינה עם תנאים סוציאליים שכאן נוכל רק לחלום עליהם, אבל אתחרפן שם מבדידות וינקר לי הלב בשבתות ובחגים. אוכל למצוא מקום נייטרלי שוחר שלום ואחווה אבל לא אחיה בשפה שלי. ובסופו של דבר, מה שהכי חשוב לי כאן זה החברים שלי, המשפחה שלי, מזג האויר, הפירות והירקות, ההתמצאות במרחב והשייכות שלי לשפה ולתרבות. אני מתעבת מלחמות, גזענות ואלימות ורואה את השפע שיש לי כאן גם מאלה, ומבינה עדיין שזה המקום שלי ויש לי עבודה חשובה בלשנות גם את זה. 

לגבי אנג'לינה ג'ולי, כתבו שהיא הכינה רשימה של מה להספיק לעשות לפני שתמות. זה מצחיק. לא כדאי שכל אחד יכין רשימה כזו? ויתלה אותה על המקרר כדי לזכור ש"היום הוא היום הראשון בשארית חייו" וזה בהחלט זמן מעולה להשלים עם חבר, להחליף עבודה, לעשות גרפיטי ולטפס על הקלימנג'רו. מוות בעיקרון זה חלק מהחיים, ממש כמו בוקר שמאיר או ערב שיורד, כזה מין. אז כאילו אני מתכוננת למחר בבוקר! אעשה רשימה! מה ברשימה? תכלס לא דברים גרנדיוזים. רוצה להיות באהבה, רוצה חברה, רוצה מסאז'ים, טיולים, אוכל טעים... רוצה חופש... רוצה שיהיה לי מספיק כסף כדי שלא אצטרך להתעסק בכסף (תודה נורית) ורוצה ללכת בזמן שאלך בתחושה של חופש ומוכנות להמשך. בתחושה שאני מקשיבה לעצמי באמת ומגשימה את הייעוד שלי. להרבות טוב בעולם. רוצה לדעת שאני לא צריכה רשימה כי הכל אני עושה גם ככה. 

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

קסם בן ארבע

שני בנים יש לי במזל בתולה. היום יום ההולדת של קסם, ינאי, בן ארבע...



ילד שמגולמים בו כלל מרחבי היקום, שמש וירח, כל כוכב וכל מאור, יום ולילה, אור וחושך... ארבע שנים זה ממש מעט וממש המון... להיות אמא שלך זה ארוע שכולו שמחה אדירה, רוך וטוהר וגם חרדת אימים... איכשהו אני מכילה את הכל, בכל רגע כמעט הנורא מכל עולה לנגד עיני ומזכיר לי שהכל נגמר בסוף, מתישהו... ובו בזמן הלב שלי מלא באושר ובאהבה יוקדת. ינאי שלי, ארבע שנים עברו מהיום שנולדת... פרי בשל מהריון ארוך וכבד עד אין קץ... יליד ימי הקיץ המהבילים של שנת 2009, תל אביב... נחלצת ממני אחרי שעות ארוכות ומהנות בחדר לידה, דני ואני אכלנו אגוזים וצפינו בג'ונו, שמענו ג'אז ופטפטנו על החיים... עם אפידורל כמובן. ואז מפה לשם באה המיילדת בזמן, קראו לה מיכל והיא יפה ובלונדינית, ואמרה לי ללחוץ פעמיים ויצאת. מושלם, מצווח, 4.370 קראה מיכל בהתפעלות ואנחנו רווינו נחת, ישר ינקת והיית התינוק הרגוע והנח בתבל... איזה כיף אתך יא ילד אחד כזה שאתה... כל היום עסוק בחיות ומכוניות, בקפיצות וריצות, בסיפורי שושלות דמיוניות של בעלי חיים... וחובב סרטים מושבע, מכור לדו מימד... אנרגיה מקפצת של טוב גולמי, של אור ענק... באיזה מילים אפשר להסביר... ינאי תודה אבא ואני מאושרים אתך כל כך... אני מאחלת לך שתעשה באהבה כל מה שבאת לעשות בעולם הזה... תודה שבחרת בי ילד טוב שלי

מאמא

יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

טל בן שנה


בעוד שעה ימלאו לך שנה. תינוק שלי. ביריונובסק אנחנו קוראים לך, פבלוב, בז'יז'ינסק, יבגני, חוזליטו פפיטו, נובו סיבירסק. זלמן וקלמן, אחרי המקלחת כשדני מסרק אותך מצחיק (בהלוואה וחיסכון סטייל)... בריון קטן, ילד איתן ומלא ודחוס בכל הטוב שישנו. מהיר חימה, זריז, חזק, שמח, אוהב ונאהב עד בלי די. כולנו מטורפים עליך טל... היה ברור שתהיה טל. ילד של אור ומים ואהבה.
לפני שנה בדיוק עוד התהפכתי עם בטן הלוויתן העצומה שלי על הספה בסלון, מזיעה ומקללת את גורלי ללדת בשבוע 41+ בשיא הקיץ, פעם שניה. בוכה במקלחת, עושה ברוגזים עם העולם... מסננת שיחות, מתמכרת לסדרות... ואז בלי הודעה מוקדמת הלכתי סתם לאיכילוב לעשות מוניטור וטראח התגלגלתי לקיסרי חירום ותוך שעתיים פרצת החוצה. ענק ומושלם. זו היתה דרכך להגיע, הבנתי במשך הזמן אחרי חודשים שכעסתי על הלידת אוטוסטרדה הזו... אצלך הכל חייב לבוא מהר. את הסבלנות וודאי ירשת ממני. ינאי ואתה הגעתם מפלנטות שונות, גורים אהובים, משחקים, מתחבקים ומתגלגלים ונמעכים וצוחקים. המראה המלבב ביותר בעולם. כשאני הולכת אתכם ברחוב אין גאה ממני. ילדים רכים שהגיעו לחיים שלי... תודה.
הזמן עובר מהר טל, ולפעמים לאט, כדרכה של אשליה מוצלחת. אני, אבא שלך ואח שלך שומרים עליך ואוהבים אותך בכל רגע שישנו. תגדל להיות מי שאתה, בכל המרץ והשמחה שישנה. תבחר לך מה שאתה רוצה וצריך. תישן טוב בלילות. תאהב עד בלי די. תמצא אושר בפרטים השונים. תעשה הרבה טוב בעולם. תהנה, תתמוגג, תזרח, תחגוג, תחלום, תאהב... ותשאר איפה שטוב לך.
אוהבת אותך כמו תהום, כמו מערה, כמו אטמוספירה, כמו רעידת אדמה, כמו עץ, כמו תעופה, כמו שמש לוהטת. 
אמא.

