יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

הגשמות ל 2018

אם יש דבר שמניע אותי בוודאות הוא חובת ההוכחה.
ברור לי שאם אכתוב כאן התחייבויותי ויקראו אותן כמה וכמה אנשים, רוב הסיכויים שלא ארצה להתבזות בפניהם ואתגייס כל כולי להוכיח.
ובכן, מה שאני מבקשת השנה הוא כמעט היפוך מוחלט של אשמה ותוכחה ככח מניע. 
כי אני מבקשת השנה להתמסר. להניח עצמי בעדינות בכף הבריאה, או בכף המזל והגורל, או בכפו של ג'ה, תקראו לזה בשם שהכי מלטף לכם את הלב, ולהתמסר למה שהחיים מביאים לי. להאחז כמה שפחות בנסיבות, בהבטחות, בתכנונים ולהסכים לקבל את פני הדברים המשתנים כפי שהם נגלים בכל רגע נתון. נמאס לי לנהוג במכונית הזו של חיי, עייפתי. גם כך יש לי חרדות נהיגה וגם כך לא אני בוחרת את הנתיבים רוב הזמן וגם לא את קצב ההתקדמות, בוודאי שלא את היעד הסופי. מכאן שכל הנהיגה שלי מיותרת, אני יכולה באותו הזמן פשוט לשבת ולהנות מהנוף.
מובן שהגוף שלי הוא לא סרח עודף שהרוח מעיפה מצד לצד, יש לי משמעות ותפקיד ורצון ותקוות. אבל הבנתי שיש דרכים שונות להגיש בקשה, יש דרכים נעימות ומתגמלות יותר לנוע במרחב או לבוא במגע עם החיים.
ולכן אני בוחרת לשחרר ולבטוח. יש לי תחושה שבאופן הזה אני אשקיע את האנרגיות שלי במקומות הנכונים, שהדרך בה אדבר ואפעל תהיה הרבה יותר חסכונית ומדוייקת ובוודאי שתניב את התוצאות הכי טובות. 
השנה אני מסכימה להיות הכי יפה שאפשר, הכי מטופשת שאפשר, הכי גמישה, הכי סלחנית, הכי אוהבת. ציפור לוחשת לי באוזן שגם האמנות שלי תשתכלל בכמה רמות כשבאמת אסכים לשחרר את המבט החיצוני הקמצני והצורב. 
כן אפשר לעשות אמנות מעולה אמיתית כואבת כנה מצליפה ביקורתית ומתוחכמת ממקום שלם ושמח. אפשר.
אפשר גם וגם וגם. אפשר ואין שום סיבה להסתפק בפחות.
אני גמרתי לחסוך על עצמי ולציית לחוקים לא כתובים של אגואים זרים שסימנו לי מטרות קומוניסטיות בראש, לאן מותר לי ולאן אסור לי. למה התמכרתי לפיקציה הזו בכלל?
ביי ביי שוטרי חרש בדיוניים, צאו לפנסיה וסעו הלאה. אני לא זקוקה לשמירה, אני בטוחה ומוגנת גם בלעדיכם. 
אני מעדיפה למסור עצמי בידי סמכות אוהבת אחרת, אחראית מכם, חכמה מכם, מושלמת מכם.

זו אם ההגשמות שלי השנה, להסכים להתמסר. על גבי ההתמסרות הזו אבנה יקום שלם, יפהפה, שכולו קשרים כנים ומושלמים של אהבה.

שנה חדשה טובה לכולם, ידידים יקרים!

