יום שלישי, 6 בדצמבר 2016

תכנית ל'

גדלתי בתל אביב בשכונה מאורכת שהקבילה לאורכו של מסלול ההמראות והנחיתות של שדה דב. אנחנו גרנו בקצה הצפוני שקרוב יותר לחוף תל ברוך. במרכז המסחרי הקטן שהיה בקצה הזנב הצפוני של השכונה היה בית המרקחת של מילכה, אישה כבדת גוף, גסה ונמוכת טונים שהיתה קצרת רוח ומרעימה קול בעיקר על ילדים ועל קשישים כבדי שמיעה. בבית המרקחת שלה היתה גם מכונת הצילום היחידה באזור אז ילדים רבים הגיעו לצלם זה מזה סיכומי שעור או ספרי לימוד. לבית המרחקת הזה גם הגיעו זונות לקנות אביזרים שונים. זה היה בית המרקחת היחיד הקרוב לחוף תל ברוך ורק אל הזונות מילכה היתה נחמדה תמיד ונעימת קול. כך מגיל צעיר ראיתי מדי כמה ימים זונות המגיעות ממקום עבודתן בחוף הים אל בית המרקחת, עומדת מאחוריהן או לפניהן בתור ולוטשת מבטים. היה להן לבוש מוגזם וחושפני, זול, פאות, איפור, עקבים, גרביונים והן הקפידו לא להחזיר אלי מבטים. חיכו בשקט לתורן. פעם הלכנו כמה ילדים מהכתה לים ברגל וחזרנו בקו 26. בתחנה ישבנו על שפת הכביש. לידי התיישבה זונה טראנסית עם פאה אדומה וכובע קסקט שחור, עם מחשוף עמוק בגב. חבורת נערים עברה מאחוריה ואחד מהם בעט בה בכח בגב, במחשוף. היא עפה קדימה ונפלה על הכביש. קמה לאט וקראה "אווו! למה???" וחזרה לשבת. הלב שלי נקרע. אכזריות כזאת, ולא עשיתי כלום. לא אמרתי לה שום דבר ולא עזרתי לה לקום. רק ישבתי לידה בשקט והייתי עצובה ממה שקרה ומזה שאני אילמת לאלימות הזו. אחרי כמה שנים התחפשתי בפורים לסוג של זונה ובדיעבד אני חושבת שנראיתי בדיוק כמוה. פאה אדומה של שער חלק, כובע קסקט שחור, עקבים ומחשוף בגב. זה היה אופנתי להתחפש אז לזונות אבל לא לקרוא לזה ככה, אלא סתם להגזים את המיניות של גיל 14.

התחנה הסופית של קו 26 היתה ממש מתחת לביתי ומעבר לכביש ניצב הבוטקה של הנהגים. הוא היה פתוח לעיתים ועל קירותיו היו תלויים פוסטרים של נשים חשופות חזה עצום בגודלו. בדרך לבית הספר תמיד הייתי מסתכלת לראות אם הדלת של הבוטקה פתוחה להציץ בפוסטרים.

בקצה השני של השכונה שכן מרכז מסחרי קטן שני ובו היתה ספריית הוידאו של השכונה. הליכה אל הקצה השני נדמתה לי תמיד ארוכה כאורך הגלות. דרך משעממת של עשר דקות על ריצוף לבנים אפור ומונוטוני. עוד בניין ועוד בניין, כולם די דומים, בכל אחד מהם גרים ילדים שאני מכירה. אהבתי לבוא לספריה לקחת פה ושם סרטי וי אייץ' אס, אני חושבת שהיה למשפחה שלי מנוי שם לאיזושהי תקופה. בעיקר לקחתי סרטי רומנים מתוקים, סרטי בלש-לייט או קומדיות קלאסיות. אבל אהבתי להציץ בהיחבא גם על מדף הפורנו, רק את הכותרות היה אפשר לראות מהצד, לא היה לי אומץ לשלוף קופסה מהמדף, תמיד מישהו היה מופיע מעבר לארוניות. 
בעל הספריה שאינני זוכרת מה היה שמו, היה קירח וגם לא היו לו שערות בגבות ועל הידיים, רק מליון נקודות אדומות במקומן. הוא חבש פאה ואף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק יש לו. 
כשהתחיל לעבוד אצלו בספריה נער שהייתי מאוהבת בו מעל הראש, כבר התביישתי להגיע. הייתי באה רק עם חברתי הטובה טליה היפהפיה שעד מהרה סובבה לו את הראש ונכנסה איתו לרומן מיתולוגי וארוך. היה לי עצוב תקופה אבל התרגלתי. בדיעבד אני חושבת שהכל קורה בצורה ממש מדוייקת. הייתי אז אמנם בת 14, אבל ממש ילדה והסקרנות המינית שלי היתה רק בפנטזיות וממש רחוקה ממעשה. אני שמחה שלקחו לי כמה שנים טובות עד שנכנסתי לעניינים כי כבר הייתי בוגרת יותר. אמנם עשיתי כמה שטויות דבילויות, אבל כבר הייתי מוכנה לכל זה בגוף וברגשות. 

השכונה בה גדלתי היתה לגמרי רגילה, גרו בה כל מיני אנשים, משפחות עשירות ומפורסמות, משפחות רגילות ומשעממות ומשפחות קשות יום. בעלי חנויות, רופאים, שחקנים וזמרים, נהגים, בעלי בסטות, עיתונאים, מורים לנהיגה. הכל מכל. לא הורגשו כל כך פערי מעמדות ובכיתה שלי היו ילדים ספורים שטסו לחו"ל בגיל צעיר ממש. בסך הכל זו היתה שכונה די בטוחה ושקטה עם הרבה הורים מעורבים ודאגניים. 
אני לא זוכרת שמישהו התערב בענייני הפוסטרים של הערומות מהבוטקה של האוטובוס, או ממחלקת הפורנו בספריה שכל ילד היה יכול להיחשף אליה. גם אף אחד לא בא למילכה הרוקחת בטענות שמגיעות אליה כל יום זונות לקנות קונדומים ומזרקים. אני כן זוכרת שהיתה תקופה שבשולי השכונה התחילו לעבוד זונות ואז תוך זמן קצר זה הפסיק. בהמשך גם התחנה הסופית של קו 26 יצאה מהשכונה. ספריית הוידאו נסגרה, נדמה לי שבעל החנות נפטר ממשהו. גם בית המרקחת של מילכה נסגר אחרי כמה טרגדיות שפקדו אותה. בדיונות האינסופיות שהיו בין השכונה לים התחילו כעבור כמה שנים לבנות במרץ את שכונות הגוש הגדול, שחוץ משמות יפים לרחובות בהן, אין בהן שום ייחוד ויופי. שכונות אמידות, בורגניות ונובו רישיות שהשתלטו סופית על אזורי העבודה של הזונות בחוף הים. הכל כל כך "נקי" היום. ואני תוהה אם הנקיון הזה באמת משקף איזושהי מציאות או מספר לילדים משהו אמיתי על החיים. על החברה ועל בני אדם.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

יפצ'ו בובע


אני מסתכלת לאלינור בעיניים ואני מבינה שהמבט הזה הוא המראה הכי קרובה שישנה להתבוננות באלוהות. מבט זך לגמרי, טהור, חף משיפוט וביקורת, מבט שהופך גם אותי צלולה ברבדים הכי עמוקים של נשמתי. מבט שכולו חף מאשמה ולכן רואה גם אותי חפה לגמרי. הופך אותי זכה ורכה. מה יש שם בעיניים של בת שבועיים שנבראה בשקט ובטבעיות? אני מתבוננת בה ומרגישה כאילו הניחו על כולי צעיף שקוף ורך שמטשטש את כל הקצוות שבי, את כל הדוקרנים, את התהומות והביצות. המבט הזה עוד לא "למד" שום דבר על העולם הזה ולכן גם יודע הכל. מבחינתה אני מושלמת בדיוק כמוה, בלי לדעת את זה אפילו.

השהות במחיצתה מרפאה אותי. כל היום אנחנו מבלות בסלון. אור היום מציף את החדר, כשהיא ישנה אני אוכלת ושוב אוכלת, קוראת, משוטטת באינסטגרם ובפייס, קוראת תכתובות אינסופיות בווטסאפ. ומשתדלת לשמור על דיסטאנס מהכל, כדי לא לחלל את המרחב הקדוש של אלינור ושלי. לא להכניס לכאן כעס, חרדות והסתבכויות רגשיות. כל דבר שמסיט אותי במילימטר ממנה פוגע לנו בתקשורת המושלמת. כשאני מבינה ויודעת בדיוק מה היא רוצה ומה היא צריכה, 92% מהזמן. 

***

היום קוראים לה יפצ'ו בובע. לא מצליחה לנקד, אז הוגים את זה כך: Yafchoo boobe
מהרגע שנולדה ובחרנו לצייד אותה בשם אלינור רחל, קראתי לה בכל שם אחר, בעיקר בשמות שהם חיבתיים. חגית, כרמית, חופית, חוחית, ציפוריצ'קה, רבקה'לה ואפילו לרופא הילדים שבא לבדוק אותה יום אחרי שנולדה אמרתי שקוראים לה יוכבד. באלינור אני משתמשת מעט, בעיקר בבית עם הילדים או אם פוגשים מישהו ברחוב ששואל לשמה.
נזכרתי בספר של מאיר שלו בביתו במדבר שהאם קוראת לבנה בשם הנידח והמשונה זיידה כדי להרחיק מעליו את מלאך המוות. היינו, שם כזה נמצא מתחת לרדאר של מלאך המוות, או אם יפגוש בילד עם שם כזה יעזוב אותו לנפשו. מציידים ילד בשם והשם הזה במידה רבה הופך להיות מתווה דרך. אם זה שם מתוק, או שם מסובך, שם עתיק ושורשי, שם חפשי ממגדר, או שם נפוץ למדי. כמה קביעות נקבעות במתן השם. זה רגע גורלי ובדיוק בגלל שהוא כזה חשוב לדעתי לתת אותו בקלות ולא בקושי. שם שפשוט נח בטבעיות על הנוכחות הזו שהיא תינוקת. 
ניסינו להלביש עליה את כל השמות שהיו לנו בקנה: רחל, גבריאלה, מיכאלה, אלישבע, לא עלה עליה. לא התאים. ואז בא השם אלינור, כמו פרפר בשדה שחלף וזה היה זה. בלי לתכנן.
ככה כשקובעים גורל בקלות זה יותר קל להתגמש עם מה שהחיים מביאים לה ולנו. 
כשאני הייתי קטנה, סבתא וסבא שלי הבולגריים היו קוראים לי בז'יז'ינסקי, ע"ש הפוליטיקאי הפולני אמריקאי שלדבריהם הייתי דומה לו בול. וגם היו קוראים לי מיימונה, שזה קופיפה.
או בגלל שזה מנהג לתת שמות לעגניים כדי לשחרר עין הרע, או בגלל שבאמת נראיתי כמו קוף פולני. נראה לי גם וגם.
כשאני קוראת לאלינור כוכי, חופית ומגדלנה, אני מרגישה שאני מלבישה עליה כל מיני בגדים וצבעים וזה מאוד כיף. שתקבל את כל השמות שישנם, למה רק אחד? שתהנה מהכל. וגם, אולי באיזשהו מקום, גם אני מנסה לבלבל מאגר ביומטרי של איזו ישות אופל דמיונית בכך שאני מחליפה לה כל יומיים שם. 