הנה קישור לסידרת רישומים קצרה שעשיתי כשהיית בן חודשיים והיתה מלחמה... 
you and me

יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

אשפתות

קוראים אהובים יודעים שאחד הנושאים החביבים עלי הוא פינוי אשפה לסוגיה.
אתמול בשעור יוגה אצל לילי, שעור סוף חודש רסטורטיבי ומבורך, נתבקשנו להפרד, לשחרר, להרפות מהאשפה המצטברת. מהמתחים, הכעס, האשמה וכל מה שמרגיש מיותר וסותם את המסננת. חשבתי לעצמי בעודי נושמת עמוק, מאיפה יוצאת האשפה? מאיפה לשחרר אותה? רעיון מטאפורי כלשהו כדי לעשות זאת ביעילות. מהנשימה? מהגוף האתרי שלי? מהבהונות?
אשפה הכי נקשרת חזק למיתרי הלב, למיתרי הקול, לצידי המצח. לא מרפה בקלות. ואני מסבירה לעצמי את העולם בדימויים. ככה אני מבינה את הגוף.
לא הצלחתי להבין מאיפה להוציא את האשפה. והצטברה לי קצת באזניים, בגרון ממש (הנה קמתי עם דלקת)... תוך שחשבתי מאיפה להוציא אותה הרגשתי את העין השלישית שלי מדגדגת ומגרדת, כמו תמיד כשאני לומדת דבר חדש, ואת צ'קרת הכתר שלי בוערת, תמיד בוער לי שם. אפילו כמעט כואב. חשוף. הראש שלי פעור מלמעלה לגמרי.
בזכות כאב הגרון שלי ד' לקח את הילדים והשאיר אותי לבד בבית לנוח. ברכות לאיש היקר שהוא. סידרתי את הבית בזמן השקט הזה, הקשבתי לתקליטים, בישלתי מרק עדשים ועכשיו ממש שתיתי מיץ לימון סחוט וכרסמתי שן שום. הגרון מכיר תודה.

בפינלנד ממיינים אשפה לששה פחים. בכניסה לכל בניין בקתת עץ נאה ופתוחה ובה ששה פחים גדולים: זכוכית, מתכת, נייר, רטוב, פלסטיק וכללי למה שלא שייך לאף קטגוריה. מיון אשפה הוא מהנה. מרגישים כל כך נקיים כשהאשפה שלנו לא מגעילה.
כשבילינו באי הבודד ההוא הקומפוסט היה מקודש, בשרותים האקולוגיים מכסים את מה שנשאר בתערובת אורנים ושום ריח לא נשאר מאחור, את הכלים מדיחים בגיגית מי אגם רתוחים... חזרה הביתה מרגישה כמו חזרה אחורה.

יום שבת, 24 באוגוסט 2013

טבע ופחדים

לילה. לפני 24 שעות נחתנו בטיסת פינ-אייר מהלסינקי. שניה לפני הנחיתה עצמתי עיניים וביקשתי מהבריאה לנחות בשלום. קיבלתי דימוי של כד מתנפץ לרסיסים. חרא, חשבתי. אבל אז הפכתי את זה ואמרתי- דווקא סבבה. כלי שנשבר זה מזל טוב. ואזה זה סימן מסבתא שלי. וחוץ מזה, אם עכשיו הגיע הזמן שלי (ושל שלושת המוסקיטרים שאיתי) ללכת, אז נלך. אני לא יכולה כל הזמן לפחד מהמוות. ואני כאילו בכלל לא מפחדת מהמוות, על פניו. קוראת הרבה ספרים בנושא כי הדרך מעניינת אותי. ככה יצא ששלושה מהסבים שלי פגשתי שניה לפני שפרשו הלאה. יש לי חוש מיגנוט לכמעט נפטרים. אני רוצה לשמוע מהם מה מרגישים שניה לפני, אני מבקשת מהם סימן שיתנו לי אחר כך. יש מליון סימנים כל הזמן, השאלה היא אם קשובים להם או לא.

בפינלנד היתה לי חגיגת טבע לא מהעולם הזה. הטבע שם כל כך מאושר ומפונק שהוא שר וזוהר. מלא במים, מלא באפשרויות צמיחה. בבקתת העץ שבאי הבודד בו ישנו (היחידים על האי) המיטה שלי היתה ליד חלון. מהחלון ראיתי את היער, היום ירד מאוחר מאוד, 11 בערב ככה. התבוננתי היטב. קיוויתי לראות גמדים ופיות. או הילות של עצים. או משהו על טבעי אחר. זה חייב לקרות! הנה כל התנאים מתאימים! אבל שום דבר לא הופיע. פטריות הופיעו בלי סוף. ואוכמניות.

אני מתאמנת להיפרד מהפחדים שלי (עשיתי רשימה), החלטתי להפסיק לשים אייפון ליד הראש כשאני ישנה. זו הרעלה רב מערכתית- גם הקרינה וגם שפך אינפורמציה לא מבוקר באמצע הלילה כשאני מתעוררת לילדים. וקשה לי להירדם חזרה. אני רוצה להרגיש בטחון ואהבה בכל הפעולות והמילים שלי. הכעס אורב בכל פינה לקפוץ עלי בחושך מהגב. ועוד כל מיני כמוהו. זה סימן להתקדמות רוחנית? נורית אומרת שכשאור נכנס חושך יוצא ומרגישים אותו יוצא ורואים ושומעים. הבנתי שאין לי אומדן, הברומטר שלי השתנה. אני כבר לא יודעת אם ומתי אני עוברת את הגבול. אבל כן נהיה לי יותר בטחון במי שאני, במה שאני חושבת ומרגישה, במה שאני רוצה לעשות בחיים האלה, בעולם הזה, במה שיש לי.

בטיול נדבקו אלי דבורים, לפחות חמש פעמים. אחת אפילו מתה לי על השמלה. דבורים מביאות מזל. 

יום שני, 5 באוגוסט 2013

לקלף אפונים ביחד/ ראיון איתי בגיליון 1280 מעלות

 





 
באופן מדהים, הראיון הזה ירד לדפוס ביום בו סבתי הלכה לעולמה

יום שבת, 20 ביולי 2013

כסף

מילות חיפוש: כסף פתאומי, נס כלכלי, נס כספי, איך לצאת מה..., מרוויחים בטיל
עשי ואל תעשי: אל תעזי להכנס לחשבון הבנק שלך לפני השינה, אל תחשבי על זה כל הזמן, אל תדברי על זה כל הזמן ואל תבזבזי מה שאין לך. לא כי פשוט כשיש זוג נעליים שאני ממש חייבת, אני הולכת כמו החלילן מהמלין, כמו סהרורית בשינה, אוטמת אוזניים לזמזום המעצבן הזה (אין לי אבל מגיע לי אבל מאיפה אבל אני חייבת) פשוט קונה. לא לקנות.
כן תעשי: תחשבי שיש לך הכל (ובאמת יש לך! רק לא כסף) ותתנהגי בהתאם. את יכולה להתנהל  בעולם בחווית שפע ועושר בלי ללעוג לעצמך ובלי ציניות. תזמיני את הכסף שיבוא אליך בקלות ללא מאמץ, בטבעיות, בחן. בלי פאניקה. נכון, הוא עוד לא כאן, אבל אם תנהמי ותרשפי גיצים הוא יברח. 
תרגישי בנח עם כסף, כסף זה לא בזוי. זה סבבה. מגיע לך, את ראויה לו ויש בשפע ממנו- רק תבחרי מאיפה. מדהים! לא?

