יום רביעי, 9 בינואר 2019

העתקות מציירים

אמיל נולדה, סלובנים, 1911

כשהייתי ילדה אמרתי לעצמי, שהכי משתלם להיות ציירת, כי אז אוכל להעתיק את יצירות המופת הגדולות בעולם בלי לשלם אגורה. דמיינתי לעצמי איך אני משיגה בקלות כל ציור שרק אחפוץ בו. לאמי היתה תקופה שהיתה מעתיקה אולד מאסטרס ובסלון בית ילדותי היו שלושה רמברנדטים וואן דייק אחד עשויים לעילא. אפשר לומר שחשבתי שטוב יהיה ללכת בעקבותיה ולייצר לעצמי את המוזיאון הביתי שארצה לחיות בו. ככלל, יש משהו מאוד מלמד בלהעתיק יצירות של אחרים. לא רק יצירות, אלא להעתיק בכלל, מציאות, תווי פנים, נופים, ניואנסים. על ילדיי למשל אני מתבוננת ימים כלילות ומכירה את תווי פניהם על בוריים. אבל עד שלא ציירתי אותם, לא הבנתי איזה מרחק היה בין ההכרות שבהסתכלות לבין ההכרות העמוקה של מעשה הציור. פתאום ליצור אשליות של אור וצל לצד הנחיריים, זוויות הפה, תתי גוונים של צבע העיניים, האופן בו נופל הברק על שערם הרך. כשלב נוסף, לצייר אותם מהזכרון פותח דלת לעולם הכרות נוסף, אחר, עמוק ומתעתע אף יותר.
כשאני מלמדת, אני נותנת מקום של כבוד ל"העתקה", להתבוננות בדימוי דו או תלת מימדי ולנסיון לעשות בו שימוש אישי, כלומר לתת לו פרשנות וללמוד דרך נסיונם של אחרים. איך ציירים אחרים בונים צל, איך הטבע מטיל צל ואיך הם עצמם לוקחים קצת מפה וקצת משם ומוצאים את דרכם בין הגישות. העתקה זה מעולה בעיני, כל עוד זוכרים לשמור על מינונים ולא מתמכרים אליה. הרי כולנו מעתיקים כל היום. מעתיקים רישומים מהנפש, מהזכרון, מהיומיום וגם ממה שישנו כבר כאן בספריה, על השולחן, במוזיאון. זו דרך נפלאה לשכלל את הקול. יש לכל כך הרבה ציירים נפלאים מתנות לתת לי כציירת, אז למה שלא אקח? העתקה מצייר מאפשרת לכונן איזשהו מרחב אינטימי ביני לבינו ולהסתכל עליו ממש ממש מקרוב. ברמת הבל הפה, ברמת השדים שמשחקים לו קלפים על קליפת המח. אולי זה גם מה ששחקנים עושים על הבמה, מארחים בתוכם דמות שהם בנו בהשראת ומתוך תכתיבי הטקסט. אז גם ציירים. אם אעתיק כמה עבודות של מונק, יהיה לי "מונק" בשלוף כשאצטרך עזרה. כגישה, כהשראה בתוך ציורים שהם שלי שאין להם קשר ויזואלי למונק.
מעבר לכך, אני אוהבת לצטט ציירים אחרים בתוך ציוריי, לארח אותם בתכנית שלי ולחלץ מהם כמה וריאציות אחרות. 
בסופו של דבר אינני מעתיקה ציורים של ציירים אחרים לסלון ביתי כפי שקיוויתי לעשות כילדה. אין לי עניין בזה כלל. אבל לאחרונה העתקתי ציור של נולדה מתנה לחמתי ליום הולדתה. זה היה מעשה ספונטני ביותר שהרגיש לי נכון. שזה מה שהיא צריכה בדיוק עכשיו. ברור לי גם שמעתה כשאדבר על נולדה או אחשוב עליו, היד שלי כבר חרטה בנפשי איך הוא מתנהג ואיזה מן צייר הוא. אז את המתנה שנתתי לה, נתתי גם לעצמי.