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

אם תיוולדי היום

אם תיוולדי היום

תדעי שהיום הוא יום יפה במינו
על שפות האבנים בכניסה לביתנו ראיתי עם ינאי חילזון עובר מאבן לאבן
והוא עשה זאת בדיוק מחושב ובקלות מעוררת התפעמות

תדעי גם
שפגשתי פתע משורר שאת ספר שיריו קיבלתי לפני שבוע במתנה ליום הולדתי ה 39
ואמרתי לו כמה שיריו יפים בעיני
והוא מאוד שמח

אם תיוולדי היום תדעי
שאלישבע חברה של ינאי שאלה אותי הבוקר- נו מתי התינוקת תיוולד כבר
ואני זנחתי בצד את חוסר הסבלנות שלי להמתנה המייגעת
והשבתי לה בשמחה שבעוד כמה ימים את כבר תהיי כאן

אם תיוולדי היום תדעי
שאתמול היה הלילה הראשון שהוצאנו את שמיכות הפוך הרכות לכל בני המשפחה
וכולנו ישנו מצויין והיו לנו חלומות נעימים
ואני חלמתי שיורדים לי המים

כל יום שחולף אני משוכנעת שהיום זה היום
גם היום כשאת בשבוע ה 39 להיווצרך, אני משוכנעת בכך
הכנתי הכל לכבודך ואני יושבת בפתח על המדרגות
ומחכה לך שתבואי, אורחת הכבוד של חיי
יש מפה לבנה וקערת פירות, כד פרחים ולחם טרי
פתחתי את כל החלונות ורוח סתיו נעימה שורה בבית
טיטאתי את כל האבק והשקתי את כל העציצים
הכנתי לך בגדים צבעוניים ורכים מכובסים ומקופלים
וחיתולים ושמיכה 

אם תיוולדי היום תדעי
שלבי פתוח ומתרגש לקראתך, כל כך פתוח וכל כך מתרגש
שאינני עוסקת בשום יצירה אחרת בסטודיו לבד מיצירתך שלך
עוד שערה לצמח על ראשך, עוד כמה גרמים של גוף להזינך
עוד רגע ועוד שניים של תודעה מעורפלת ושקטה שתתברכי בה
כשאת אחת עם היקום כולו ועוד לא נפרדת, עוד לא ניתקת
עוד לא הפכת לגוף עצמאי משלך

אם תיוולדי היום תלמדי, שאני, אמך, הנפרדת החיה בעולם הנפרדים, 
מנסה כל כולי להתאחד שוב ושוב
מבקשת לזכור בכל מאודי, איך זה להיות את, אחת עם בריאתי
מוגנת, אהובה, שייכת, מוזנת
ששום רע לא יאונה לי, בשום תנאי, אף פעם
כי אני מוגנת מעצם הוויתי

אם תיוולדי היום, תתנסי באשליית הזמן
זו שקוצבת את חייך, שקובעת שביום שתיוולדי יתחיל תוקפך לפוג
ותלמדי שגם אני אמך, אמות יום אחד, גם אחיך ואביך
אבל כמו שינאי אומר, 
אמא, אחרי שכולנו נמות אז לא תהיה שום סיבה לעצב כי שוב נהיה יחד

אם תיוולדי היום, או מחר או בעוד שבוע
דעי שהכל עודנו טרי ורענן לכבודך
ואת היודעת טוב מכולם מתי ואיך לבוא






יום רביעי, 2 בנובמבר 2016

שמות לבנות

כוכבה כרמלה רעות אחדות חירות יפית מוריה שלי רונה חוה טינה
רוני רוזי רובי מרתה אולי איריס רינה תקוה בינה שלווה חסידה חביבה
מאירה ירונה חנית עמית שונית פנינית שמרית סמדר מטר הגר אייר
איילה נעמה נריה מואביה צפרירית מכבית ישועית פולנית
חיזוקית מרחבית גלילית בתולית
שפרעמיה חדרה זכרונה עפולה
עתידה אחורה חלילה והלאה
אמרתי לך ידעתי ש אפילו אם למרות הכל
בטח שכן מה פתאום למה לא עד מתי
ערה ערנית נכונה פנויה
רווקה שאולה מסכימה סרבנית
נעל צלע מחוש מחוג
פטיש יעה כפכף עפעף
ילד פרח שמש קשת
ים אדם מראה מיטה
ספה קניון ציפור אבק
ח, ע, ל, ש
מ,ס,ת, ב
ק

יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

הכחול העמוק הזה

רחל ישבה במרפסת ביתה לאור השמש הסתווית. לצד כוס תה עם לימון שקליפתו נחתכה ממנו בסכין היה מונח עיתון הבוקר. היא מילאה את התשחץ היומי, אחר כך את הסודוקו. הטקס הקבוע ששומר על בהירות מחשבתה בחצי הראשון של היום. כשסיימה לפתור הלכה לשבת בכורסה בפנים ביתה והתבוננה בשעון הקיר. שבע וחצי בבוקר. הימים כל כך ארוכים. מוקדם מדי לטלפן למישהו. עד השעה שבע שמונה כשהיא הולכת לישון יש עוד 12 שעות שלמות.
בערב לפני השינה שוחחה עם טליה נכדתה החמודה. כמה טוב שלטליה יש חבר סופסוף והיא יצאה ממצבי רוח הקשים שלה. היא נראית הרבה יותר טוב ותמיד מעודדת ומתעניינת.
בתשע הלכה לישון. בעשר מתה. 
זה היה בערך כך. באותו ערב, היא נרדמה בקלות רבה. אפילו בעצמה הספיקה להיות מופתעת מכך לשבריר שניה. הרי כל ערב היתה נאבקת כמעט שעה בעפעפיים המרדניים, במחשבות העבר הטורדניות. אבל הפעם כבמטה קסם, נרדמה חיש. ולא רק זה, אלא צללה לחלום עמוק מאוד במהירות רבה. היא לא יכלה לשלוט במהירות הצניחה מטה, זה היה כמו נפילה לתהום.
באיזשהו שלב די עמוק למטה, התערפלו חושיה כליל והכל הפך כחול כהה סמיך. לא היתה בה תחושת זיקנה, גיל, מצב נפשי, שום מספר או אות, שום סימן. רק כחול כהה. משהו בין אינדיגו לאולטרה מארין, עדין ונחוש שטבע אותה פנימה לתוכו. משהו בה ידע שחצתה את נקודת האל חזור, אבל השכרון היה כה עמוק ולתוכו אט אט הרפתה ושחררה את עצמה בעדינות. עם כל כמה שיחלה כבר לסיים את 96 שנותיה הארוכות, לא העלתה בדעתה מעולם שכל כך נעים למות. לא שהיתה לה איזושהי רפלקסיה ברורה תוך כדי מיתתה, אבל שבריר של תחושה כזו עבר בתוך התפוגגותה.

11 שנים חלפו בהן שייטה נשמתה במחוזות שאי אפשר בכלל לתאר במילים, מחוזות החפשיים מזמן או מרחב. 
וביום בהיר אחד, כשנכדתה טליה היטלטלה ברחובות עמוסה בשקיות של פירות וירקות ויותר מכך, נושאת תינוקת גדולה ברחמה, נקראה נשמתה של רחל לחזור. זה היה טבעי כמו שטיפת מים צונחת לשלולית. משהו בתודעה החפשית של נשמתה הפך דק וסחוט יותר, הצטמצם לצורה קונקרטית הדומה באישזהו אופן לזו של הוריקן.
בלי שליטה נשאבה לתוך מעבר צר יותר ויותר, איזה הולם ברקות, מצח פחוס, היזכרות במאבק הנשימה, התעוררות חדשה לתוך גוף. מזל שעוד זרם בנשמתה הכחול העמוק, משכך הכאבים הכי עוצמתי שקיים, שאפשר לה לצלוח את המעבר הטבעתי הלוחץ. 
וכך, שוב השתחררה כמו תמצית לתוך חומר גלם חדש. גוף קטנטן שנולד ונעטף ברכות בין ידיה של טליה. כן, גם דברים כאלו קורים לפעמים, שנשמתה של סבתא מתגלגלת אל גופה של נינתה. אמנם די נדיר, אבל לא נדיר מאוד. בערך 5%.
טליה התבוננה בחריצי עיניה הפקוחות בתה הקטנה שזה עתה בקעה מגופה ומייד זיהתה בהן את סבתה רחל. תראה עודד, אמרה לבן זוגה, היא כל כך דומה לסבתא רחל. הדמיון שמצאה היה אינטואיטיבי לחלוטין, שהרי פניה היו רכות עגולות קטנות וורודות, ולא היה בינהן לבין פני סבתה שום קשר. 
איך תרצי שאקרא לך מתוקה שלי? שאלה טליה את בתה. לנשמתה של רחל ממש לא היה איכפת איך תקרא לה. היא בכלל לא זכרה ששמה הקודם היה רחל ושהיא תפקדה בסיבוב הקודם בתור סבתא של טליה. גם לא זכרה שום זכרונות מחייה הקודמים, ממלחמת העולם השניה, מקרוביה שנרצחו, מבגידותיה, מבדידותה. הכל נספג ברכות לתוך הכחול העמוק המבורך.
אבל היא כן זכרה שהן מכירות היטב היטב. מבטן ומלידה כמו שאומרים.
ומייד חשבה, התינוקת שנשמת רחל בתוכה, שבעצם היא היתה רוצה שם עדין ורך שאולי יש בו איזכור של מים או ים או אמא. 
אולי מעיינה? או אמיליה? יאנה? מאליה? אמאלה? 
טליה צחקה וכעבור יום ניגשה לעמדת רישום יילודים בבית החולים וביקשה שייכתב שם בתה: מאיה חירות רחל.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

שני קצרים


אחרי שיובל, בנה הצעיר של מלכה נהרג בתאונת נגמש מיותרת במילואים, היא לא יכלה להפסיק לאכול. עוד ועוד אכלה, ועוד. נטיית ההשמנה המרוסנת שלה פקעה ומימדי גופה גדלו כל כך, עד שעורה נמתח כמו בלון אדום וגופה דמה לארגז. ארגז גדול של מקרר. שנים עברו והיא אמנם טיפלה בעצמה בפסיכודרמה ובסדנת כתיבת שרים פוסט טראומטיים, אבל נשארה ארגז גדול ספוג יגון.
כל כך עדינה היא היתה מלכה, גידלה את ילדיה בצניעות וענווה רבה וטיפחה בהם סבלנות וכבוד לכל אדם. יובל הצעיר בבניה היה סטודנט לשפות ומזרח אסיה בעברית, בחור שקט, מקריח, נעים הליכות וכמעט שקוף. הוא מיעט לדבר, היה מגיע והולך בזמן, משלם בזמן, חסכוני בתנועותיו. לא ידע כיצד לגשת לבחורות ולקשור שיחות והיה מבלה את סופי השבוע בבית הוריו, משוחח עם אמו על לימודיו המרתקים, קורא עיתונים ומטייל עם הכלבה רוצי. מלכה היתה קשורה אליו יותר מכולם, משום שאליה היה הכי מסור, גלוי ומשתף אותה בכל מחשבותיו. בסתר לבה מלכה אהבה שהוא נשאר אתם בסופי השבוע ולא יוצא לבלות ולחפש לו בת זוג.
אחרי אותו בוקר ארור בסתיו 94 , שמעון אביו של יובל המשיך לבוא לחנות כלי הכתיבה המשפחתית כמידי בוקר, עולה בכבדות במדרגות הרעועות לקומת הגלריה לעשות חשבונות. כל יום משמונה עד שלוש ואז היה חוזר הביתה. בבית חכתה לו מלכה עם ארוחה, עם מעט מאוד מילים לומר והיום היה נגמר.
מאות מרקים, פשטידות, גפילטע פישים עם חזרת בחגים, עליה וירידה במדרגות החנות הרעועות, רונה בתו הבכורה התחתנה, אחריה שירה התחתנה וחמש נכדות חמודות נולדו. 
עשרים שנה הצליחה מלכה לשאת את השכול בגופה הכבד, כל פעם שהיה צורב היתה מספיגה אותו בלחמניות רכות.
יום אחד בתוך הגוף הגדול והמרובע שלה התחילו להירקם ולהיקשר אורנמנטים עדינים ועקשניים של סרטן, שהתפזרו בעקביות מצפון עד דרום ולא ניתן היה לסלקם.
מלכה מתה תוך זמן קצר. היא השאירה אחריה בית נקי ומצוחצח, תריסר מנות מרק עוף במקפיא וספר שירים דק פרי עטה שהקדישה לבנה יובל. הודפסו ממנו כמאה עותקים והם חולקו באופן אישי לבני משפחה ומכרים.
באחד הימים כששב שמעון מהחנות, עבר במרכז המסחרי ביד אליהו לבדוק מחיר של מכונת כביסה באחת החנויות. לאחר שסיכם את העיסקה, עשה סיבוב רגלי קצר בתוך המרכז החשוך והמדכא, חולף על פני סלוני פדיקור וקשישים מאכילי יונים, ממלאי טוטו והתקהלות נהגי מונית. ליד אחד הפחים הגדולים של המרכז, נעצרו רגליו כי איתר משהו מוכר. עותק מספר השירים שכתבה אשתו מלכה לבנו יובל. לבו החסיר פעימה. הוא ניגש בצעדים אילמים אל הפח, דחף אותו בכח כדי להצליח לחלץ את העותק. משקפיו נפלו על הארץ וחולצתו הלבנה הוכתמה במיץ חמוץ של זבל. הוא התרומם בכבדות עם העותק בידו, שפשף את כריכתו על מכנסיו ודפדף בו, עד לשיר שהכי אהב. שיר הלל לטבע ביום בו נולד יובל.