מצאתי בלוג שגם נותן עצות פרקטיות לתועים במבוכות החיים, כמו ד' ואני, שמיטיבים לכתוב מילים, לצייר, להדיח כלים, להיות אדיבים, נדיבים, שובבים אבל לא מבינים חצי דבר בכסף. שיהיה לנו מספיק למה שצריך. ושישאר עודף לחגיגות. זה שאנחנו לא "מאני מייקרס" לא משנה. אפשר להשיג כסף במלא דרכים. וכשהוא מגיע אפשר במתק שפתיים להזמין את הכסף להישאר ללון ולהפציר בו בנועם להביא מברשת שיניים, תחתונים, מזוודה ולהשתקע כאן בסלון. יהיה אולי קצת מביך בהתחלה אבל נתרגל! יש מקום בשפע!

זהו. אז אחרי שחזרתי מטורונטו, משבוע בית חולים אינטנסיבי והבנתי מה באמת חשוב בחיים
(טוב לב, אומץ, אהבה, ניסים, אמונה, שמחת חיים ומשפחה טובה) עברתי להרהר בכסף.
תקופה קצת מסחררת, פעם יש פעם אין. אני רוצה שיהיה לי שקט בגזרה הזו.
אני צריכה להתחיל בלהפסיק לקנות דברים יקרים, להפסיק לקנות בכלל מה שלא צריך, לנהל מעקב, לבטל מה ש"נייס טו הב" וכמובן להזמין את הכסף לבוא אלי באהבה ובקלות, כל יום.

אפילו שגדלתי בבית שיודע לחסוך היטב, התודעה והיכולת הזו מעולם לא חלחלה אלי. אם כך רבותי, הגיעה העת להתחיל לאמץ שריר עצל ונושן! מתחילה עכשיו! בהצלחה לכולנו
החוסכים, המשתפרים, המתאפסים, רוכשי כרטיסי המזל בשוגג, ושאר הנשמות הטובות שביקום.

יום שישי, 12 ביולי 2013

נורת' יורק

אני מתגעגעת הביתה. אני מבלה את רוב הימים בבית חולים נורת' יורק בצפון טורונטו ליד המיטה של סבתא שלי. כל פעם שאני נכנסת לחדר אני לובשת חלוק צהוב וצריכה לשים מסיכה וכפפות (על האחרונים אני מוותרת) ולחטא את הידיים. אלו החוקים. החלונות תמיד סגורים. מהחלון נשקפות שש אוטוסטרדות ומלא מכוניות מלאות בקנדים ממהרות בדרכים. וסניף של איקאה.
היום הייתי שם 7 שעות רצוף. מחר אלך להתאוורר באיקאה.
סבתא שלי חדה כתער וזוכרת לפרטים כל דבר. היא גם מרבה לעצום את העיניים ולדברר מסרים מעולמות אחרים על העתיד. לחלקים האלו אני מקשיבה בתשומת לב רבה. לא לכולם היא משחררת את המידע הזה כי כולם יחשבו שהיא משוגעת. אני יודעת שהיא לא. היא אומרת לי שאני כל כך יפה שאפשר לצייר אותי בלי להרים את העפרון מהנייר. ושאני דומה לקוזאק. ושיש לי בלאד מיוחד. ושאני לא לייק אבריבאדי אלס. גלושנה יור אר סמטינג ספיישל היא אומרת. איזו חמודה. וכשכואב לה למטה היא צועקת על האחיות: הבייסמנט שלי! מטפלים בה אחים ואחריות מסורים. קוריאנים, הודים, אפריקאים. חלקם חושבים שהיא באמת משוגעת. שרה בקולי קולות שירים של אבבא (איי הב א דרים, א סונג טו סינג) ושירי עם בבולגרית וצרפתית. שלחו לה פסיכולוג להבין איך זה שהיא היתה על סף המוות במצב כל כך מדורדר ופתאום היא שרה בקולי קולות.
אני משתגעת מהשעות הארוכות האלו בבית חולים ומצד שני לא יכולה בלעדיהן. קוראת בספר המתים והחיים הטיבטי ומתאמנת בלדעת לחיות ולמות. אולי אוכל לעזור לה איכשהו להחליט. יש הרבה מה ללמוד. היום ירדתי לקפיטריה וקניתי לה שוקולד ריסס הכתום הזה ונתתי לה בחתיכות קטנות לפה. עשיתי אותה מאושרת והכעסתי את האחות. הסוכר שלה גבוה.
אני מסתדרת עם אמא שלי מעולה. אחר הצהריים אני מבלה עם בני הדודים שלי שהם אנשים שמחים ומקסימים. שותה יין ומעשנת ג'וינטים והולכת לישון. ומתגעגעת הביתה לבנים שלי. אני מנסה לישון טוב ולאסוף כח למסע המיוחד הזה. לא סתם נסעתי. אני לומדת הרבה, גם בדרך הקשה. בית חולים, אפילו אחד כזה מעולה בצפון אמריקה, הוא מקום מדכא. אני משתדלת לא להסחף בזה, זה לא קשור לחיים שלי עכשיו. אבל מצד שני, אין כמו בית חולים להתאמן בשכלול טכניקות החיים האמיתיים שלי... וחוץ מזה, יש מחוץ לבית החולים אגם עם ברווזים שמטיילים ברחבת הקפיטריה. מדהים... 

יום ראשון, 7 ביולי 2013

ציור חיים ומוות



איכות אומללה. שוב. מצטערת. אוהבת אתכם.