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

מוות פתאומי

בבית קפה יושבת אשה, מולה בתה 
ילדה בת 11
אמא עשירה, לבושה יקר, על חוטמה משקפי ארמאני 
שדופה, כפופה, מבטה עולה מדי עשר עשרים דקות ממסך הטלפון הלאה אל הרחוב
אמא, את זוכרת איך בתך נראית? ראית כמה היא יפה? ראית כמה שיערה ארך?
אמא לא רואה, אמא במסך. אמא עסוקה בעיצוב פנים.
אמא מעצבת בתים לאנשים אחרים, תפנימים קרים בצבע שחור אפור לבן
אמא מסתכלת על אריחים וחיפויים ועושה לייקים למעצבים אחרים
אמא עיוורת לצהוב החיטה בשיערה של בתה, לתכלת הטורקיז בעיניה
אמא רוכנת אל המסך, הוא מחזיר יותר אור מהעולם שבחוץ, הוא מושך אותה כמו יתוש
הבת קמה והולכת, אמא בכלל לא רואה, אמא במסך

אמא איך היית פעם? מה היית פעם? זוכרת ימים שישבת עם חברות והסתכלת להן בעיניים?
זוכרת שלבשת וורוד וטורקיז וירוק?
זוכרת שהתלהבת מחתיכים? זוכרת שהשתזפת לאור השמש ונשרפת בשלל גוונים?
אמא, איזו מן ילדה את מגדלת? תמונתה ותבניתה אינן חלק מצורת הרשתית שלך
עינייך לא צוחקות ולא בוכות, הן מרצדות מול מסך מהבהב, רק שם את חיה
רק שם את מתה

גם לילדה יש מכשיר אבל היא לא מתעסקת איתו
היא אוכלת סופגניה ומתבוננת באבקת הסוכר הלבנה ובריבה האדומה
מתוק לה וטעים לה, כיף לה בחופש
אבל אמא לא רואה ולא שואלת
אמא עסוקה בתפנימים של אחרים
אף מילה לא עוברת בינהן
והילדה שגדלה סביב אמא שמתהלכת לידה אבל לא נוכחת בשום צורה
מקבלת בטבעיות את העדרותה של אמה

אמא נוסעת בג'יפ של חצי מליון שקל, אמא מחנה אותו בחניה המקורה
אמא משפצת דירות במאות אלפי שקלים, דירות עם ריצפה אפורה וארונות שחורים
מיזוג מרכזי ומערכת תאורה חכמה, חדרי ארונות ענקיים
אמבטיות מפוארות ומטבח עם אי בודד ששום דבר לא צומח בו
אמא מעצבת בתים מתים לאנשים מתים
אנשים שנמצאים כל היום בעבודה ובמסך
עם ילדים שמסתובבים כל היום במסגרות חינוך ובמסכים
אין בבית לב, אין בו חום, אין בו מילה כתובה אחת,
אין קקי מרוח בשירותים, אין סיר על הכיריים, אין טביעות אצבעות
אין שערות על הכר או שלושה שמפואים באמבטיה
אין אנשים חיים בבית הזה

אני מתבוננת בהן, בילדה ובאם מהשולחן הסמוך ומספרת לעצמי את כל זה
זה נראה לי מאוד מדוייק ממקום מושבי
אני רואה את התמונה כולה
מגרניט הפורצלן ועד ההפרשות הקטנות

אני פוסעת חזרה הביתה
בפינת הרחוב, יונה מתה
ממקורה ניגרת שלולית דם בצורת לב
אדום שאי אפשר בכלל לערבב
אדום של קרביים, של חיים
יונה אפורה שחיה חיים שנסתיימו לפני רגעים ספורים
אי אפשר לעזור לה, היא מתה
אפשר רק לצלם ולזכור שהיתה
ולהראות לאחרים על המסך





יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

מה ביני ובין האושר?