***

חמוטל ויוני היו בהריון. אחרי שנים ארוכות של מאמצים כבירים להרות, קרה להם הנס. ככל שהתקדם ההריון, הלך גופה של חמוטל והפך מגבעולי וצנום למלא ועגול. יוני הביט בה כקדושה מופלאה וכרכר סביבה בחדווה מהולה בחרדה. הם נהנו לחגוג את כל קלישאות ההריון, קראו יחד ספרים, צילמו מלפפונים חמוצים עם שוקולד לפייסוש, חפרו לאורך ולרוחב באתרי הציוד לתינוקות, נפגשו עם חמש דולות ודיברו אך ורק על הלידה הקרובה ועל שמות לבנות. מרוב ששפשפו על לשונם את כל השמות האפשריים, כבר לא ידעו במה לבחור.
הלידה היתה ארוכה ומתישה, 36 שעות של כאבי תופת, המתנה מייסרת לחדר לידה, זירוזים, מאלחשים, ובסוף נולדה להם תמרה. יפהפיה מושלמת, עם גוף של מתאבקת סומו. כמה נחת. הבדיחה המשפחתית היתה, איך זה שחמוטל ויוני הקטנים והרזים יצרו כזו שמנטוחה. ככה קראו לה בחיבה, וחמוטל לא התנגדה כי זה כיסה להרגשתה את עניין העין הרעה. אחרי שמנטוחה נפתח השכר וחמוטל הרתה שוב וילדה את יוחאי ואחריו את יפתח ואחריו את יסמין והיתה לאלופה והמנוסה שבאמהות. היא פתחה בלוג שנקרא "זאת שיודעת" ובו שיתפה וחלקה את כל הטיפים והסיפורים הקטנים והגדולים שלה מחיי האמהות. הבלוג הפך להצלחה אדירה והיא הוזמנה לספר עליו בתכנית בוקר של פליטת ריאליטי שלא נתנה לה להכניס מילה. אבל מה זה חשוב, הבלוג היה להיט. אחרי הבלוג נולד גם ספר בישול לקטנטנים שזור בהמלצות סיפורים ושירים וגם הוא נחטף מהמדפים והיה למתנה הפופולארית ביותר לכל יולדת.
עם השנים הילדים בגרו וחמוטל התעייפה לגמרי מלתחזק את פרסונת הסופר אמא. היא מאסה בכל מה שיצרה עד כה ולא מצאה את עצמה בכלל מול ילדיה המתבגרים. לא הבינה ללבם, לא הצליחה לתקשר אתם או להתחבר בשום צורה למה שעובר עליהם. אחרי שנים של שתיקה וירטואלית ותקשורתית כסופר אמא, כשיסמין הקטנה היתה בת 10, החליטה חמוטל ללכת על מה שעובד ופרסמה ספר חדש שנקרא "זאת שלא יודעת". בספר שטחה את סיפורה הביוגרפי מההתחלה העקרה, להמשך הפורה והמסחרר ועד לאחרית המשמימה והאבודה. הספר הזה לא נחל הצלחה כלל ויותר מכך, הפך את קודמו לפחות פופולארי וערער את מעמדה כסופר אמא מיתולוגית. חמוטל הרגישה חלשה ומובסת מול המבטים של סביבתה, שפירשה כמתנשאים, מרחמים ושמחים לאידה. היא הרגישה שהילדים עושים יד אחת נגדה בכל עניין ושתפקידה היחיד הוא לנקות ולבשל. יוני היה בנסיעות לחו"ל מהעבודה רוב הזמן וכך נשארה לבדה.
היא שקעה בתהומות המחשב שלה והפכה מרירה מאוד. עקרה מיצירתיות, משפע ומרצון טוב. עד מהרה מצאה לעצמה את הכינוי "חולית" והפכה מסופר אמא זאת שיודעת, לסופר טרול מהלכת אימים בכל הבלוגים, הכתבות והאתרים. חשבון הפייסבוק שלה שידע ימים אחרים של שיתופים מתוקים וציוצים מכמירי לב של אמהות, הנקה, בישולים ותרופות פלא התייבש ולא עלתה אליו אף תמונה של "חופשה כייפית ביער השחור עם המתוקים שלי" או "עוגת הרכבת הכי מאלפת ביקום ליוחאיחי". ככל שהחמירה ההטרלה, כמש גופה ודהה גוון עורה. יוני שהיה רואה אותה בהפסקות של שבועות לא הצליח להגיע אל תוכה ולהבין מה עובר עליה. היא התביישה מההטרלות, מעצמה, מבדידותה ומעקרותה הרגשית.
העניין נמשך חודשים עד שיוני גרר אותה לטיפול זוגי. היות ומטבעה הבסיסי היתה חמוטל אדם מציף ומוצף, קרה נס והמטפלת הזוגית הצליחה ללחוץ על הנקודות הנכונות בנפשה. היא פתחה את הפה לראשונה מזה שנים ושיתפה בתלאותיה הרגשיות, באיבוד דרכה וזהותה כאמא וכאדם ולבסוף גם בנבזיותה הוירטואלית חסרת הגבולות. יוני מצא את הנבזיות שלה מסקרנת והחל מחפש ונובר באתרים השונים אחר תגובותיה של חולית. אלו עוררו בו צחוק רם וחרמנות חסרת גבול ושוב הם ידעו עדנה. יחד היו יושבים בשעות הקטנות של הלילה, היא מכוונת אותו בזריזות ללינקים נבחרים בהם הפליאה בארסיותה ויחד היו מתגלגלים מצחוק ומשם מתגלגלים למיטה למשכבים מרים מתוקים. היא הצטערה שבעלה חושק בה בזכות האופל החדש שהתגלה בה ומשום כך הוא גם צובט בה וחובט בה במהלך האקט כאן ושם, מלמד לקח את חולית שפיה מפיק אך אשפה וריקבון. אבל גם מגע זה היה עדיף מאות מונים על שיממון הסדינים והכריות שדחפה סביב גופה ובין רגליה מאימת הבדידות.

***



יום שני, 5 בספטמבר 2016

חקלאות וירטואלית

כמה נהדר ששחררתי את מערום הכעס שגאה בי בשבועות האחרונים, כמה נפלא להיות חפשיה ממנו לעת עתה. לראות ששוב התפנה בי מקום ואני לא מוצפת, לא מקללת ולא בוכה. בת חורין. 

התחילה השנה במסגרות החינוך וטוב שגל השפל הגדול חלף בזמן כך שלא אצטרך להביא ולהחזיר בחטף בלי שיברחו לי דמעות בדרכים ויפקעו עצביי.
בדיוק בזמן לאסיפות ההורים וחגיגות הווטסאפ.
היום בקורס בניסים דיברנו בין היתר על אלמנט זריעת הכוונות והמחשבות, עמלינו הקיומי. יום יום אנו מתעוררים בבוקר, השכם, יש מי שגם בשלוש בלילה ויוצאים לשדה. לוקחים אויר ומתחילים לעבוד באדמת המחשבות. בוחנים את מצב השדה, חופרים, זורעים ומשקים. כל יום וכל לילה, שותלים כוונות. חלק מהכוונות נטמנות בלב, חלק יוצאות בדיבור ואחרות מבקשות להישמע בפני קהל רב.
איכות המחשבות שאנו זורעים מבשרת על איכות חיינו. גם כשהזריעה היא בחדרי חדרים ואין עדים לקיומה הממשי היא מתגשמת. זרעתי שנאה וסכסוך, זה מה שצומח אצלי. זרעתי חוסר סבלנות ותוקפנות, זה יהיה מזוני לימים הקרובים. כל כך פשוט. לא צריך תואר באגרונומיה או נסיון בין דורי בעבודת אדמה, לא צריך להיות אדם מאמין המתפלל לגשם כדי להבין את המנגנון הפשוט הזה.
מתברר שאני לא לבד גם כשאני חושבת את מחשבותי הפרטיות. פעם חשבתי על המשפט הזה בפשטנות, כאילו הרוח לקחה רסיסי מחשבותי ופיזרה באויר וכולם יודעים עלי עכשיו משהו.
היום אני מבינה את זה אחרת.
בהתחשב בעובדה שאני חיה, אוכלת שותה, מדברת, נוכחת במרחבים שונים ובחיים של אנשים אחרים, אני לוקחת אתי לכל מקום את חלקת האדמה שלי ואת יבולה. מכבדת את עוברי האורח. בוא תטעם איזה מלפפון משגע צמח לי. בואי קחי ביס מהעגבניה הבלתי נשכחת הזו. 
התוצרת החקלאית שלי גלויה וזמינה לכל הלך.

ובכלל, למה שאצא מן הבית? אני יכולה לשכב לי פה במיטה בסמרטוטים ולשתף ביבוליי המופלאים בווטסאפ ובפייסבוק. יש איזה דחף חקלאי בכל אחד מאיתנו להשתלט על עוד חלקות, לזרוע גם אצל השכנים, להגדיל את השדה ולהכריע אחרים עם זן המלפפונים המשגע שלי.
ככה אנחנו. חקלאים חרוצים, בכל עונה, בכל שעה. זורעים וזורעים. באדמה שלנו ובאדמות אחרים, אותן אדמות למעשה.
מי אוכל את כל זה? כולם, כל הזמן.

חקלאים שובבים אנחנו, חושבים שאם נזרע רעל יצמחו לנו יופי של מנגואים. ילדינו יגדלו בריאים וחסונים ונחיה ברווחה לה אנו ראויים מאז ומתמיד. אנחנו נזרע בוז, תוקפנות, אלימות וכל השאר יסתדר מאליו לטובתינו כמובן. 
זריעת הזרעים המנוונים מייצרת מעט מזון ומסוג נחות. כך שהחקלאים נשארים רעבים ובלתי מרוצים ואינם מבינים מדוע. הם תוקפים את החקלאים השכנים, אתם דפקתם לנו את החלקה, אתם פיזרתם לנו חרא של זרעים. בגללכם אנחנו רעבים. איש אינו ממריא להתבונן מעבר לחלקתו הקטנה והעלובה. איש אינו מבחין שהחלקות מחוברות.

אנשים יקרים ונפלאים שאני מכירה, מלאים חכמה וטוב, לוקים בסינדרום הזורע המבולבל. מלאים עזוז ויופי, נדיבות ואור ובכל זאת מתפלקות להם שוב ושוב זריעות של בוז ותוקפנות. מחכים ליבול ומתכעסים לגלות שהגידולים רקובים ומנוונים. מאשימים הזולת בכשלונם וברעבונם וממשיכים לזרוע הרס מכורח האינרציה.
בעדינות אעתיק מטאפורה זו למרחבי הווטסאפ למשל, או לאסיפות הורים, היכן שכולם עדים למתרחש ונסחפים אחרי הזורע המוביל. יזרעו טוב, אדיבות, מסירות ועשיה יצירתית, יבוא שפע רב על כולם. יזרעו חוסר שביעות רצון, טינה ותוקפנות, יגררו את כולם לשפל רעב ומחסור.
פשוט.
ואין כאן הבדל בין אנשי רוח לחומר, בין יראי שמים למתפלשים בחול. לכולם דין זהה.
תאמרו, אז מה, שלא אתלונן יותר?
תתלונני, תתלונן, אדרבא, רק חשוב על טיב הזרע שבפיך והאם אתה באמת חפץ לפזר אותו על אחרים או לא. 
מושלם יצא לי, נוטף מין אבל מרגיש מדוייק להפליא.

מברכת אותנו בשנת ווטסאפ וחגיגות הורים מלאות יצר שפע וברכה, במובן הרומנטי המרגש והטוב של המילה.



יום שני, 29 באוגוסט 2016

אינני מבינה למה כל דבר נועד

שבוע 30. הסלט הולך ונחתך דק יותר ויותר. קשה לאתר לאן התפזרו החתיכות הקטנות של המחשבות. מחשבות לא סולחות, לא אוהבות, מחשבות שמאשימות את הזולת במגמתיות מניפולטיבית. חלקים מהסלט נפלו ונדבקו על הרצפה, אחרים לשיניים והרוב השתחררו בשרותים.