יום שלישי, 2 ביולי 2013

דברים חדשים קורים

כל כך הרבה דברים קורים, החיים המלאים האלה. הפתעות, פעולות, עשיות שונות. הציור הוא חלק מהן. הציור שנהיה ספונטני. שפותר את עצמו ומשחק לידי. כשאני באה לסטודיו אני קודם כל מודטת לפני העבודה, כבר סיפרתי. ככל שאני מודטת יותר אני פחות מודאגת.
הרי איך יודעים איך להתקדם? פשוט, מדמיינים מה צריך לקרות בציור. וכשמחוברים טוב ליקום בעיניים עצומות, אז ברור טוב מאוד מה צריך לקרות. ולא פועלים בבהילות. ולא נפלטות מהפה מילים שאחר כך מצטערים עליהן.
אני מודה שהמח שלי רגיל לרוקן אשפה. יש לי עוד די הרבה הבזקי אשפה. אבל פחות. אני חושבת מלא דברים טובים אז אני פחות מלוכלכת. פשוט.
וגם, אני רוצה לשתף אתכם במשהו. לפני כמה שנים גרתי עם ד' בדירה ברחוב המלך כורש בתל אביב. בית ישן כזה. זה היה עוד לפני שי' נולד. הייתי שותה אז די הרבה. וישנו בחדר עם רצפה ירוקה שממנו יש דלת למרפסת שפונה לחצר אחורית עזובה וקסומה ובה ניצב אחד מעצי השיקמה העתיקים ביותר בעיר. (משפט ארוך ויפה). הייתי ישנה נורא ואיום בחדר הזה. כל לילה הייתי מתעוררת מסיוטים. שיתפתי בזה את כל החברים שלי. הרגשתי שמשהו מוזר בחדר הזה אבל אז עוד לא הייתי כל כך מחוברת לעולמות אחרים. יותר הייתי מבוהלת מהם. ועדיין הרגשתי שהחדר הזה רדוף. מישהו או משהו שכן בו ודחס את האנרגיה בו והיה פשוט מחניק. הייתי קמה בתחושות חנק, והחדר היה מאוורר. היום אני לומדת, שכשמישהו רדום, או מורדם, או בסמים, והאנרגיה שלו פרוצה, יש מצב שיתיישבו לו ויתמקמו לו קצת כל מיני משוטטין. זה מאוד ברור כשאנחנו ערים ואנחנו נגיד מעורערים וחסרי כח, שנחווה כל דבר כטלטלה עצומה. אז כשאנחנו ישנים גם יש כזה מצב. לא לפחד, יש מה לעשות בקשר לזה. הכי פשוט.
פעם פחדתי מדיבורים כאלו ומחשבות כאלו. היום אני מלאה באהבה ובבטחון ומסבירה לעצמי את הדברים והכל מתיישב פיקס. וברור לי גם למה תמיד פחדתי מרוחות רפאים וקולות ודברים שאני לא יודעת להסביר. כי בתוך תוכי האמנתי בהם ואפילו חוויתי אותם. אבל למדתי לדחוק ולדחוס ולהרתע ולהיות מבועתת מזה. והיום אני נפתחת ומזמנת את כל האינפורמציות אל חיי והופכת רגישה יותר וספונטנית יותר. ומלאת אהבה ושמחה כלפי כל מה שבא אלי. ואני חווה את כל עשיית האמנות וגם שאר הפעולות האחרות בחיי כהוויה חיונית של משחק. ואני מתעייפת פחות! וכשככה הדברים, אז ערוצים חדשים של עשיה נפתחים לי ואני מוכרת יותר ציורים בחודשים האלה מכל מה שמכרתי בשנתיים האחרונות. הכי בקלות ובאהבה.  אני מתרגשת מאוד מכל הדברים החדשים שאני מגלה ובהמשך אשתף אתכם בעוד...

יום שני, 24 ביוני 2013

פרס או לא פרס



הידעתם שכשכותבים בלעז את האתיות פרס במקלדת יוצא prx? כי prix בצרפתית זה פרס! מגניב, לא?
ישבתי לי בקפה ששמו נאדי מול בית האמנים בירושלים והזמנתי סלט עם שם רוסי שהיה מלבב וטעים בצורה בלתי רגילה. בינתיים קראתי בספרי "המסע" מאת ברנדון רייס, מסע לריפוי והעצמה. אני שוחה בערימות ספרי ניו אייג' בימים אלו ולא יודעת שובע. מאחד לשני. הספרים האלו עוטפים אותי בשמחה. נמאס לי לקרוא חדשות איומות וסטטוסים דיכאוניים בפייסוש. נמאס לי נמאס לי נמאס לי. זה מחלחל להוויה שלי , שם אותי בסרטים לא לי. כל המחשבות הטורדניות וכל השיט שיש בעולם. זה לא בריא. עשיתי החלטה לחוות את העשייה וההתנהלות שלי בעולם אחרת ובאמת נהיה לי הרבה יותר כיף לחיות.
אז הייתי בזה שהגעתי לירושלים כי עליתי (שוב) לגמר של איזה פרס והבאתי ציורים שהשופטים יראו ויחליטו מי זוכה מבין החמישה. כולם אמנים נפלאים. תחרות זה מתח וציפיות והכל. הבעתה מהכישלון והאכזבה, הסתכלתי לה לפני כמה זמן בעיניים, חיבקתי אותה ואמרתי לה: את חמודה, אבל זה נגמר. כי מה? כי פאדיחה? מה, שדחו אותי ומעדיפים אחרים? אה זה. טוב יש מלא דרכים להסתכל על דברים. אחת מהן היא לראות שזה ממש לא משנה אם כן יצא לי פרס או לא יצא לי פרס. מה שמשנה זה אם אני מממשת את עצמי באופן מלא. כל השאר מסתדר מסביב בהרמוניה עם או בלי סיכה בדש הבגד. השמחה והסיפוק שלי לא תלויים במר או גברת אחרים. רק בי.
אני מתרגשת כמו מכרטיס לוטו שמילאתי. אולי טיפה יותר. אם אני זוכה אז מגניב לי, קצת כסף ותערוכה והחיים ממשיכים עם מלא הפתעות שונות ומשונות. אם מישהו אחר זוכה, מגניב לו וגם לי מגניב. מלא דברים מתרחשים כל הזמן באופן קסום ומופלא ואני חוגגת. תמיד ידעתי שלאמוד את עצמי ביחס לאחרים זה אכזרי שלא לומר הזוי. אבל הוספתי והשוותי. והנה, חדלתי. כמה פשוט. ככה נפלא.

יום חמישי, 20 ביוני 2013

קולות

היום קרה לי פעם שניה שנהגתי לבד בכביש ואבד לי כל הבטחון תוך הנסיעה. זאת אומרת, בלי ריכוז, בלי לסמוך על מה שאני רואה, בלי להיות דרוכה כמו שצריך כשנוהגים בערב מיפו לגבעתיים. כמו טריפ כזה. תוך כדי נסיעה הייתי אמורה לעלות על גשר מעריב ופתאום היה לי ברור שאם אני עולה על הגשר אני לא מגיעה הביתה. זה היה כל כך ברור שהתחלתי לחשוב על הילדים שלי והאם יש מצב שאני לוקחת את הסיכון הזה. הקשבתי לקולות בראש שלי וחתכתי ימינה, נסעתי דרך יד אליהו. לאט, בצד. הרפתי את המתח, כי הנסיון להשתלט על עצמי בנהיגה במצב כזה רק יחמיר. הרפתי ואמרתי טוב אני נוהגת ככה בשקט בלי לחץ. הקולות האלו ששמעתי בראש, הצילו אותי כמה וכמה פעמים מדברים. מנפילה לפיר של מעלית, מתקיפה ברחוב חשוך בלונדון ומעוד כל מיני דברים. בחוגים מסויימים קוראים לקולות האלו המלאכים השומרים שלך. שאתה נולד איתם והם מלווים אותך עד הסוף למעט מקרים מסויימים. ברור שאף פעם אי אפשר לדעת איך דברים באמת היו נגמרים, אם ככה או ככה. מה זה משנה בכלל. תקשיבו לקולות בראש שלכם, אבל רק לאלה שאומרים לכם דברים טובים או מזהירים אתכם לטובתכם. כולם שומעים קולות ויש להם מערכת יחסים ארוכה עם המידע שהם מעבדים ומה שהם מבינים ממנו. זה מאוד מגניב לחדד את המקום הזה, לכבד אותו ולסמוך עליו. כי ככל שסומכים עליו יותר הוא עובד יותר טוב. לא רק במקרים של כמעט קטסטרופות, אלא גם באינטואיציות בריאות לגבי פעולות, החלטות, מפגשים.