נדמה שרק חשיבות עצמית ותחושת חטא מתמשכת. אם הייתי מסוגלת להניח לחשיבות וההבלטה העצמית, באמת, בשלום, בלי להדגיש את עצמי כל הזמן, בלי להוכיח בכח שאני קיימת, שווה משהו, בעלת דעה משמעותית, בעלת מעמד מכובד, הייתי הרבה יותר מאושרת.הכוונה בלשתוק היא להיות נוכחת במלואי, קשובה, עירנית, פנויה, בלי להידחף כל הזמן עם ה"כן גם אני, כן גם אצלי, כן כבר הייתי וראיתי". בלי לשפוט ולבקר. פשוט להרפות ולהקשיב.
למה זה כל כך קשה? כי אני מפחדת להפסיד. שלא יתפסו לי את המקום, את הכסא, אני מפחדת להעלם. למה אני לא סומכת על זה שיהיה בסדר? שהכל מדוייק? שבהקשבה מלאה אין רפיון ומוות אלא דווקא כח, עומק ואומץ?
דבר נוסף שעומד ביני לבין האושר הוא תחושת החטא המתמשכת. פנימה והחוצה, תנועה אחת שנעה סביבי ובתוכי. אני מרגישה אשמה על הכל, אני מאשימה בהכל. ברירת המחדל של מערכת ההפעלה שלי היא להאשים. אני כמעט מוכרחה לתת לה להוביל כי כל החלטה אחרת תחוויר ותרגיש מפוספסת, לעומת התוכחה הנוקבת והקולנית. אין יציאה ממעגל האשמה הזה, היא מזינה את עצמה כל העת. קראתי פעם, שכשעולה בך כעס, את יכולה לאפשר לו לצאת ממך בתוך דקה וחצי אם לא תגיבי אליו. כי תגובה תזין אותו לעוד סיבוב. אז אם את כועסת ותוך כדי את נושמת ולא מגיבה, לא משתלחת, כעבור דקה וחצי הגל חולף. ואז את משוחררת. אולי זה נכון לגבי כל גל רגש ותאווה חזקים. אולי זה נכון גם לגבי התמכרויות?האם יבוא יום ויהיה לי אמון מוחלט בטוב? בכך שהדברים מתנהלים כפי שהם אמורים ואני יכולה לפעול בתוכם באופן חפשי, קל, מדוייק ועירני? כל כך הרבה יותר נכון לקחת משם אחריות על החיים. כי מה יש לי בדיוק להפסיד כבר? הרי לא אני קובעת הכל, לא אני אחראית על הכל.אני אחראית רק על עצמי, על מחשבותי ופעולותי ורק משם תבוא גאולתי.
כמשל, הייתי אומרת שבמקום לדאוג לגוף והזהות שלי במרחב בו אני חיה, עלי לדאוג למרחב כולו. לארגן אותו באופן שנעים להיות בו, לאוורר אותו, לפעול וליצור בתוכו מתוך כבוד לכל החפצים והגופים הנעים בתוכו. מתוך התחשבות, התייחסות והערכה. כך אני יכולה להרים תנועה יצירתית גדולה, אפקטיבית, מקורית, רגישה וישירה. כך אני יכולה לפנות ללבבות רבים יותר.הלבבות מרגישים מייד שהם כלולים במרחב הנרקם והם מייד נעתרים ונפתחים כי זה כמו חמצן בשבילם. זרימה חדשה של שייכות, של עשיה משותפת, של תנועה בריאה. אין אף אחת שמתיימרת לנהל אותם, למשטר אותם ולהתעלות עליהם. יש פניה נעימה ועתיקה, חפשיה מאשמה ומציניות. הלב מכיר ויודע אותה משחר הימים והניגון שלה נעים וחם.
הלוואי שאדע לפנות אל עצמי בנעם, בכבוד, בהשתאות ובהקשבה.הלוואי ולא אהיה מאויימת מכלום. שארגיש חפשיה ובטוחה בעולם. שיש לי מקום והוא יופי של מקום. שכל מה שקורה לי הוא לא טוב או רע, אלא פשוט רצף של ארועים שאני אינני קורבן שלהם. הלוואי וארגיש תמיד שייכת. שאשמח בשמחתם של אחרים מפני שהיא של כולם. שמחה היא דבר יפה ונעים וכולם צריכים להרגיש יפים ונעימים.הלוואי שתמיד ארגיש אהובה ואוהבת.