יש "כוכבים עולים" שזוכים למנה גדושה יותר של האשמות לעומת אחרים שנעלמו כלא היו. אלו מתחלפים תדיר ואם תשאלו אותי בעוד שבועיים שוב לא אזכור את מי האשמתי במה.
אחד השעורים האהובים בקורס בניסים הוא "אינני מבינה למה נועד כל דבר". 
אפשר לשאת את המשפט בשקט, ברמות שונות של הבנה, אם לשם התגוננות, או התבוננות, או עצירה.
והנה אני מנסה להניח משפט עדין וחומל זה על לוח לבי והאגו ממהר לסלקו, כמו צד הפוך של מגנט. זה לא נדבק. אין משטח נחיתה למחשבה ואין לה אחיזה. ההפוגה באה לרגע ורבע ומייד נעלמת. 
איך זה שכוחות כל כך אדירים וכלים כל כך יפים וברורים עומדים לרשותי, ואני מבינה ומכירה את סגולתם, כבר נוכחתי גוף ונפש בממשיות הריפוי שלהם, והם לא מצליחים להשפיע עלי?

אני תוהה האם מרירות נפש מחלחלת אל התינוקת שלי, באיזה מינון ומה ההשפעה.

היום ביקרתי אצל אחות קופת חולים לליווי הריון. ישבתי שבעת רצון במשרדה לאחר שעברה על כל נתוני הבדיקות, לחץ הדם, המשקל, השתן. ואז ביקשה אותי למלא שאלון על מצב הרוח שלי ושאלה האם אני מרגישה בטוחה בביתי. את השאלה מייד סייגה ואמרה שכך מבקש ממנה הפרוטוקול. השאלון בדק האם אני בדיכאון או מפתחת סימני דיכאון שלרוב ניצניהם מבצבצים כבר בשבוע 26 להריון. 
האם אני בטוחה בביתי? אמרו נא יושבי ארץ, האם אתם בטוחים בביתכם? 
לאיזה בית את מתכוונת אחות קופ"ח יקרה? לבית הפיזי? הרוחני? ללבנים או לבשר? 
כן יש לי בית משלי והוא נעים ונח וכל מה שיש בו אני אוהבת, למעט כמה חפצים מיותרים. איש אינו מאיים על חיי ושלומי. להיפך, כל מי שיושב אתי כאן בביתי אוהב אותי ומרגיש אותי במלואי. אין בכל אלו להעיד על בטחון או שלווה.
פסקתי נחרצות בשאלון ובעל פה שאינני בדיכאון. הרשויות והפרוטוקולים אינם מתעניינים בפילוסופיות ומהלכי עומק. הם מתעניינים בשקט ביטוחי.לשאלונים שטחיים מגיעות תשובות שטחיות. המציאות הרבה יותר מרובדת ומורכבת. 

מה, שאספר לה שגם עכשיו- כשהוספתי 12 ק"ג למשקלי, נפשי שקופה מתמיד- רואה הכל ומראה הכל, ראשי כורע תחת נטל המחשבות הטורדניות- אני מוסיפה לצעוד על חבל דק מעל תהום מחזיקה בקושי שני דליי מים לאיזון? 
לא רואים עלי את כל המאמץ. אני יפה וזוהרת, ההריון שלי נראה יפה עם ובלי בגדים. ביתי נקי ובמקרר שלי יש אוכל. הכביסה מתכבסת ומתקפלת, הילדים זוכים לתועפות אהבה, החשבונות משולמים בזמן וגם למינוס בבנק שלום. עדיין, כל קליפות כדור הארץ רוחשות תחת רגליי. אני רואה יותר מדי, חושבת ומרגישה יותר מדי ואין בי די מקום להכיל. 

מנגנוני ההגנה מאותתים לי להרפות. לקחת צעד אחורה מכל משימות החיים השאפניות, לתת לעצמי להתכנס פנימה בשקט ולשחרר. אבל האגו שלי מפרש שקט ונסיגה כחולשה ומוות. האגו שלי זועק שמקומי ילקח ושמי ימחה מעל כל הדברים הטובים שבראתי.
אני כל כך רוצה לנצח במשחק, להיות מלכת המגרש ולזכות בכל הכיבודים המגיעים לי. להיות היחידה והבלתי מנוצחת, רבת התושיה והחסד, מצילת המצב האולטימטיבית, הגאונה שנמצאת רגע אחד לפני כולם במקום הנכון.
כל כך רוצה להוכיח אחרים על טעויותיהם הגסות, על התערבויותיהם החזיריות בעניינים לא להם, בלילות כששנתי נודדת אני לא רוצה לשמור לעצמי כלום. אני רוצה להטיח ולהשפריץ. לפגוע לנתץ ולהרוס מפעלים שבניתי, לקרוע מגזרות נייר עדינות שעמלתי עליהן בלי די. רגעים בהם אני לא נעצרת לתת דעתי על כך שכשאשרוף בחוץ אשרף גם בפנים.

זו אחת ממשימותי המיוחדות בחיים האלו. לרחף בשקט מעל פי תהום וגם מעל גבעות חצץ חדות. להבין בצורה מוחלטת את ההדדיות שבקיום שלי. רק נדמה לי שאני לבד נושאת בנטל. למען האמת אני חלק חשוב מריקמה אינסופית, כמו מנדאלה עתיקה שכל צלע וקשר בה הם רבי משמעות. אינני מבינה את ההגיון שעל פיו היא משנה צורתה, אבל אני נדרשת מתוקף מהותי להשתנות יחד אתה בהתאם לצורך רחב יותר, עמוק יותר ונצחי יותר שעיני הגוף לא יכולות לראות גבולותיו.
אני מתבקשת איפוא לוותר על ראייתי החדה והנוקבת, השופטת והנועצת ולהתמסר לכוחות גדולים ממני שיניעו אותי. לשמור על עצמי כחומר גמיש ולשחרר את התודעה שלי מהפחד הצובט.
להיות ציירת עיוורת.

אכן, אינני מבינה למה כל דבר נועד.

יום שבת, 20 באוגוסט 2016

נשמות תועות בשלוש בלילה

הגיעה השעה שלוש. זו השעה בה אני מתעוררת כל לילה. חם לי, או שקר לי מהמזגן. לא נח לי על צד ימין, גם לא על שמאל ולא על הגב. אני עושה בדיקה משולשת באינסטה-פייס-מייל ותחנת הכח מתחילה לעבוד. בדרך כלל לא עוברות 3 דקות עד שאני מתחילה לכעוס, להצטער ולנדנד לעצמי על דברים. האגו שלי זוקף ראש, בלילות הוא תמיד עירני יותר מכל שאר המערכות.

אתמול בלילה עפתי לתקרה בשנתי פעמיים. אני נזכרת עכשיו שכשהייתי ילדה הייתי עפה מלא בשינה, בדרך כלל בין כתלי הבית. זו היתה חוויה ככ חזקה ומוחשית, עד שבשנתי היה לי ברור שיש לי יכולות תעופה ולפעמים לא הצלחתי להבין איך זה שכשאני ערה אני לא מצליחה לעוף.
לפני כמה שנים כשישנתי בבית של דודים שלי בטורונטו יצאתי למסע ארוך ועפתי דרך קירות לבית של שכנים שלי כאן בגבעתיים. מדהים כמה שמעבר דרך קירות הוא קל ופשוט.

מה שמעניין בתעופות ובמסעות האלו הוא החזרה אל הגוף. לוקח זמן לנחות חזרה ולהכנס למידותיו. ויש משהו קצת מפחיד בזה, כי לא תמיד נקלטים בו בקלות.
בעצם עזבתי את "הבית" עם דלת פתוחה ויצאתי לשוטט ולכו תדעו מה קרה בינתיים, כלומר, אולי נכנסו אחרים במקומי?
אם יש תחושה מזוהמת כשחוזרים, כאילו טעם רע בפה ובהוויה, אז יש מצב שנכנסו. כך אני מזהה את זה. לכן אנשים שמורדמים ביודעין מכל מיני סיבות צריכים "לסגור את הדלת" לפני שהם יוצאים.
אתמול כשעפתי בשנתי לתקרה פעמיים וזה היה מאוד נעים, כי ביקשתי בחלומי מהאהבה לקחת אותי וככה היא אספה אותי אליה לרגע, כשחזרתי לגוף שלי לא היתה תחושה של לכלוך וזרות. אבל כן מייד התעוררתי לעובדה שאני לא לבד עכשיו. אני מארחת ומגדלת תינוקת בבטן שלי. והיא זקוקה לכל ההגנה שלי. אסור לי לעזוב אותה לבד ולשוטט בלי השגחה. לכו תדעו מי יכנס?

אמרה לי חברה לפני כמה זמן שתינוקות בבטן גם ככה לא נמצאים כל הזמן. כלומר הגוף שלהם כן, הם גדלים וזזים והכל. אבל הנשמה שלהם משוטטת, עוד לא עברה לגור דרך קבע בגוף. תהיתי לאן משוטטת תודעה או נשמה של יצור שטרם נולד. נגיד אני, רוב השיטוטים שלי, אם זה בחלומות או במדיטציות או כשאני מציירת, הם בדרך כלל למקומות שהפיזיות שלהם דומה למציאות. מקומות שאני מכירה מהחיים האלה על פי רוב. אבל תינוקת שלא יודעת איך העולם הזה נראה, לאן היא הולכת? את מי היא מבקרת?

אני מרגישה שאני צריכה לעשות עכשיו החלטות משותפות איתה. זה כבר מעבר לרמה של "להקשיב לגוף שלי" כשלא נח לי עם משהו. זה ברמה של להיות אתה בדיאלוג, להכניס אותה לשיח הקולקטיבי שמתנהל בראשי מול העולם. זה לתווך אותה לילדים שלי ולדני. 

ההתכנסות שלי פנימה הולכת ומתעצמת מיום ליום. פחות מסוגלת להכיל את מה שקורה בעולם החיצון, את ההתמודדויות השונות שהחיים מביאים. אני מתמלאת חוסר סבלנות וכעס כלפי כל מי ומה שמוציא אותי מהריכוז הזה פנימה. מהשקט שלי. אני צוללת אל עין הסערה, אל האין. כאילו מנסה לבנות לעצמי רחם שיכיל ויזין אותי. מרחב מוגן, שקט, חשוך, שפוטנציאל ההתרחבות בו הוא אינסופי. מן תודעה של מקום שהוא גם נקודת מוצא, גם תחנה סופית וגם תחנת מעבר. 

הגם וגם נוכח במלוא עוצמתו. האדירות שבבריאה שבתוכי מול הפגיעות המוחלטת. יצירת החיים הנחושה והרוחשת מול הכמיהה להשתתקות, להדממה, ללא להיות בכלל. היופי והכיעור, התאווה והגועל, האהבה למה שיש לי והסלידה ממנו.

מה עוד תובעות ממני ההתעוררויות האלו בשלוש בלילה?

יום חמישי, 21 ביולי 2016

הדבר היחיד השפוי הוא זה שזז לי בבטן

אני עוקבת אחרי כל השיחות, הדיונים, הצנזורה, הפוליטיקה של מה שקורה בשנקר. ת'אמת, אני לא מבינה ממש מה קורה. שום דבר לא נראה לי הגיוני כבר.
אני חושבת שאם זה היה המצב לפני 15 שנה, והייתי מודעת אליו, לא הייתי הולכת ללמוד אמנות בכלל. בשום מקום. וזה לא שאני כזו אמנית רדיקלית, חתרנית, מחאתית. המחאות שלי שקטות, מרומזות, אוניברסאליות. לא תוקעת לאף אחד אצבע בעין באופן אישי, לא רבה עם אף אחד ברשת.
אבל עדיין, עצם העובדה שהייתי יודעת שאסור לי דברים, היתה מונעת ממני בכלל להכנס לזה.
כי לא הייתי מבינה בכלל למה כדאי לי. באמנות, מבחינתי, זה הכל או כלום. אם מותר לי רק חלק, אז מבחינתי זה לא מותר בכלל. אפילו אם זה מותר, אבל מותנה בועדות, בצנזורה ובתביעות אפשריות.
רגע ציצי מותר? של מי, שלי זה בסדר? ושל שלי יחימוביץ'? ואם זה עם פטמות סגולות אפשר? 
אה, רק בכחול? טוב. קובאלט הולך? אוקי. מהיום מותר לצייר ביצים של חברי כנסת, אבל רק בכתום עם נקודות צהובות. כדי שלא יזהו מה של מי. ביצים לא מזוהות אפשר. אבל אם כתוב גלעד ארדן אז לא.
אם את החופש להביע את עצמי מנהלת פאניקה, אין לי שום חופש. 