יום שני, 17 ביוני 2013

בעולם הבא

ב 6 בספטמבר 2006 בשעה 22:00 בקרוב היה הרגע בו סבתי רחל האהובה עזבה את גופה סופית וריחפה לה באושר למרחב חדש, אחר, קסום, שכולו טוב. להלוויה שלה הגעתי עם זר שושנים ענק ולא הצלחתי לבכות. אולי כי ידעתי שהגוף המונח על אלונקת חברה קדישא הוא רק גוף אבל סבתא רחל כבר לא שוכנת בו, היא במרחב חדש. מבלי להבהיל אותי יותר מדי בביקורי פתע מהעולמות הבאים, רוחה שורה עלי ושומרת אותי ומלווה אותי ומנחמת אותי. ממש כמו שהיה קולה הצרוד כשהייתי מתקשרת אליה בימי בצלאל מירושלים ובוכה לה שמר לי. אני הסטודנטית הצעירה השאפתנית והנמרצת בוכה ומתלוננת לאשה בת 95 שעברה בחייה דרמות בקנה מידה אפי. רק דברים טובים שמעתי ממנה. כמה שאני אהובה וטובה ונחמדה. חמודה אחת סבתא.
כשרוקנו סופית את הבית שלה ושל סבי בגבעתיים, ניגשתי לשם פעם אחרונה לסייר בין החדרים הריקים. עולם ומלואו שהתפנה. עמדתי בבית הריק וליטפתי את הכתלים לשלום. לחשתי: להתראות סבא וסבתא, אני כאן בבית שלכם... באותו הרגע נשבה רוח נעימה וליטפה את פני וסבבה את גופי והאיר אור צהבהב מהחלונות ושקט נעים עטף אותי. זה היה רגע כזה. שידעתי בלי שום הוכחה מוחשית שנשמעתי וקיבלתי חיבוק. ומאז אני מרבה לדבר אל סבתי בקול רם ובלב ולספר לה כמה היא אהובה, לבקש תמיכה כאן ושם ולהזמין אותה כשקשה לי. תמיד היא באה. תמיד משמחת אותי.

יום ראשון, 16 ביוני 2013

מהיום

דברים מהיום:
אתמול כתבתי סיפור קצר אבל הוא יצא לי היפי מדי ואין לי אומץ לפרסם אותו. זה על מעבירת סיבובי גלריות שבאופן לא רצוני נקלעת עם קבוצתה לתערוכה שהיא לא מכירה ולא מבינה ופתאום משום מקום נפתח צוהר בפניה לעולם אחר והיא מצליחה לווברט אותו לקבוצה שנסחפת באקסטזה לעולם שכולו אושר ושחרור. מחייכים? 
היום תהיתי ביני לביני מהי מחלת קרון. והנה, היקום לא בזבז שעה יקרה. מצאתי את עצמי בפלאפליה ברמת גם יושבת מול ישראל היום ושם פרסומת ובה כתוב בגדול "קרוהן- מחלת מעיים וכו'". 
בדרך לפלאפל נתקעתי בראש בשלט חוצות. זה כאב מאוד וכואב עד עכשיו. כשנתקעים בראש בשלט חוצות מייד מרגישים השפלה. 
הזמנתי סושי. בא לי סושי אז הזמנתי. השליח הגיע ואמר שהוא גם מדביר ושאם צריך הנה המגנט, על הדלת. סושי- הדברה. אני מדחיקה.

יום שני, 10 ביוני 2013

בריאות

שלוות הנפש בה אני מצויה כשאני מציירת בזמן האחרון היא חתיכת תופעה. כאילו חתכתי סלט בבקתה במרומי האלפים. מנוחה גדולה, שלווה וריכוז. הבריות נוטלות תרופות בשביל לשמר מצבים כאלו. אני עושה הרבה נקיונות וסדר אצלי בגוף ובראש. אני מנקה ומסדרת בשביל החדש שמגיע ומה שלא שייך עוד אני מניחה מאחור. מכירים המשפט: כשאמת חדשה נכנסת, אמת אחרת נאלצת לעזוב? אז ככה. זה מגניב שהדברים יכולים להסתדר די טוב גם בלי מאמץ. זה קורה כשמשתחררים מהציפיות והשליטה. בזה אני מתאמנת. בנוסף, אני משנה את הרגלי התזונה שלי. קוראים קבועים כבר שמעו ממני לא פעם על הדרמות המוסריות שלי עם אכילת בעלי חיים. אז אני מפסיקה שוב. הפעם זה מלווה בתחושת גועל מסויימת אז יש למה לקוות. כי בעזרת הגועל גם הפסקתי לעשן פעמיים בהצלחה רבה. אני גם בבעיה עם החלב. אני חייבת חלב בקפה למרות שחלב ומוצריו עושים לי כאבי בטן עוד מהילדות. אני מתה על גבינות מסריחות אפילו שאכילה שלהן מפוצצת לי את הבטן. וזה עוד בלי לדבר הרבה על תעשיית החלב והביצים שהיא גרועה לא פחות ואף יותר מזו של הבשר. השתתפתי בסדנאת הכנת גבינות טבעוניות בשבוע שעבר. ישבתי עם עוד חמש נשים במטבח של אחת מהן וזללנו מעדנים טבעוניים שהכינה תמי צרי מעץ בעיר. כמויות של שקדים וקשיו וירקות אורגאניים. חזרתי הביתה כשכאב ראש מתמקם לי במצח. תוך זמן קצר תפס אותי כאב ראש ויובש בגרון שלא היו לי כאלה אולי אף פעם. מנת יתר של מזון בריאות. כמו שמציפים את הגוף בחרא, אפשר גם לתת לו בליץ קריג של אוכל בריא וגם אז הוא יהיה מזועזע. שתיתי שתי גלון מים ועשיתי את המינימום ההכרחי שהבית יתפקד. ככה עד הבוקר. ובבוקר התעוררתי כמו ציפור שיר יפת כנף. הראיה שלי היתה צלולה, הגרון צח, הגוף קל ומאושר, הנפש צוהלת. הגוף צעק תודה. בחיי. רצתי לטחון לי שייק של פלפל ירוק, אפרסק, מלון ופטרוזיליה. עוד ועוד תודה שמעתי. נירוונה. זה הדבר הנכון לעשות. אבל יקח עוד זמן רב עד שאהיה שם, וגם אם לא אהיה שם לא קרה כלום. משהו התחיל לזוז. משהו אמיתי ולא כפוי.
והנה גם בציור ידיי נהיו קלות ונבונות, וראשי- ידיד אמת יקר, מפסיק עם הניבולים ומייעץ בשקט מה כדאי לחשוב. מדהים. נעים לי בתוך עצמי אחרי שנות גלות רבות מספור.

