את מי אני מחזיקה בני ערובה בתוכי? כל אלו שאני מנהלת אתם מאבקים והתחשבנויות בראש. מי יגיד דבר יותר נכון, יותר חד, יותר מכריע. יכולים להיות אסירי עולם בתוכי וגם כאלו שיושבים על פשעים ועבירות קלות, שמתחלפים כל כמה חדשים. אני רואה אותם בעולם האמיתי על בסיס קבוע, את חלקם כבר בכלל לא. ועדיין, בכלא שבתוכי הם אסירים.
מה ישחרר את האסירים האלו מכלא גליה? סליחה. פשוט לסלוח. לא להם, העותק הפיזי שחי ונושם. אלא לעותק הדמיוני שמוחזק אצלי בתנאים מחפירים. סליחה שכלאתי את דמותכם, סליחה שחבטתי בה ככה. אתם חפשיים ומושלמים כמו שאתם, זו אני שהתבלבלתי.
בעצם, הסליחה מכינה אותי יותר טוב למוות. אם יש לי סוג של או סי די לסדר את המרחב הביתי שלי שיהיה נקי ונעים, למה לא לסדר את החורבה שמתחוללת בתוכי? לנקות, לפנות, לארגן, להעביר סמרטוט בפינות אפלות או גבוהות שצריך סולם בשבילן. לא להתעצל. לרוקן אשפה. לא לשחק אותה כאילו נקי אצלי. לנקות באמת. זה קשה. זה מתיש. העצלנות עומדת בדרך, גם חוסר רצון ונכונות לכבד מחשבות מטונפות בסמרטוט. לא מגיע להן. שישארו טינופת.
יש מלא מה לנקות. את החשדות, את ההתחכמויות, את האשמה, העליונות, הנפרדות, הבוז, הפחד.
דיברתי היום עם חברה שלי באוטו. היא אומרת שאי אפשר באמת. כשאני שומעת "אי אפשר" אני חושבת, איך בכל זאת.
הרי בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל לקחת את החומר הזה שנקרא חיים ולעבוד איתו? ללטף אותו, לחבוט בו, למרק אותו, להרדם עליו, להנות ממנו?
בראש סדר עדיפויותי תמיד עמד החופש כתכלית העליונה. לא שהבנתי מה זה אומר בדיוק להיות בחופש, אבל ידעתי שזה הדבר. והנה גם בלימודי אנתרופוסופיה רודולף שטיינר מגדיר חופש כמטרה העליונה שאליה אדם צריך לחתור.
בראש סדר עדיפויותי תמיד עמד החופש כתכלית העליונה. לא שהבנתי מה זה אומר בדיוק להיות בחופש, אבל ידעתי שזה הדבר. והנה גם בלימודי אנתרופוסופיה רודולף שטיינר מגדיר חופש כמטרה העליונה שאליה אדם צריך לחתור.
החופש הוא, לפי מה שאני מבינה כעת, שחרור מנסיבות החיים שלי. חופש מההיצמדות להגדרות שמספרות עלי דברים. נתונים. מספרים. תיוגים. כל אלו, טובים וגרועים ככל שיהיו, הן אלו שמקרקעות אותי, הופכות אותי לפרור אבק שנאבק.
על כסף, על כבוד, על ערך עצמי.
אין לי אשליות, אני חיה בעולם החומר. נהנת וסובלת ממנו, מחוייבת אליו באיזשהו אופן.
מצד שני, אני שואלת, האם אני יכולה להתנהל בעולם הפיזי ועדיין לרחף מעליו? זה מה שכל המדיטציות והדרכים הרוחניות השוות מנסות ללמד אותנו לעשות. להשתחרר מיחסי המשיכה-דחיה שיש לנו בעולם הזה כדי לפעול בצורה נקיה וחפשית. ישר מהמקור, ישר מטוב הלב הבסיסי שעומד בעצם הוויתינו. ישר מהמעיין הנצחי שיש בו את כל התשובות לכל השאלות, נחמה, כח, אומץ, תושיה, שמחה, חיות. הכל.
אני יודעת ששם נמצא החופש שלי, האושר שלי. אני לא תמיד מסוגלת או רוצה לרחף. לפעמים כל מה שאני צריכה זה להתפלש בבוץ טוב טוב, כדי להגביה עוף כמה ימים אחר כך. דואליות, כן. אבל זה שאני יודעת בוודאות שיש דרך ברורה ואמיתית, זה המון.