בדיוק אני קוראת ספר על לידות. מקווה לברוא לעצמי חווית לידה מתקנת לזו שהיתה לי בלידה השניה. ובספר כתוב, שאם היולדת בלחץ ובפאניקה, הסיכוי שהגוף שלה ישתף פעולה, ישתחרר ויוליד, הם קטנים עד בלתי אפשריים. זאת אומרת, שאם אני מפחדת לצייר דברים, ולו בגלל שמץ הידיעה הקלוש ביותר שיצנזרו אותי עוד לפני שמישהו יראה את זה, אין סיכוי שאצייר אותם. עצם הידיעה שקרה מקרה כזה כבר תגרום לי לחשוב פעמיים אם זה מותר.(ואת מי שואלים אם מותר?)
אני אבלע את הדימויים שלי כמו שמישהו בולע התעללות רבת שנים ומדחיק. ואפילו לא משנה אם הם חתרניים או לא. כי אני אדם צייתן. אני לא מסתבכת עם החוק. בגלל זה בין היתר בחרתי להיות אמנית. ככה אני יכולה לחיות עם הפיצול שלי. להיות אדם נחמד ומנומס וצייתן בחברה, אבל גם לנבל את הפה ולרצוח כשצריך. במטאפורה. עצם היותי אמנית מאפשרת לי את הפוטנציאל להיות כל דבר, לדבר מכל גרון בכל קול שנראה לי. וכשזה מותר אבל רק חלקית, מבחינתי זה כבר לא להיות אמנית.

ובגלל זה אני לא מצליחה לעכל ולהכיל מה שקורה פה. אני כנראה לא אשכב על בריקדות ואבעיר צמיגים. יותר סביר שאארוז מזוודה ואעבור לפורטוגל לחיות ביער. איפה שעוד נותר צל של היגיון קיומי. אז הילדים שלי לא ידעו חשבון הנדסה ותנ"ך. ילמדו מהקופים לטפס על עץ, זה גם חשוב בצוק העיתים.

נדמה לי פתאום, שאולי כאן ועכשיו, לנוכח המצב, אין מקום בכלל לאמנות שהיא לא חתרנית. מציבה מראה ומשקפת לחברה את כל תחלואיה המבאישים. כמו שנערה מתבגרת עושה לאמא שלה. בלי בושה ובלי חשבון. ואם לא זה, אז כלום. זה לא הזמן לצייר לימונים בקערה. 
ואני סוג של ציירת לימונים בקערה. זה די בעייתי ואני צריכה להבין עם עצמי מה אני יכולה לעשות בקשר לזה.
כי כרגע, במצבי, כשהדבר השפוי היחיד שישנו הוא זה שזז לי בבטן, לא באמת מעניין אותי עד כדי כך העולם החיצון. מעניין אותי לברוא דבר בריא. בריה בריאה עם אינסטינקטים טובים ולב חומל.
וכשמכה בי חוסר החמלה, הגועל ומחשבות הנקמה, אני מבינה שזה אוטו-אימוני ואני חייבת להסתלק משם, לפני שיגרם לי ולה נזק.


הדבר היחיד השפוי הוא זה שזז לי בבטן, 22*28 ס"מ, פסטלים ודיו על נייר

יום ראשון, 26 ביוני 2016

מה שמעניין אותי עכשיו

זכיתי בלוטו. אני בהריון עם בת ונשארו לי עוד ארבעה חדשים עד שהעקרבית תיוולד.
אמא ובת עקרביות זה סגולה למערכת יחסים בריאה, שוצפת, מוצפת, גועשת באהבה וביצירתיות.
עד עכשיו אני חיה רק עם בנים בבית ונהינת מכל רגע. תמיד התחברתי טוב לתדר הגברי, גם יצא לי מעולה כי כל הבנים בבית שרופים עלי והם רגישים ופתוחים כמוני. אני בכלל חצי בן אם לא יותר מזה, פחות בלוק יותר בפיל. 
עם בנות זה סיפור אחר. שם אני מרגישה שיש לי הרבה עבודה. גם מול עצמי, מול המין הנשי בכלל ומול בתי שתיוולד בשעה טובה בסתיו בפרט. אני סובלת מהרבה קלישאות שקשורות לנשים למרות שמביש להודות בזה. נשים יותר חלשות, נתונות בקלות לניצול ותקיפה, קלות דעת, תחמניות, פתייניות, שקרניות, סכסכניות, טרחניות ובוגדניות. לא כולן, אבל הרוב. 
מביש, אמרתי?
יתכן שאני חושבת את כל זה על עצמי, למרות שבחלק מהסעיפים מעולם לא חטאתי.
זה דבר רבותיי שצריך לרפא ודחוף, במיוחד אם יש לי שאיפות לגדל אשה חפשיה עצמאית ומלאת בטחון בבית.
איך עושים את זה בכלל? עם בנים זה כל כך פשוט. אני מדברת אל לבם, מפעילה אצלם מלידה את חוש הביקורת, את העיניים הפקוחות, את הנחת היסוד האבסולוטית שבכל אדם שוכן יסוד של טוב, גם אצל המבולבלים ביותר. ואת השאר הם יטפחו לבד מתוך נסיונם ותבונתם.
כשאני חושבת על בנות, נדמה לי שצריך להזהיר אותן קצת יותר מיצר הרע הרוחש בקרבן ואצל אחרים, להיות זהירות, להסתכל אלף פעם אחורנית ברחובות חשוכים ובחדרי מדרגות, לא להכנס לחדרי אשפה אחרי חמש אחרהצ, לא לסמוך על כל אחד. 
בואו נגיד שתחושת חופש ועצמאות לא באמת יכולות לנבוע מסדרת אזהרות מסוייטת.
אותי באופן אישי חינכו ככה, דרך סיפורי אימים על נאוה אלימלך ועוד מקרים מסמרי שיער שנגמרים באיברים שנפלטים לחוף בשקיות זבל. סה"כ יצאתי די בסדר. זהירה מדי, אבל לפחות דקה אחת לפני סכנות פוטנציאליות.

אני רוצה לגדל בבית שלי, אצלי ומתוכי אנשים שעושים שלום. אנשים שמאמינים באנשים. שמוכנים להירתם וליזום, לברוא דברים טובים בעולם. שמתעניינים בשלומם של אחרים. אנשים חזקים מלאים באור. בעיני כך נמדדת איכות חיים. גם כי חושך לא מגרשים במקל.
וזה למרות שלדעתי נשאר לנו כאן על כדור הארץ מקסימום 50-500 שנה. לא יותר. 

אז מה שמעניין אותי עכשיו זה:

1. שתיוולד לי בת בריאה
2. שאצליח לרפא את החלק הנשי שבי לפני שהיא מגיעה
3. שאגדל אותה באור ובחופש מפחד
4. שיהיה לי מספיק זמן לנוח וכסף בשביל זה
5. שאני לא אתחרפן


יום חמישי, 16 ביוני 2016

על יוזמות שבאות מהלב- קורות הקמת גן תפוח האנתרופוסופי

אם פעם הייתם אומרים לי שיום אחד אוביל הקמת גן אנתרופוסופי בגבעתיים, הייתי חושבת שהשתגעתם.
כילדה ונערה אף פעם לא הייתי מתנדבת לכלום. הכי ראש קטן, מעדיפה להתעסק באזור הנוחות שלי בדברים שחשובים לי ולא להכנס בכלל למועצות וועדות. למה? כי זה הרגיש לי מגרש פוליטי, מלא משחקי כח, אינטרסים, מקום בו אפגוש את עצמי בצורה מאוד לא מחמיאה ולא נעימה. קטנה, מוחלשת, מושתקת, חסרת נוכחות. שאף אחד לא יגלה חלילה שאני בכלל לא יודעת על מה אני מדברת. שלא יחשבו שאני שקרנית וטיפשה. העדפתי לא לנסות להוביל ולהשפיע על דברים מתוך פחד להכשל ולחזור הביתה עם זנב בין הרגליים.
בפרק האחרון במשחקי הכס ליידי בריאן האבירה המשרתת את סאנסה סטארק אומרת לעוזר שלה פודריק לשלוח לסאנסה עורב (דואר) כדי לבשר שנכשלה במשימתה. היא אומרת את זה בגאווה. תגיד לסאנסה שנכשלתי. וחשבתי לעצמי, שזה לא פחות מעורר הערכה כשמישהו מדבר על ה"כשלון" שלו ממקום גאה. שלוקח אחריות על צעד שעשה, מבין צעדים רבים. התוצאות הן בלתי צפויות אבל הכוונה היא שחשובה. עשיתי כל מה שיכולתי. זה לא עבד. וזה מאוד אמיץ בעיני לדבר ככה על דברים שניסיתי ולא הצליחו.
למה אנחנו כל כך מצניעים כשלונות? ולמה זה כל כך מביך אותנו כשדברים התפתחו אחרת לגמרי ממה שתכננו. הרי כשמישהו מספר על כשלונו לאחרים, יש תמיד איזו אנחת רווחה בקהל, כאילו השתחרר כפתור. הו, כן. כשלון זה משהו שכולם יכולים להזדהות איתו, אבל מעטים מעזים להודות בו. הכשלון יתום ולהצלחה הורים רבים מספור.

אם נלך טיפה אחורנית, יש שתי בעיות. הראשונה, הנסיון לשלוט במתרחש. לקבוע עובדות ולהחליט שכך בדיוק צריך להיות דבר מסויים, ואם לא יהיה כך, הוא נכשל.
יצאה תוצאה כלשהי ואנחנו מייד שופטים אותה כרעה או טובה.
השיפוט הזה מאוד מכאיב ומייד יוצר תנאים מתסכלים. רציתי להשיג משהו ולא השגתי אותו. אני רואה עצמי מקופחת, חסרת מזל, אף פעם לא הולך לי, אני לוזרית וכו. כל אחד נעצר איפה שנעצר.
וזה מוביל לבעיה השניה. החוויה הכל כך קשה שנוצרה ממה שפירשתי ככישלון, מתווה בהכרח את צעדי הבאים. אני חוששת לנסות שוב, אני מרגישה חלשה, לא מספיק טובה וחסרת השראה לנסות דבר מה אחר.
מכאן שהשיפוט והרצון להכריע בתוצאה הוא הבעייתי.
לפני כמה זמן, דימיתי את ההתפתחות של הדברים ככוס מים שנשפכת, או כנהר שזורם. המים הולכים לאנשהו. הם תמיד הולכים לאנשהו. זה שהחלטתי שאפיק א' יותר טוב מאפיק ב' זו בעיה שלי ושם אני יוצרת תקיעות. הייתי יכולה באותה מידה לומר, טוב, זה זרם לשם וזה המצב,
עכשיו אפשר לנסות משהו אחר. או לחכות קצת ולהרגיש מתי כדאי לי לנסות שוב.
אם משחררים את הפחד והתסכול מהשליטה בתוצאות, הרבה יותר קל לנסות שוב, ובעיקר אפשר להרגיש ולמשש בקלות רבה יותר את הדופק של הדברים. האם זה באמת הזמן המתאים? האם באמת בא לי לנסות שוב? או שאני סתם עושה את זה מכורח האינרציה והאגו?
קל יותר להקשיב ללב ולשמוע אם זה הדבר הנכון בשבילי עכשיו. כי אם זה כן, עושים את זה ממש מעולה וגם הרבה יותר קל להתנהל מול התוצאות. לראות בהן חתיכות חימר שאפשר למעוך ולהרכיב מחדש. יותר מזה, מי שעובד בצורה כזו גמישה ויצירתית, מתוך תחושה עמוקה שיש דימוי או רעיון טוב שאפשר לחלץ, מעשה טוב ונכון שאפשר לעשות, מייד מרגישים את זה וכל הסביבה מתעוררת לזה ומשתפת פעולה.
אם אני נחושה, גם כשאפגוש בדרכי כמה וכמה אנשים שאומרים לי שאין סיכוי, זה לא יקרה, זה לא יעבוד, תחנות רוח, בלבולי ביצים, הכל אבוד, אני אוכל להקשיב להם עד הסוף בלי לצאת משיווי משקל, בלי לאבד אמון, להישאר בפוקוס ולהמשיך להתקדם לעבר החזון.
פעלתי כל הזמן מהלב, ועקשנות שבאה מהלב היא עקשנות שנעים לשאת ונעים לתת. וגם נעים בוודאי לקבל. זו עקשנות שהיא חיננית, מעשית, מכירה בגבולות אבל רואה מעבר להם.
לעומת, אני מנחשת, עקשנות שבאה ממקום לוחמני, נקמני, של כעס ושל מגיע לי ושל אכלו לי שתו לי. שזו עקשנות שהיא קשה מאוד להכלה מבפנים ומבחוץ. וכולם מפסידים ממנה.