me by my students


אליה


מיה


אושר


קארין


תמר


אביה

יום חמישי, 30 במאי 2013

נקיונות

וכמובן, תסלחו לי על הבלאגן. אין דרך אחת נכונה להניח את הדברים, או להחליט מה ילך לפח מתי. ותענוג צרוף הוא לסדר מפעם לפעם את החלל. להכנס לשם חדורה בדימוי נקי ואפקטיבי ולהתחיל לפרום חוט בבלאגן. נייר מונח על נייר, מספריים חוזרות למקומן, הפסטלים המתגלגלים בפינות מונחים בנועם בקופסת הפלסטיק השקופה. מטאטא חולף על פני רצפה אפרפרה ועיקשת ואחריו עובר המגב והסמרטוט שוב ושוב. עד שהמיץ האפור נקווה מבין חרכי הרצפה. רצפת סומסום חיה ונושמת. מרועננת ואסירת תודה. מסדרת גם את כל הציורים ומנהלת עמם דיאלוגים שקטים כמו זקן עם אוסף בולים. אחד ממזר כזה, שני נדיר ביופיו ואין שני לו, שלישי עשה לי כאלה צרות, רביעי וחמישי היו אקט מטורף של רומנטיקה. לפני כמה זמן בא אל הסטודיו שלי איש חכם, פשפש בין עבודותיי, רכש גם, ושאל על ציור אחד שפעם התחלתי ולא סיימתי. הרגשתי במערומים. החלטתי שאם קוסמית קרה שדווקא הציור הזה עלה ונשלף ראוי שאנסה לסיימו. וכך עשיתי. מתברר שנבחר העיתוי המתאים והסיום הולם אותו מאוד. ובכלל, עכשיו הוא הזמן המופלא ביותר להתקיל אותי בהפתעות כאלו. מדוע תשאלו? פשוט. כי אני מחוייכת. כי אני רואה פוטנציאל בכל אלקטרון פרוטון ונויטרון. בחירות חדשות מתדפקות על דלתי, ומציאות מפתיעה מעל לכל דמיון ובה בעת יפה גם בצבעיה הכרוניים. אני מפסיקה לחשוש מכל מה שלא "גלוי" באופן חד משמעי ובטח ובטח חדלה מלחשוש להתבטא בנושא. אומרים: כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע. אומרים גם ההיפך. אז אני מוכנה למה? לתלמיד, למורה, לכל מי שאני מתאימה לו והוא מתאים לי. והם באים, תראו. בדמות ספר, בגוף חי, בשיחת טלפון ובהרבה ארעיות קוסמית ממגנטת. כאן ועכשיו. באופן קל ופשוט ושמח.

יום שלישי, 21 במאי 2013

יום רביעי, 15 במאי 2013

יום שני, 6 במאי 2013

שיר מחשבה דיוקן




קוראים אהובים אני מתנצלת על איכות הצילום הנחותה בה החומר מוגש לכם. כשהתחלתי את הבלוג הכל היה סרוק בקפידה. היום התדרדרתי למצלמת מובייל. ידידים אין זמן ואני מאוד רוצה לעדכן. אז בזה נסתפק בינתיים ודעו שאני רגישה לנושא כמוכם ומאחלת לכולנו ימים פנויים לסריקות ארוכות... ג.

יום חמישי, 25 באפריל 2013

כדים




הכל התחיל מזה שעשיתי קעקוע חדש בפנים הזרוע השמאלית שלי

ואז התיידדתי עם המקעקעת ומפה לשם קיבלתי תמריצים ליצור כמה עבודות שקשורות לזה
ולא יאומן עם כל הסינכרוניות המופלאות שמנצנצות לי בחיים עכשיו, הנה באה גם זו
לא מפסיקים לקרות לי דברים מופלאים ביותר, ממש מהאגדות
קרו כנראה גם קודם אבל עכשיו אני בשיא תשומת הלב לפרטים אז הכל נחשף למולי בעוצמה רבה
והקעקועים קשורים להכל. לסמלים שאני עובדת אתם, למחזוריות, לביוגרפיה, האם הקדמוית, ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית, הצורך להגן על האהבה ולהתקשט בה, האובססיה לזכור
והכל צף ועולה לי מתוך הכדים שסבתא שלי מציירת עליהם בקנדה
דוגמאות גיאומטריות, מנדלות, פרחים, ציפורים, הכל יפה יפה, בקו נקי ובוטח
בצבעוניות רהוטה ושמחה
אני חוזרת לכדים והם בעצמם כדימוי באים אלי לתוך הציורים מבקשים להתארח, לספר סיפור מוכר ויפה כמו ליטוף בלחי מכף היד החמה, החזקה והחלקה של סבתא שלי
אני רואה אותה רק כל כמה שנים אבל בטלפון וגם בלי הטלפון אנחנו מתקשרות מהאוויר
דומות כל כך. עקשניות, מקדשות את השמחה והחיות, חובבות חטאים, מכורות ליופי ולאהבה.
סבתא שלי פגשה כבר את מלאך המוות יותר מפעמיים והראתה לו את הדרך החוצה. חזרה שוב ושוב אלוהים יודע איפה היתה, בקומה שלושה חודשים בלי סיכוי להתעורר או ללכת, התעוררה והלכה ונזכרה בחמש שפות, חזרה לנגן בגיטרה ולשיר ולצייר ולהכין פלפלים ממולאים. כל מה שהיא נוגעת בו נהיה יפה ומכיל מזל. את החמאה היא מורחת על פרוסה בתאווה כה גדולה, מכבדת אותה כמו מלכה וסוגרת עיניים אחרי כל ביס בהתרוממות רוח. 


יום ראשון, 21 באפריל 2013

לעשות טוב

זה כבר כמה ימים שי' הולך לישון מחובק עם מפתח שוודי (מפלסטיק)
בספרים כתוב שיש אובייקט מעבר, החפץ הזה שנדבק ליד של ילד קטן
ועוזר לו לעבור את כל ההרים והגבעות שילדים עוברים
יש לי חברה טובה שעד היום צמודה לחפץ מעבר שלה, מרופט ומהוה משלושים וכמה שנים של כביסות וחיבוקים בלילות, יש לו אפילו שם ועצם הישרדותו היא נס. החפץ הזה מכיל הסטוריה וחלומות ותמיכה רגשית וליווי נאמן. אז למה להפרד ממנו באמת?
י' איננו נאמן לחפץ אחד. כל שלושה ארבעה ימים מתחלף הגיבור. פעם בובה של תרנגולת, פעם מכונית ירוקה בלי גלגלים והנה עכשיו תור הזהב של המפתח השוודי. תארו לכם, להתנחם במפתח שוודי.
י' מצחיק אותי ומכעיס אותי. היום הוחלט סופית שאנחנו פורשים מהחוג מוזיקה. חבל נורא. י' החליט שמשעמם לו וכל הסימנים מראים שזו האמת. אני מודה שזה היה רעיון שלי וקצת דחפתי.
היו לי פנטזיות שהוא יהיה חצוצרן ג'אז שמסתובב ברכבות באירופה במכנסיים עם שלייקס ועושה ניסים ונפלאות בכל מיני מועדונים חשוכים אפופי עשן, מנגן בכל מיני הרכבים ופוגש המון אנשים. אבל בסדר, אי אפשר להכריח.
ובכלל, האובייקטים לא חשובים, מה שכן חשוב הוא להנות מהחיים ולהתממש במלא דרכים וזה מה שאני צריכה להדגים לו. אז החלטתי שמעכשיו יש לי אלוהים ואני מדברת איתו כמה פעמים ביום. זה משמח אותי מאוד. אני חדשה בעניין, כי תמיד הייתי אתאיסטית, אבל כל מיני דברים השתנו ואני שמחה שמצאתי חיבור משלי לעולם. זה לא קשור לדת או להתניה, או לטכניקה או לגורו. זה רק להיזכר בכל מה שאני כבר יודעת איפשהו ממתישהו. זה להיות שייכת ולקחת אחריות על החיים והמחשבות שלי. ולהיות אקטיבית ולעשות הרבה טוב.

