יום שלישי, 17 באוקטובר 2017

בשוויץ ביקרתם?

פעם היתה לי חברה שקראה לי בחיבה ביקורתית "שוויץ" (Swiss). זאת על שום שנראיתי לה מאוד נייטרלית, מפשרת, מתגמשת וכתוצאה מכך חסינה כמו מחבת טפלון. שום רבב לא נדבק בי. מחמיא להידמות לאצולה אלפית, הרבה פחות מחמיא לחשוב על האנדר סטייטמנט שהמחמאה הזו כוללת. מישהי שחשוב לה לצאת תמיד בסדר עם כולם, לא לפגוע בזבוב ולא לקחת צד היא כנראה חלשה, פחדנית וחסרת אופי. בסופו של דבר, אותה חברה הפסיקה לדבר איתי בדיוק בגלל זה, כי סירבתי לקחת צד במקרה דרמטי שהיה קשור אליה.

אני לא בוחרת צדדים. לא את שלי ולא של אחרים. אני לא מצליחה לבחור אף פעם. אין לי מושג מי צודק ומה היה באמת. גם כשברור מה היה באמת, יש לי מחסנים של אמפתיה. אני מרגישה שכשאני בוחרת צד אני מפלגת מהות כלשהי, מפצלת אותה ובכך עושה דבר מה שאיננו טבעי. זה לא הזרם הנכון של הדברים. לסכסך, לפצל, ללעוג, לרדת על אנשים, לבוז לאנשים, להגיד להם שהם לא מבינים, שהם דפוקים ומכוערים, שרק אני יודעת ושכל העולם יקפוץ לי.
מכירה הרבה אנשים מהממים שזו הגישה שלהם והיא אפילו פופולארית וסקסית. אני מתבוננת בזה כמקרה לימודי בשבילי. האם אותם אנשים שיודעים היטב באיזה צד הם ומי צודק, חיים בצורה שמחה יותר? שלמה יותר? מספקת?
האם אלו שנמנעים מלהכנס לחיכוכים ומריבות, שתמיד נותנים תשובות פרווה שנוחות לכל הצדדים, כמוני לצורך העניין, חיים בשקר? בפספוס? בהדחקה?
הרי הרוע קיים, אנשים עושים דברים איומים, מתנהגים בצורה בזויה, מטריפים את הדעת ומסכנים אחרים, מה יש פה להתלבט?
ולמה ללכת כל כך רחוק? אנשים מתבלבלים בדברים הרבה יותר קטנים, פוגעים אחד בשניה, נוקמים, מתעללים, מרכלים ולועגים. ברור שזה פסול. 

קול פנימי ברור וצלול, שתמיד היה שם גם כשלא היו לי סימוכין וביטחונות לצדקתו, אומר לי שהדרך הנכונה היא רחבה, פתוחה, רב כיוונית. שכל סגירת תריס במקום אחד סוגרת תריס במקום אחר. שפיצול לחלקים וצדדים גורם לעיוורון.
גם אם נדמה לי שידי על העליונה וזימברתי מישהו שהגיע לו, או אמרתי את הדבר הכי שנון בויכוח, או יצאתי הכי קולית ועשיתי כזאת עבודה מעולה שמאף כיוון אי אפשר להכנס בי, שהאגו הבודד שלי חוגג על שמפניה ותותים, אין בזה שום רווח. אין שם מרפא. יש העמקה של בור, השרשת סימפטומים של קטנוניות, כוחנות ושתלטנות. שהן אשליות גמורות שמביאות לבעתה, דיכאון ובדידות. בסדר הזה או באיזה סדר שתרצו.

גם אני סובלת לעיתים מבעתה דיכאון ובדידות כן? ואין אבל. מנת חלקי כיצור סוציאלי. אבל במאקרו, באופן כללי, תנאי המחיה שלי מאוד מתגמלים, נוחים ויפים. אני מעדיפה להיות פשרנית ונייטרלית, לפנות תמיד למכנה המשותף הרחב כדי לתת יותר מקום לאחרים. כשלאחרים יש מקום גם לי יש שפע של מקום ונח לי. אני מתרווחת. בשיחה, בחברה, בעשיה, בלמידה, ברשתות. אני מרגישה שייכת. למה לי להסתפק בשלוש גויאבות כשאני יכולה לגור אצל הירקן?
שייכות מבחינתי היא אלמנט הישרדותי כל כך חשוב. אני מרגישה שבלעדיו אין למין האנושי סיכוי, או טעם לחיות.
אני מבקשת לעצמי המון שייכות, הכי הרבה שייכות. בעיני זה דבר שצריך לתרגל. מה נשאר אם לא לשחק קצת בהרגלים ובפיקסציות שלנו?
כמה מפעים כוחה של השייכות, כשאת בויכוח מר עם מישהו ופתאום את אומרת משפט שבא ממקום אחר לגמרי. לא מהחזית הנאבקת, המיוזעת וההודפת. אלא ממעיין נשכח שמפכה בתוכך מאז ומתמיד, בו יש אמת יפה אחת שכוללת את טובתו של האחר באופן בלתי נפרד מזו שלך. משם תדברי ותראי מה יקרה. 

אני חושבת שלהיות שוויץ זה דבר מורכב שדורש התבוננות מעמיקה ונחושה, אימון יומיומי בויתור וגמישות, בנדיבות ובבטחוןן שדברים יסתדרו בסוף. זו תפישה שכל כך מנוגדת לאגו הנוקשה שמעדיף לשלוט ולתמרן. 
דווקא ממרומי האלפים, או מתחתית הטפלון, אפשר לדבר אמת ברורה וזכה, מאוחדת ועקבית שיש לה עוצמה. 

מבחינתי, לבחור ניסוחים פשרניים ורחבים שמתעקשים על מרחב נייטרלי של התנהלות, זה כמו חידת היגיון. איך אני יכולה להעביר את המסר שלי בצורה יותר טובה. איך הוא יכול להיות פלינדרום חברתי, שמשני צידי המתרס הוא מתאים והגיוני. שלא הוצאתי אף אחד מן הכלל. 
שכל התשובות נכונות.