דבר נוסף שאי אפשר לוותר עליו הוא אמונה אמיתית ושלמה בניסים. ניסים הם ביטויים של אהבה, וכשרואים ומכירים בהם, טבעם להתרבות עוד ועוד. בכל רגע שמשהו בלתי מובן, תקוע, לא נעים, אני משחררת את הסיטואציה ממני הלאה אל מרחב הניסים. תתארגנו לכם מחדש, עניינים יקרים, אני אלך לשתות קפה, work your magic! ברגע שהסכמתי להתיר ולשחרר את עצמי מכבלי הפלונטר, בעדינות, להניח לו, אפשר שדברים יוכלו להתארגן מחדש. כי אני לא מחזיקה בהם כל כך בכח. לא כופה עליהם את עצמי. והם ועוד איך מתארגנים מחדש. בין אם אפקטיבית מבחוץ או שאני פשוט הצלחתי לשחרר ובזכות זאת לשנות גישה לגמרי ולארגן אותם מחדש.

שוב ושוב התקשרנו, נדנדנו, סימסנו, מיילים, פייסבוק, התארגנויות, מחשבות חדשות ויוזמות לבוא מכיוון זה ומכיוון אחר. חלק מהנסיונות היה ברור שהם לא מדוייקים אבל ניסינו בכל זאת, חלק אחר הרגיש כמו מכת פטיש בום על המקום.
ובסוף, זה קרה.
עיריית גבעתיים הסכימה להרתם ולקבל את היוזמה שלנו, קהילת ההורים שביקשה גן עירוני אנתרופוסופי בעיר. גן שכל ילד וילדה בעיר מוזמנים להרשם אליו ולזכות בחינוך וולדורף, עירוני, שוויוני וקהילתי.

פגשתי את האגו שלי בדרך כמה וכמה פעמים במפגשים מאתגרים. כשהאגו שלי תבע את כל הכיבודים לעצמו, כי לו זכות הבכורה, כי הוא זה שלכאורה עשה הכי הרבה וכולי וכולי.
אבל האמת היא, שכל היוזמה הזו היא כמו פרקטל (גאומטריה של פתית שלג), כמו מנדלה.
המציאות הזו לא יכלה להיברא ולהירקם ללא כל אחד מהפרטים הקטנים ביותר שהרכיבו אותה. כולל אלו ששפטתי כטובים ומועילים או כגרועים ומכשילים. לכל אחד מהפרטים היה תפקיד חשוב ומרכזי באופן שאינני מסוגלת בכלל להבין.

אז הובלת פתיחת הגן כמעט נסתיימה, זה קורה בספטמבר הקרוב ובעוד שבוע תבחר אשת חינוך שתוביל את העניינים מכאן הלאה ואני אוכל להתפנות במלואי לעבודת הסטודיו.
אבל יש לנו עוד המון עבודה כקהילה ואני מברכת אותנו שנשמור על הרוח השיתופית והלב הפתוח ונזכור להיות גמישים עם האתגרים שנכונים לנו בהקמת הגן, להמשיך ולראות את טובת הזולת כטובתינו ולגדול יפה יפה וגבוה גבוה.

גן תפוח הוא ילד של הרבה הורים, אבל נולד גופא מזיווג מאוד מוצלח שלי עם יעלה להב רז, אשה חכמה, מדוייקת, חרוצה, לוחמנית, מאמינה, מלאה אהבה ורצון טוב (ואמא של עמליה ואחינעם) שיחד הלכנו את כל הדרך הזו בצורה מעוררת השראה, הנאה ושמחה.

תודה יעלה על כל מה שלמדתי אתך ובזכותך! תבורכי.




יום שישי, 27 במאי 2016

מוות ומהות, קצת על יוסי

יוסי ברגר מת. לא ראיתי אותו כמעט בשנים האחרונות. פה ושם בפתיחות, בתערוכות, בכאלה. לא היה לי שום זכרון טרי ממנו, אבל מאוד הערכתי וחיבבתי את האישיות שלו, את האופן בו התבונן ודיבר על אמנות ועם אמנים ואת האמנות שלו עצמה. אהבתי והתרגשתי ונעצבתי ממנה. פגשתי בלוויה אמן אחר שאני אוהבת מאוד. שאל אותי, גם ללוויה שלי תבואי? אמרתי, בטח, אם לא אמות קודם. מה פתאום שתמותי? שאל בחיוך והסתלק.
חשבתי שאם היתה נופלת פצצה בבית העלמין מנוחה נכונה, היו צריכים להקים את העולם האמנות מחדש. רבים וטובים מעולם האמנות באו לחלוק לו כבוד אחרון. בשקט. בלי הספדים לבקשתו. היה מוזר, משונה וקורע לב. לוויה היא ארוע מאוד אינטימי בעצם. כשאתה פוגש פן של החיים, או המוות של אדם ומקורו נחשף. כל עמיתך ומכריך רואים את אמא שלך קרועה לגזרים, מייבבת אל השמים. לא היה צריך יותר. זה היה מחזה בלתי אפשרי. היו שקראו לו אכזרי, או אמרו, איך עושים דבר כזה? לאמירה הזו קשה לי להתחבר. מה זאת אומרת, הוא חייב למישהו משהו? הרי החירות המלאה היחידה כמעט שיש לאדם היא לחיות או למות. והיא שייכת רק לו. נכון שלאנשים יש מחוייבויות שונות בחיים. אבל אם הם מקבלים קריאה ברורה להסתלק מכאן, והם לא יכולים לעמוד בפניה, האם צריך להאשים אותם באכזריות? לא בטוח.

הנסיבות הן טראגיות ביותר. אבל אני תמיד מרגישה, כשמישהו מת, שבוודאי באה לו הקלה מעול העולם הזה. שערו בנפשכם, לא להתמודד יותר עם פרנסה, דחיה, דכדוך, מחסור, שיעמום, חשבונות, רשויות, מחוייבויות. נגמר, ביי, לחפשי. לא מרגש אתכם? אותי זה מרגש. ממש הייתי רוצה. כבר עכשיו. לא מהמקום שמבקש נפשו למות. אלא מהמקום שמבקש להתנער מהבלי העולם הזה בעודי בחיים.
מעולם לא היו לי מחשבות ממשיות להסתלק פיזית, אבל אני כן זקוקה להקלה ושקט. מסרבת להיות שפחה נרצעת לנסיבות הקיומיות המשעבדות. התקשורת, הפוליטיקה, החברה, היצירה, המעמד שלי בעולם, ההישגים שלי. העולם הזה מבולבל לגמרי, זה ברור. עצם העובדה שאנשים מתנכלים זה לזה, בזים, משמידים ומשחיתים גוף, נפש ורכוש, צמאי דם, כסא וכסף, זה בלבול מהותי בתפקיד שאנחנו בכלל זכאים לו על פני העולם.  באופן עקרוני, במהות, התפקיד היחידי האמיתי שיש לי ולכל אחד אחר כאן, הוא להתחבר, לשתף, להתאחד, לאהוב ולעשות שלום. איך זה יתכן שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטים יותר ופחות מקדישים חיים שלמים למשחקי הבלים מופרכים? להגיד את המילה האחרונה המושחזת יותר, לפצוע בסטייל, לגזול באלגנטיות, לתת מכה מתחת לחגורה, המרוץ אחר היד העליונה. בזים למישהו אחד אבל מכבדים מישהו אחר. מה ההבדל באמת? לא היה מאתגר יותר לנסות לתת יחס שווה לכל אחד? בלי התגוננויות ותקיפות. בלי התנצלויות וסיוגים. ככה, להיות גוש בשר אנרגטי שוחר טוב, בלתי פגיע שמזמין אתכם לקפה. לא תבואו?

יום שבת, 30 באפריל 2016

בין הפציעות

כבר הרבה זמן שאני כותבת בראש טקסטים וסיפורים אבל לא מעלה אותם כאן. כי היה בלבי הרבה זלזול וכעס וטינה. כך שתאורי הדמויות והמקרים נכתבו ממקום חלש ולא רציתי להחליש. מוטב לדבר על בוז וכעס בלב שווה ולא בלב חולה ומגורה. מה לעשות, אני גם כותבת פחות טוב כשאני פצועה. הכי טוב זה לכתוב בין פציעות. כשיש זכרון חי וחד לכאב אבל הוא לא מנהל אותי.
כל כך אני שמחה שלא נכנעתי וכתבתי סתם דברים כדי למלא את החלל. פשוט נשארתי דוממת. ולאט הרגשתי איך זהותי נעלמת. אני לא כותבת ולא מעלה תמונות מחיי, לא משתפת בדבר ממה שקורה בהם. יחסית להרגלי השיתוף שלי זה היה לא פשוט. להעלם. כמה האגו שלי אוהב ורגיל לקבל מחמאות ותשבוחות ולעורר קשרים ישנים חדשים. שכולם ידעו שאני כותבת יפה ומעניין ושחיי שווים פרוטה, שאני עדיין נראית מגניבה, לא נחה לרגע כמובן, ידי על העליונה.

עזבתי כל זה. יצאתי ככה בכיסים ריקים לשוטט ברחובות הוירטואלים. כולם כל כך נחושים בדעתם, צודקים, מוכיחים. פעם כעסתי על זה. היום אני רק משתוממת, אפילו לא. פחות איכפת לי. אולי אני אפילו קרובה להתבונן גם בדוגמאות התנהגות אקסצנטריות בסוג של אהבה. כלומר, שוויון לב. ואולי עוד לא.
אני נמצאת בשלב שאני כבר מבינה די הרבה אבל עדיין קירות גבוהים מסתירים לי.
אני בניתי את הקירות האלו, אלא מה. כי אני מפחדת עדיין. אבל ממש בקרוב, אולי בתקופת "בין הפציעות" הבאה ארהיב עוז לטפס על אחד הקירות להשקיף. בעצם. כשאפסיק לפחד גם הקירות יעלמו.
יעלם הכל.
ואני אמשיך לעשות את כל מה שאני צריכה לעשות בחיים האלה: לקום, להכין, להביא, להחזיר, לחבק, ללמד, לישון, להיות חברה, להיות מאהבת, ציירת, מורה ועוד כל מיני ג'ובים שאספתי לעצמי. אבל אעשה את זה כמו פרפר, או ציפור, או רוח. נוכחת, קשובה, חפשיה. אמשיך להיות בדיוק איפה שאני צריכה להיות, או איפה שצריכים אותי, אבל בלי הכרח וחובה. בלי שלשלאות אשמה וחשבונאות. בלי להיות עבד של הנסיבות.
כמה חופש זה יביא גם לכל מי שחי אתי. וכמה חופש הם יוכלו להפיץ הלאה.
אני כה רחוקה, חברים, מהיעד. ובה בעת קרובה כפסע.
נגמר חג החירות, אבל אני מתכננת להוסיף ולחגוג עוד ועוד, שוב ושוב, לעשות כל אקספרימנט אפשרי כדי לחנך את עצמי לחופש. במחשבה, בדיבור, במעשה.
וחופש מבחינתי הוא מרחב חף מפגיעה, שנעים בו, שהשמחה שורה בו, שהוא משותף ושייך לכולם.