יום ראשון, 7 באפריל 2013

מרדכי

ובשואה הייתי גם אני. היהודי מרדכי הייתי.
היה לי זקן חום שחור ארוך, עור בהיר וכובע
היה לי מבט מהוה- כזה שפעם היה מלא ואחר כך התרוקן
אני לא יודעת מה קרה לי- ליהודי מרדכי שהייתי
רק יודעת שהייתי ושהסוף היה ברוטאלי

מה, אתם לא מאמינים בגלגולי נשמות?
מה, אתם לא יודעים מה זו תודעה קולקטיבית?
אני אספר לכם, תודעה קולקטיבית זה כל האויר הסמיך הזה שעומד בינינו לבין העולם
והוא מלא באינפורמציה מסוגים שונים, בתדרים שונים
וכל אחד שהולך ברחוב נושא עמו לא רק את זכרונותיו וכעסיו מהימים האלו
אלא גם מימים אחרים, ממזגי אויר שונים וארצות אחרות
וכל אחד נושם ונושף את האויר הזה שמלא באינפורמציה
ושותה את המים המלאים באינפורמציה
ועל הירקות והפירות אני בכלל לא מדברת

שבו גם אתם מספר דקות בשקט וראו בעיני רוחכם מה הייתם
אם תהיה לכם מספיק סבלנות זה יופיע
ברגע שאשליית הזמן מצטמקת, ההוויה נשטפת אור בהיר ומנחם
כי כל המצוקות נראות כל כך מקומיות ושוליות
ואז נהיה ברור שמהמסע הזה אפשר דווקא להנות
גם אם אין כל מיני דברים שצריך שיהיה

לסבא רבא שלי קראו מרדכי פסטרנק והוא חי עם משפחתו בכפר גליושה
שבפולין על גבול רוסיה
היו לו כמה וכמה ילדים בואו נראה אם אני זוכרת, לא לפי הסדר:
אליהו (סבי), אוסקר-אשר, אברהם, שרה ועוד אח או אחות
מרדכי פסטרנק נרצח בברוטאליות יחד עם אחד מבניו ביום כיפור על ידי פורעים אנטישמיים
זה היה איזה זמן לפני המלחמה
בסוף כולם שם הומתו חוץ מסבי אליהו ואחיו אברהם
שהגיעו ארצה ובקצות עצביהם המרוטים והקימו משפחות

מפחדים לשכוח מהשואה? אין סיכוי לשכוח, זה בדי אן איי הקולקטיבי
לא רק שלנו היהודים גם של הפולנים והגרמנים והכלבים ועוזריהם
גם בדנמרק ושוודיה ואמריקה ואפריקה לכל מקום הרסיסים התפזרו
וכל מי שהיה וידע ושתק או דיבר, שיתף פעולה או פעל במו ידיו מהדהד כל הזמן
זה במים שאנחנו שותים הקטסטרופות
כך שאפשר לשקוע בספה ולהרגע מהחשש שמשהו נעלם
ראו במו עינכם את ההוויה והיווכחו שהשמדות לסוגיהן בוערות בנו כל העת

נ.ב אין קשר בין שני המרדכי עליהם אני מספרת כאן
אולי אצליח לצייר אותו בפחם את מרדכי הראשון אבל זה יצא בדיוק כמו כל יהודי שאתם מדמיינים

יום שני, 1 באפריל 2013

שיר אביב

שיר אביב

ואני מעולם לא הייתי מוזמנת למימונה
אז התגלגלתי הערב בגלביה לבנה על השטיח בסלון
עם בונבוניירת דסקלידס שלא נגמרת
כמו שייחה, אח. חבל שנגמרו לי הסיגריות.
כמה טוב שההומור חזר אל חיי וגם חדוות הבטלה וההנאה הפשוטה משוקולד ושקרים
היום האחד באפריל. כל שנה מקפיד ד' לעבוד עלי עם משהו אחר.
פעם זה היה שגנבו לנו הכל מהבית למשל... תמיד האמנתי ותמיד רטנתי
השנה חזרה לנו הרטיבות בתקרה. חה חה זה היה כל כך מצחיק הפעם.
גם את הכביסה אני תולה בחדווה, כי האויר כזה חם, תוך שעתיים הכביסה מתייבשת
ואין סיכוי לקבל עוד חשבון חשמל 1000 שקל, זו גם סיבה טובה לצחוק בריא
ולי מעולם לא היה חבר תימני שיזמין אותי לקובנה וג'חנון שאמא שלו עשתה על פתיליה בשבת בבוקר. ככה לא יצא. דווקא היה פעם חבר תימני אבל לא היה קובנה. ככה.
חבל. אולי לי' תהיה חברה תימניה אמרו לי היום כשהתלוננתי, אבל עוד עשרים שנה זה יהיה כבר אחרת. הדור מתחלף והקובנה משתנה.
אני מבחינתי שפסח ימשיך עוד שבוע. לא מעניין אותי המצות והקניונים והלטפס על הקירות
לי היה חופש אדיר עם ד' והילדים, הלכתי מלא לסטודיו וציירתי המון ובהנאה מרובה
וגם כשהיו לי ספקות וכאבי בטן ידעתי להניח לזה לעבור על פניי.
בעיתונים אני בקושי קוראת כבר, סתם נערמים להם בבית ואני רק גוזרת תמונות שיפות בעיני
כמה משמח להכיל באותו רגע את מירב המשמעות וגם החוסר המוחלט שלה
את הלא בריא והבריא
את הקומי והטרגי
כמה נעים לחתום את הדיסוננס בחיוך
אני מאחלת לכל קוראיי ולכל בית ישראל וכלל העולם הזה ושאחריו והקוסמוס והלאה ממנו
בדיסוננס מחוייך