אני מתכננת להשתחרר מעול החיים בלי לחכות למוות שיבוא קודם. כבר עכשיו, זו זכותי ולזה בדיוק אני ראויה. לא אחדול עד שאפצח את הקוד המנעול. כבר ניתנו לי אלפי קודים יעילים, אבל המנעול שלי יחיד ומיוחד. יבוא היום המדוייק והקוד יתגלה. לא סתם אני טורחת על הפיצוח.
ודעו לכם, שבכל משימת פיצוח שאי פעם נקלעתי אליה בחיי, נמלטתי. ויתרתי מראש על הסיכוי להבין בכלל במה מדובר. כמובן, שלא להיות אחרונת הסתומות.
במשימץ פיצוח זו ידידי, אני מגלה נחישות שלא ידעתי שיש בי. כבר שנים. בהתמדה, בשקט, מכיוונים שונים, אני חופרת. מנסה כלים שונים. הולכת וחוזרת מבעלי מקצוע. ממתינה בשקט בלילות. משתפת חברים בפריצות דרך קטנות וגדולות. צוחקת תוך כדי. מתרחקת ומתקרבת.
ביום שאגלה את הקוד, זה יהיה כמובן בשפה ובמנגינה שאני מכירה ומבינה הכי טוב, אגלה לכל מי שרוצה ומוכן לשמוע, יש לי ודאי תאומי נפש רבים שישמחו להשתחרר יחד אתי.

יום רביעי, 17 בפברואר 2016

טקטיקה חדשה

כתבתי סיפור שסיפרתי עליו בקצרה לקהל היקר שבא לארטפורט לשמוע אותי ואת גוסטבו סגורסקי. אבל משהו בסיפור נתקע ואפילו ניסיתי לחזור אליו שלוש וארבע פעמים, נתקע. נידון להתקע בבוידעם של הבלוג בינתיים.
אני כן יכולה לשער למה הוא נתקע. כי ניסיתי לעשות בו מהלך, או לייצג קבוצות אוכלוסיה בצורה מנוכרת ולעגנית, כי נדמה לי שזה סיגנון מצחיק שמניע יפה את הסיפור.
אבל זה מנוגד לגמרי למה שאני מנסה לעשות בחיים עצמם. לשלח את הלעג והפילוג הלאה ממני.
להסתכל על כל אדם שאני פוגשת בו כשותף כלשהו לדבר מה. ובמיוחד, אנשים שיש לי אתם תקשורת מורכבת, מתגוננת ומתבדלת. ואני עומדת בראש אותם אנשים. אני. מפולגת ומבודלת בתוך עצמי לאורך ולרוחב. עדיין קמה מהשינה, בבוקר או בצהריים עם מוות בבית החזה. עובר די מהר, אבל עדיין שם.
האגו שלי מספר לי דברים איומים ונוראיים על עצמי, ויש לו הוכחות מכאן ועד סין.
לדבריו, זה לא עומד להשתנות, רק להחמיר. האגו שלי מלכלך גם על מלא אנשים אחרים. שהם רעים, צרי מח, סכסכנים, עיוורים ומפגרים.
הוא ממציא בדותות מאוד משכנעות לפיהן במקומות מסויימים סימנו אותי, אני מוחרמת, לא אהובה, חסרת פוטנציאל, זקנה, עלובה, טיפשה. וואי, יש עוד מלא. אפסיק כאן זה מספיק.
האגו שלי גם אומר לי שאני צריכה להתבייש לעצמי שאני מגלה את כל זה כאן, ושאני אשלם על זה מחיר יקר.
אבל הטקטיקה החדשה שלי היא לעשות בדיוק ההיפך ממה שהוא זומם עבורי.
אם ההמלצה החד משמעית של האגו שלי היא לא לתקשר עם מישהו/י שאנחנו באי הסכמה, אני מייד מתקשרת. אם האגו שלי אומר לי שאין לי מספיק ואני צריכה לחסוך ולהתקמצן, אני מייד נותנת. משתפת ומחלקת. אם הוא אומר לי שיש דברים שהם לא לכבודי, אני ניגשת ובודקת וגם משתתפת. ויש עוד הרבה דוגמאות אחרות. אני מגמישה אותו ככה, מערערת על סמכותו ובוחרת בשיתוף פעולה במקום קנאות ובדידות.
עכשיו עייפה ובא לי לחזור מייד לפרק תשע ב"שטיסל".
אבל דעו שלא שכחתי אתכם, חלק חשוב מעולמי אתם.
לילה טוב והרבה אהבה.

יום שלישי, 12 בינואר 2016

המטרה אחת

עם יצירתה החדשה "שימי לי את המילים בפה", המוצגת בימים אלו בתערוכת הפרפורמנס המדוברת "מתקן 27" במוזיאון בית העיר, גליה פסטרנק משוחחת איתנו על חציית גבולות, חרדות קיומיות וגאולה.
ראיון שיזיז אתכם כמה סנטימטרים למעלה.   

שלום גליה, מה שלומך?

בסדר גמור, תודה

גליה, את מוכרת לרבים כציירת. ראיתי כמה עבודות שלך בתערוכות שונות. אני חייבת לציין שהעבודה החדשה שלך הפתיעה אותי. תוכלי לספר לנו איך התגלגלת להשתתף בתערוכת פרפורמנס פוליטית ופרובוקטיבית עם עבודה רוחנית?

כן. קיבלתי פניה במייל, לפני כמה חדשים מעידית הרמן, הראש של תאטרון קליפה. היא סיפרה לי בקצרה על הפרוייקט, והזמינה אותי להעלות רעיון לעבודה. היא לא היתה אז בארץ לדעתי.
לקחתי את הזמן וניסיתי לחשוב על רעיונות. היו לי יחסי משיכה דחיה לכל העניין. משיכה כי תאטרון קליפה הוא אחד מגופי היצירה המגניבים ביותר שפועלים בארץ. הייתי שם פעם קופאית לפני הרבה שנים וראיתי מה הולך שם. הם פשוט אלכימאים. אנשים שלוקחים גלגל מפונצ'ר ובונים ממנו ארמון. רציתי להתחכך בקסם הזה.
והדחיה מתוך פחד להשתתף בתערוכת מיצג פוליטית רועשת- לא המדיום שלי ולא התדר שלי.

תדר?

תדר במובן של תכונה רגשית. תערוכה פוליטית מרגישה לי כמו משהו שמשקף עימות, הטחה, סכסוך, אינטרסים. זה אולי קצת פשטני, אבל זו התכונה. 
ואני, באופן אישי, קיומי ויצירתי ממש מנסה להתרחק עכשיו מהתדר הזה.

את יכולה להסביר?

לפני שלוש שנים, אחרי תקופת יצירה עמוסה, זכיה בפרס וכמה תערוכות, בתוכן הריתי וילדתי את בני השני, נשבר בי שבר גדול. איבדתי אמון בכל מה שאני עושה. נמאס לי לגמרי מהכל. הציניות התישה אותי והבנתי שאני צריכה להחליט החלטה גורלית. אם להמשיך לחיות בדלות או ברווחה. במצב רגשי מורעב או במצב נעים ונח. התשובה היתה לי ברורה, רק שזמן רב מחשבות כמו: "אי אפשר ליצור ממקום שבע" תקעו אותי. חשבתי שאם יהיה לי נח, אז לא אצליח להגיב בצורה מעניינת, קישרתי את ההתוקף היצירתי שלי לכעס ואי נוחות. וגם כמובן יש אשמה בלהרגיש טוב בארץ מדממת. זה כאילו חוסר אחריות. 

מה היה אז בדיוק? יכולה לתאר?

הייתי פשוט רדופה. אכלו לי שתו לי. פרנואידית, חשדנית, כפייתית. הנה אמרתי. התכונות האלו ניהלו אותי ודרכן ראיתי את החיים. את החברויות שלי, את המקום שלי בעולם. הייתי כל הזמן חסרה. בתשומת לב, בכסף, בכבוד. גם כשקיבלתי משהו מאלה, זה לא הספיק בכלל. 
מתוך המצב הזה עוד ניסיתי להמשיך לצייר.
תראי, אפשר להעביר חיים שלמים ככה. לחיות בתוך אתר בניה עם כל הרעש והדחפורים והבורות.
אבל אני פשוט לא יכולתי יותר.

אז מה עשית?

עזבתי הכל ונסעתי לסוף שבוע באמירים, לקורס תטא הילינג. הנקתי אז, התינוק שלי היה בן חמישה חדשים, אבל הייתי חייבת פשוט לסוע. לקחתי אתי משאבה שלא עבדה טוב ובסוף סחטתי לבד את הציצים הגדושים והכואבים שלי בהפסקות.

ומה עשית עם החלב?

שתיתי אותו כמובן. אבל אנחנו סוטות מהנושא. אחרי סוף השבוע הזה התחלתי לתרגל את השיטה ולמדתי עוד קורס ועוד אחד ודברים התחילו להשתנות.


"אכלו לי שתו לי", גליה פסטרנק בסטודיו
צילום: אלעד שריג


מה, נהיית רוחנית פתאום?

זה לא היה פתאום. אני חושבת שתמיד הייתי אדם רוחני. כילדה, האמנתי באופן מוחלט בזה שיש לי כוחות לשנות מציאות ולשלוט במצבים בכח המחשבה. ראיתי חתיכת דשא קטן קצוץ בבניין למטה והרגשתי שאפשר לעשות אתה כל דבר בעולם. כל גרגר היה פוטנציאל אינסופי. אבל השנים עברו ואיכשהו ויתרתי על הקסם ועל המחשבות האלו. אולי הן בצבצו מדי פעם, אבל כבר נהייתי יותר ספקנית וחסרת בטחון. התחלתי להתעניין בבנים ולחלום בהקיץ, מחשבות בטלות כל מיני.
אלוהים לא ממש היה אופציה. בבית בו גדלתי לא היה קיים מושג כזה בכלל. אבל חשבתי מחשבות כמו זה שאם יש אלוהים הוא בתוכי, שיש בי כח לרפא כל דבר ושכל הדברים קשורים זה לזה. גם תמיד האמנתי שיש תקנה לכל. שיש מערכת חוקים בלתי נראית, אך זמינה, שאפשר לחבור אליה וליצור מתוכה.

החיים הרוחניים שפסטרנק התעניינה בהם עוד ועוד זלגו אט אט לתוך אמנותה, שהיא מגדירה כפיגורטיבית פנטסטית, לעתים ביוגרפית. בגופי עבודותיה שנוצרו עד 2013 מתוארות בעיקר דמויות הנאבקות בעצמן, בטבע, אילמות או נכות. דמויות הנושאות הבעה אלימה ומוטרפת ובה בעת פגיעה ואבודה. 

אז מה קרה בעצם לסיפורים שאת מספרת גליה? מה עבר על הדמויות שלך?

קודם, כשכאב לי, וכאב לי די הרבה- הלב, הגוף, המחשבות, באופן טבעי נטיתי לבחור בייצוגים שמשקפים את המטען הזה. דמויות קצה של רוצחים ונרצחים, זונות במקום עבודתן, אמנים אבודים שמחרבנים על נייר ועושים יוגה ומצלמים את עצמם. רגעים כאלו. המון לעג וציניות הזינו את העבודה שלי. זה אמנם סיפק לי כמויות אינסופיות של סצינות, דימויים וכיווני עבודה, אבל ההליכה בהם היתה מתישה ומרה. 

את אמא לשני ילדים, האמהות לא מציעה איזשהו חילוץ מהמקום הזה שאת מתארת? האנוכי, הקפוץ, החבול? במקום לשבת בסטודיו ולחפור בפצעים את נאלצת לשבת בגינות המשחקים ולנהל שיחות חולין עם אמהות. זה לא עוזר? או לפחות סוג של אסקפיזם בריא?

זו טעות נפוצה, לחשוב שהקמת משפחה גואלת אדם מייסוריו. שילדים מעניקים את כל המשמעות והשמחה הדרושה ומצילים אותך מעצמך.זה כן משנה את החיים, את סדר היום, את סדרי העדיפויות, את הפרספקטיבות על דברים. נכנסת המון המון אהבה למערכת. אבל זה לא גואל אותך מעצמך.


נערה וכלבה, 82*112 ס"מ, שמן על בד, 2004 


ציידת, 50*70 ס"מ, שמן על בד, 2004

בבית הזונות, 20*27 ס"מ, דיו על נייר, 2008


אז מה קורה כעת ב"מתקן 27"?

מתקן 27 נולד מתוך בהילות להגיב למה שקורה היום בחברה שלנו, בתרבות שלנו. חוסר וודאות, פאניקה, צנזורה, שיימינג, נידוי. תוצרי לוואי של עוולות גדולות הרבה יותר, קולקטיביות. כיבוש, קיפוח, גזענות ופגיעה בבעלי חיים. יש המון פחד בתוך המציאות היומיומית שלנו ונדמה שכולם יורים לכל הכיוונים, לכל צל שמתקרב אלינו. נדמה שרק סחטנות עובדת. לעג ובוז.
מתוך החורבה הזו, באים תאטרון קליפה ומסמנים טריטוריה מוזיאלית חיה. כאשר כל הסימנים שציינתי הופכים לדימויים נעים, לחומרים פיזיים, להתנגשויות הכרחיות בין המציגים לקהל. סימנים של חרא, של דם, של אלימות, סמלי זהות מכוננים שנדחפים לגרון ומכאיבים. זה כמובן נעשה בצורה תאטרלית, מצחיקה, מטלטלת. אי אפשר להשאר אדישים למה שקורה שם. 

ואיך את משתלבת בכל הסיפור הזה?

אני מקרה קצת שונה. קודם כל, אני המציגה היחידה שלא פוגשת את הקהל פייס טו פייס. למעשה, חוץ מהחזרה הגנראלית הראשונה, לא יצא לי לראות את המופע חי, מפוצץ בקהל, כפי שקורה מדי שבוע. 
אני סגורה בתא שבניתי ופוגשת את הקהל דרך התכתבות בלבד.

איך זה עובד?

הקמתי מרחב תפילה אלטרנטיבי, מעין אי מוגן שאפשר להימלט אליו או להיפלט אליו מתוך הכאוס של התערוכה. יצרתי אוירה כזו בחדר שמייד ממסמסת את ההגנות וההתבצרויות. בכל האמצעים העיצוביים שהרגישו לי נכונים. יצירתו של שטראוס ארבעה שירים אחרונים בביצוע ג'סי נורמן מתנגנת ברפיט כל הזמן. התאורה רכה וחמה, שטיח גדול ועתיק מחפה את רצפת החדר, יש פינת ישיבה וכד פרחים. כל מה שהיה גורם לי, לפחות, להתמסר ולהתרכך.

ואז?

ואז אפשר לפגוש גם אותי, או את הישות שהיא אני. במרכז החדר ניצב תא וידויים שעל קירותיו ציירתי ארבע סצינות סמליות, מכוננות: החורבן, הרסטורציה, בריאת המציאות והגאולה. פריימים שמדגימים כל תהליך יצירתי ואולי גם כל תהליך אמוני. בדופן הקדמית של התא יש חריץ ודרכו אני מתקשרת עם הצופים בהתכתבות.

איזו מן התכתבות זו?

תקשורית.

תסבירי?

אני נמצאת במדיטציה עמוקה ומתקשרת דברי אהבה וחסד שבאים מאלוהים. נכנסים אלי מדי מופע עשרות רבות של מכתבים אנונימיים. אני לא רואה את הקהל והקהל לא רואה אותי. אנשים שואלים אותי על זוגיות, פריון, כסף, החלטות מקצועיות או תהיות קיומיות. גם אנשים שקרובים אלי מאוד כתבו לי ולא ידעתי שזה הם.

לא מפחיד אותך להטעות ולהשלות את הקהל?

מה פתאום. כל תשובה שניתנת ומקורה באהבה לא יכולה להשלות. התשובה שניתנת מתאימה בדיוק לצרכיו של השואל.

קרה לך שלא ידעת לענות?

כן. פעם אחת. שאלה שקשורה לפוליטיקה.

איך אנשים מגיבים אליך?

בכל מיני צורות. צוחקים, מודים לי, שולחים לי פתקאות אהבה בחזרה. יש גם כאלו שנכנסים אתי לדיאלוגים ומבקשים הסברים, או מתפלפלים אתי על אמנות. היתה גם מישהי, נדמה לי שזו אשה, שדחתה את התשובות שנתתי לה ואמרה לי שהן לא מספקות אותה.

נעלבת?

לא. אבל השתוממתי. 

אז מה את בעצם מקווה לתת בעבודה הזו? או מה העניין האמנותי שלה? כלומר, התא מוצב בקונסטלציה של תערוכה, אבל המיצג יש לו איכויות רוחניות שלא בהכרח קשורות לכל מה שקורה ב"מתקן 27" העצבני. 

אותי מעניינת חציית הגבולות הזו בין מה שמותר או לגיטימי לעשות ולהגיד. יש משהו שנחשב מאוד לא קול ומודחק בהשמעת קולות מפוייסים, בהזמנה לסליחה, לגאולה. נדמה לי שהמושגים האלו לא כשרים בכלל בדיבור על אמנות. כי הם בלתי ניתנים לשפיטה, הם מתחברים לחובבנות ואולי כי רבים מעדיפים להמשיך להשרף, ללקק פצעים ולהתלונן מאשר להרפא. מרגישים שברפואה יש התעלמות מחומרת המצב. או אסקפיזם.
אנשים גם לא מרגישים שהם ראויים לגאולה. מרגישים אשמים ומלוכלכים. ויש רווח משני בלהיות אשם ומלוכלך. זה יוצר איזון רגשי עם הקטסטרופות שקורות בחוץ, כאמור, זה גם יוצר שייכות לזהות מוכרת ולאפיל יצירתי. את לא יכולה להיחשב אמנית רצינית ואקטואלית עם אמירה משמעותית אם את עסוקה כל היום בלסלוח. אין אדג', אין מכת פטיש. רק סדין לבן ברוח. זה לא מתאים.

ככה את חושבת?

תראי, אני מדברת אתך בקלישאות, אלו ההתניות שמתוכן אני באתי. אלו החומרים שהקאתי החוצה. ברור לי שהדרך שלי ברת תוקף, משמעותית ונכונה. ברור לי שאני לא מפסידה דבר בכך שאני סולחת.

מתוך המיצב: שימי לי את המילים בפה, "מתקן 27"
צילום: דין אהרוני

אז מה מעניקה לך הסליחה הזו שאת חוזרת ומדגישה?

את חיי בחזרה היא מעניקה לי. לא פחות. את שיקול הדעת, את שוויון הנפש. את הפוקוס במבט. את החמלה. זו בבחינת הסרת אבק מעל פני מי שאני באמת. וככל שאני מתמידה ומעמיקה בסליחה, אני מבינה שלא נעלם שום עוקץ והפטיש מכה גם מכה. רק שהפעם במדוייק היכן שצריך, בלי קורבנות מיותרים. בלי פגיעה עצמית, שהיא אחת כפגיעה בזולת.

אז זה מה שאת מציעה לקהל?

כן.

כולם זקוקים לאותו החומר?

כן.

שאלה אחרונה, ברשותך

כן

רבות נכתב על התערוכה הזו, ברוב כלי התקשורת, היא זוכה לפרסום ולתגובות, רובן ככולן מתייחסות לעבודות הפוליטיות והפרובוקטיביות במתקן. לא הצלחתי למצוא אף התייחסות או דימוי מתוך העבודה שלך. למעט אולי מקום אחד. איך את מסבירה את ההתעלמות הגורפת מהעבודה שלך?

התעלמות גורפת. וואו. ניסוח מעט מעליב. אבל אני מודה לך עליו. זה הכי הבור שיהיה לי קלאסי ליפול בו. לתוך הרחמים העצמיים, הקנאה, החשדנות. להיות רדופה ולחשוב שכל השחקנים בקליפה נחמדים אלי במיוחד מתוך רחמים. שלא תחשבי שלא ליקקתי כבר את הארטיקים האלה.
יחד עם זאת אני גם מבינה שהדברים פועלים ומתרחשים באופן כלשהו שלא תמיד ברור לי טיבו, ואני יכולה לבחור בין שתיים: לחשוב שזה לרעתי או לחשוב שזה פשוט כך. נייטרלי. לא טוב ולא רע. אם אבחר באופציה א', הפעולות שלי יותנעו מתוך מרמור וכעס. והתוצאות יהיו בהתאם. ואם אבחר לפעול ממקום נייטרלי שלא מבין מדוע הדברים כפי שהנם ולא שופט, מנעד התגובה שלי מתרחב עשרות מונים. ובתוך הרוחב הזה נכנסים גם הניסים.

ניסים?

כן. ניסים. ביטויים של אהבה.

טוב יש לי עוד המון שאלות לשאול אותך בקשר לזה. ננסה לקבוע ראיון נוסף בהמשך.

בשמחה.

תרצי להוסיף עוד משהו?

כן. אני מוכרת צלחות חימר שיצרתי, כל אחת יחידה במינה, עם טקסט ודימוי. אלו קמיעות הגאולה והחסד ומחירן 300 ש"ח לצלחת. אני מזמינה את כולם לבוא ולהשתמש בשירותי. אני יודעת שכל מי שצריך להגיע מגיע.

אוקי, תודה גליה. היה נעים.

תודה.


הכותבת היא גליה פסטרנק, אמנית.




יום שישי, 1 בינואר 2016

מתעניין כפייתי

היה איזה אחד עם רוק יבש בזויות הפה שנטפל אלי בהמשכים מגיל 16
בהתחלה טלפן והזמין לסרט, אחר כך שלח פרחים עם ציטוט משיר של סנדרסון
אחר כך הזמין אותי לביתו (ובאתי! בחולצה לבנה, מכנסים קצרים וסנדלי טבע שחורים)
ומשך כל הביקור הוא שכב על המיטה כמו סולטן מלטף את חתולתו ומדבר לאט בקול באס מאנפף
ואני ישבתי בפינת החדר ברגליים מסוכלות על כסא פסנתר מסתובב
אחר כך לא רציתי להפגש אתו יותר אבל הוא לא הרפה. שוב ושוב טלפן,
חיכה לי ליד השער של הצופים, צץ בכל מיני מקומות כאילו במקרה או לא במקרה.
אחר כך היתה הפעם ההיא שטלפן והחלטתי להסביר לו באופן ברור שזה לא מתאים
אז הוא צעק עלי, מה זה בגלל שאני שמן? 
לא, זה לא בגלל שאתה שמן. זה בגלל שאתה נודניק ומריחים את הכפייתיות שלך מקילומטרים, זה מרתיע בנאדם. כמובן שבגיל 17 עוד לא ידעתי לענות ככה, אז הסתפקתי ב: לא זה בכלל לא בגלל זה.
והשנים חלפו, הסתובבתי בעולם, החלפתי דירות, גרתי בפריז, ירושלים, לונדון, חזרה תל אביב,
ובכל דירה זכיתי לצלצול ממנו. תמיד הצליח להשיג המספר ולסמן בפישה טריטוריה. אני פה, שלא תחשבי. 
לא חשבתי.
פעם אחת הלכתי עם חברה לים, זה היה בתקופה של אחרי הודו שהייתי משתזפת טופלס.
תוך כדי רביצה בשמש קלטתי אותו עומד על הסלעים לא רחוק מאחורינו ומג'נגל שלושה כדורים.
השיער שלו התארך, הוא רזה ונראה מסומם. לטש בנו מבט ולא הרפה, שמתי החלק העליון ושעה ארוכה לא קמתי ממקומי שלא לתת לו עוד זויות. בסוף הוא הלך.
אחר כך הגיעה סדרת צלצולים עם הודעות ארוכות במזכירה האלקטרונית.
חמש שש פעמים ראיתי אותו בפקקי תנועה, לפעמים קלט אותי ועבר קרוב למכונית, מה נשמע מה קורה? רוכן עם הראש הממוגן בקסדה לתוך החלון שלי. 
שנים אחר כך ראיתי אותו בקולנוע עם ילדה, זאת הבת שלי, הציג אותה, ילדה חמודה ממש.
תהיתי מי האמא. למחרת כבר צלצל לביתי רצה לדבר שוב. ושוב. לא עניתי.
הוא מציע לי חברות בפייסבוק בערך פעמיים בשנה, מאז 2010 כשפתחתי החשבון

עכשיו אני כותבת סיפור קצר שבו קראתי לו גדעון ולעצמי קראתי טלי
בסיפור גדעון מטריד את טלי הרבה יותר, הוא גם מאונן לה בטלפון
וטלי שלנו, מתוך נחישות לשים קץ לפרשה ומתוך איבוד עשתונות מוחלט,
פוצחת בשיר "תרקוד" של שלמה ארצי בקולי קולות ורושמת נצחון מרשים במערכה
ומפלה מוחצת לזקפתו התובענית והפוגענית.
נעצרתי לאחר שמשתררת על הקו דממה.