יום ראשון, 31 במרץ 2013

דיוקנאות מצבים




לובשת את המסיכה של אמא שלי


כאבי צוואר וגב קשים


יהיה בסדר



ראיתי חתולה בהריון ברחוב צה"ל


הציירת הולכת עיוורת



יום חמישי, 21 במרץ 2013

אור בוקר יום שישי

בוקר טוב! החג בפתח, בוקר יום שישי. אני מביטה מהחלון ורואה מנקה רחובות ממוצא אפריקאי חובש כיפה ומטאטא בשקט ובמסירות את רחוב המעיין בגבעתיים. יום יפה היום, השמש מאירה והאביב פורש חגיגיותו במרחב. האם מנקה הרחובות מאושר? ודאי שכן, הוא אדם מאמין. אדם חובש כיפה (סרוגה בסך הכל, שום דבר יומרני) יש לו למי לפנות. יש למי לבוא בדין ודברים. לא מסתובב לו ברחובות חפוי ראש ככלב, נהדף שוב ושוב אל הקיר עם כל שאלה. אח.. החיים נטולי האמונה הם חיים של אומללות ואבדון. ואני, גם אני הייתי בהווייתי אדם לא מאמין. מוזר להיות דווקא אמן, לבחור באמנות שכל העשיה שלה היא בכלל מיסטיקה אחת גדולה (מבחינת הפעולה, המרחב, האפשרויות) ולא להיות מאמינה בשום דבר. זה כמעט ניגוד. ואני לא היחידה, רבים האמנים בסביבותיי שהם לא מאמינים בשום דבר. איך הם יכולים לא להאמין כשיש להם כאלו ידיים נפלאות וראש מבריק? ובכל זאת. תגידו לי שאני בהיי? שאלו דיבורים של סטלנית היפית? תגידו. זה בסדר. אני החלטתי לפתוח ערוץ תקשורת עם היקום, העולם, הבריאה, השמים והארץ, כל מה שמחוצה לי ובהכרח גם מתחולל בתוכי. וההווייה הזו היא כולה טובה ונפלאה ואין בה שום דבר רע. לא עונשים, לא נדרים, לא צומות, לא איסורים, רק אהבה גדולה. כן, בסדר, עשיתי סדנא וזה, רחוק מהבית נסעתי לשלושה ימים. מרוב יאוש נסעתי, כי לא יכולתי יותר. לבד. ככה. ועשיתי בשכל, הנסיעה הזו הצילה אותי מעצמי ומהחיים העצובים שיכולים להיות לי, שעם כל הטוב שבהם התודעה שלי מזפזפת רק חסר, בוז ואומללות. אני נפרדת מהם לשלום, האביב בא, אביב חיי הנפלא בא ואני מברכת אותו לשלום! כולי סקרנות מה יקרה ליצירה הטובה שלי בסטודיו. כשהיא כבר לא תינבע ממקום ספקן ומיוסר, אלא ממקום של שפע ואהבה. מה הכי גרוע שיקרה? לא יאהבו? לא יקנו? לא יציגו? זה בסדר, אני את שלי אמשיך לעשות בלב שלם ואוהב, מלהפיץ אור בעולם עוד אף אחד לא מת. שבת שלום וחג שמח לכולכם

יום חמישי, 7 במרץ 2013

העיירה בוערת

הימים ימי מחלה כללית רב חזיתית
כולם חולים מלבדי ואני נדרשת לסעוד הפצועים, לרחוץ ולהזין
להשכיב, להקיץ, להלביש, לנענע, לנגב וגם לנשק אפילו שפי יבש וכולי כעס ומרמורת
ואז יצאה השמש והלכתי לסטודיו לצייר ופגשתי ציוריי ממרחק רב
כאילו היינו זרים, מכרים מהתיכון, מה זה אתה? השתנית, בחיי! לא הייתי מזהה
אני בסדר, עסוקה אתה יודע, ילדים וקשקושים, רחמים עצמיים וזה
חבל שאי אפשר לצלצל לציורים לשמור אתם על קשר קצת כשלא נמצאים
הזרות הזאת, הזרות... איך מתחילים שוב לגשש בלי להרוס מה שנבנה
אז ציירתי, קצת הרסתי, אולי גם קצת בניתי
קצפתי על עצמי ועל כל העולם, נחנקתי מקצף
בסוף נשכבתי על הריצפה ואמרתי די. אין יותר. כליתי ונכליתי.
קניתי בהקפה ואין עוד אשראי, נגמרו הכוחות.
כמו רס"ר מרושע הייתי לעצמי, נובחת ומוצאת מתחת לאדמה עבודות פשוטות להעביד עצמי
שלא יהיה לי רגע דל
ואז שוב יצאה השמש, והצלחתי לנשום ולומר רגע. די. עכשיו שקט.
איזה מן דבר זה לנסות לצייר תחת אש. לא לבוא לסטודיו שבוע ויותר ואז פתאום יש כמה שעות אז יאללה לעבודה. מה יאללה לעבודה. רק שעתיים לסדר המקום, לטאטא, לשתות קפה, לכתוב ביומן, להבין מי נגד מי. לא מצליחה להבין איך מציירים ככה. איך בונים משהו, יוצרים משהו קוהרנטי. אולי זה טוב דווקא כי אז לא מתמזמזים, ניגשים ישר לעניין. דופקים והולכים.
אפשר למשל להרוס ציור וללכת, או לחולל נס וללכת. ולהשאיר מאחור עי חורבות, עיירה בוערת
וברחובות גבעתיים ריח חביתות באויר, השעה שש. רצה לביתי להכין גם אני חביתה, מי זוכר שהעיירה בוערת ושהעולם מת. יש חביתה להכין, ראש לחפוף. אולי טוב ככה. ואולי ממש לא טוב.

יום שישי, 22 בפברואר 2013

מיידלע בקטע רע



גם אני קוראת לעצמי מיידלע
לפעמים אני באה לצייר ולא בא לי ואין לי חשק
ואז אני אומרת לעצמי: יבוא לך, יבוא לך
בנימה שאורי זוהר אומר למונה זילברשטיין במציצים כשהוא משדל אותה להכנס איתו לצריף
כמו איזה חרמן מזדקן אני משדלת את עצמי לצייר, שמה את עצמי בפינה כזו
ואז מציירת ומחכה שמשהו ידלק. ולפעמים לא נדלק. ואז אני אומרת לעצמי: ידלק לך, ידלק לך
בזלזול כזה, מלא דברים מכוערים אני אומרת לעצמי
למה לא להגיד משהו נחמד? למה רק דברים רעים?
החלטתי החלטה שנועדה לעזור לי להתקדם עם הציורים
והיא ההחלטה לא לחוקק חוקים ולא לכפות סידרה או חזרתיות
אם הייתי מלחינה, הייתי בארוק בוהק, בארוק מתוק
אני אוהבת שברור, שחזק, שהרמוני, שיש תמורה, שיש סוף טוב עם קצת פלונטר באמצע
ככה אני אוהבת
גם בקולנוע
גם בציור (בציור שלי, ביצירה שלי. לא בשל אחרים. אצל אחרים אני אוהבת הרבה דברים שונים)
ומה, כשאני מציירת ופתאום אני מזייפת מהבארוק הזה, יוצא לי אחר, עקום, שונה אני נלחצת
וחושבת, מה זה איך אני מסדרת שהכל יהיה בארוק?
וזה בדיוק מה שתוקע אותי מלא פעמים
אז החלטתי להיות מלחינה רב תקופתית, רב גונית, רב סגנונית
החלטתי שלא להחליט. אני גם וגם וגם.
היתה לי פעם חברה שקראה לי בחיבה מהולה בלעג: "שוויץ", כי אני נייטרלית
כי אני נמנעת מלהחליט, נמנעת מלהתעמת, רוצה להיות בסדר עם כולם
סו בי איט. אולי אני שוויץ, שוויץ זה לא רע. לא חייבים להיות סוריה או אתיופיה
אפשר גם שוויץ. 
היו אצלי אוצרים בסטודיו שבוע שעבר, שאלו אותי מה את רוצה להציג
אמרתי גם זה וגם זה. אצלי צמצום זה לא נכון, אצלי צריך הרבה
וההרבה הוא שונה
אז שיהיה שונה