those who can't do, teach
אחד המשפטים המקוממים והמכווצים ביותר ששמעתי
מי תבע את האימרה המקטינה הזו?
כולם מקווים וחולמים שיהיו לילדיהם המורים המעולים ביותר אבל כשמדברים על מורים בשיחה אחרת עולים משפטים כאלו או דומים אחרים.
למה אני מתכווצת מהאימרה הזו? כי היא חושפת את ערוותי? כי לא הצלחתי מספיק אז "נפלתי" להוראה? כי היה לי דבר או שניים להוכיח ונכשלתי?
אולי ברובד הראשוני זה האגו שלי שמתקומם מהאימרה. נכון, אני מלמדת מהרבה סיבות ואחת מהן היא פרנסה. אני לא מוכרת מספיק ציורים כדי לחיות מהאמנות שלי נטו והדבר הטבעי עבורי לעשות הוא ללמד. לשמחתי אני מאוד אוהבת ללמד אז אין כל מאמץ או מיאוס בבחירתי זו.
אבל מעבר למישור הטכני, בעיני, כשלמישהו יש מתנה, הוא מוכרח לחלוק אותה. יש לך כישורים בתחום מסויים? למה לשמור רק לעצמך? למה לא להקים עוד ועוד דורות של שוחרי אמנות שרגישים לאור צבע ודימוי, שהציור מכניס לחיים שלהם כל כך הרבה עניין שמחה ותוכן? שהציור מאזן אותם, מאתגר אותם ומרפא אותם?
מעבר לכך, לשמור לעצמך מתנה זה להתקמצן על עצמך. חוק ידוע בשפע הוא שכדי להגדיל מתנה צריך לתת אותה. הפוטנציאל והעוצמה שלה מוכפלים וההנאה ממנה מהדהדת עוד ועוד.
הוראת הציור מאפשרת לי לפגוש את עצמי ואת המדיום שלי בכל פעם דרך עיניים חדשות. ההליכה לצד תלמידים מחזקת את הידיעות הרדומות שלי, טורפת את הקלפים ומזמינה אותי לפעולה שוב ושוב, בלי הנחות.
למורה יש המון כח, כח משנה חיים. כח של אמונה, רצון, התמסרות ושחרור.
נכון שיש תלמידים "קשים", כלומר לא ממושמעים, מרדניים, חצופים או אפאתיים. יש מהכל. גם שם יש למידה, כי להסתכל בתלמידים מאתגרים בעיניים נקיות בכל פעם מחדש, בחופש מדעות קדומות, משחררת אותם ואותי לחפשי. שנינו יכולים, פוטנציאלית, לבנות הכל מחדש. לנסות משהו אחר. כמה זה מרגש לראות תלמיד יוצא מכלא ההתניות והדעות הקדומות והולך לדרכו! כמה אחריות הוא לוקח על עצמו בלי שביקשתי, כמה סקרן הוא נהיה, כמה יצירתי ויוזם. מה צריך יותר אימרו לי? הבריאה בהתגלמותה.
כולנו מורים ותלמידים של המציאות, של הנסיבות. חומר הלימודים של החיים ארעי ומאתגר, מלא בחני פתע.
מה זה משנה אם את מוזיקאית, סמנכ"לית שיווק, נהגת אוטובוס או מהנדסת חשמל?
אם כולנו מורים וכולנו תלמידים מה המשפט הזה משאיר לנו בכלל?
אולי אפשר לשנותו ולומר
those who don't teach, can't do
?
אחד המשפטים המקוממים והמכווצים ביותר ששמעתי
מי תבע את האימרה המקטינה הזו?
כולם מקווים וחולמים שיהיו לילדיהם המורים המעולים ביותר אבל כשמדברים על מורים בשיחה אחרת עולים משפטים כאלו או דומים אחרים.
למה אני מתכווצת מהאימרה הזו? כי היא חושפת את ערוותי? כי לא הצלחתי מספיק אז "נפלתי" להוראה? כי היה לי דבר או שניים להוכיח ונכשלתי?
אולי ברובד הראשוני זה האגו שלי שמתקומם מהאימרה. נכון, אני מלמדת מהרבה סיבות ואחת מהן היא פרנסה. אני לא מוכרת מספיק ציורים כדי לחיות מהאמנות שלי נטו והדבר הטבעי עבורי לעשות הוא ללמד. לשמחתי אני מאוד אוהבת ללמד אז אין כל מאמץ או מיאוס בבחירתי זו.
אבל מעבר למישור הטכני, בעיני, כשלמישהו יש מתנה, הוא מוכרח לחלוק אותה. יש לך כישורים בתחום מסויים? למה לשמור רק לעצמך? למה לא להקים עוד ועוד דורות של שוחרי אמנות שרגישים לאור צבע ודימוי, שהציור מכניס לחיים שלהם כל כך הרבה עניין שמחה ותוכן? שהציור מאזן אותם, מאתגר אותם ומרפא אותם?
מעבר לכך, לשמור לעצמך מתנה זה להתקמצן על עצמך. חוק ידוע בשפע הוא שכדי להגדיל מתנה צריך לתת אותה. הפוטנציאל והעוצמה שלה מוכפלים וההנאה ממנה מהדהדת עוד ועוד.
הוראת הציור מאפשרת לי לפגוש את עצמי ואת המדיום שלי בכל פעם דרך עיניים חדשות. ההליכה לצד תלמידים מחזקת את הידיעות הרדומות שלי, טורפת את הקלפים ומזמינה אותי לפעולה שוב ושוב, בלי הנחות.
למורה יש המון כח, כח משנה חיים. כח של אמונה, רצון, התמסרות ושחרור.
נכון שיש תלמידים "קשים", כלומר לא ממושמעים, מרדניים, חצופים או אפאתיים. יש מהכל. גם שם יש למידה, כי להסתכל בתלמידים מאתגרים בעיניים נקיות בכל פעם מחדש, בחופש מדעות קדומות, משחררת אותם ואותי לחפשי. שנינו יכולים, פוטנציאלית, לבנות הכל מחדש. לנסות משהו אחר. כמה זה מרגש לראות תלמיד יוצא מכלא ההתניות והדעות הקדומות והולך לדרכו! כמה אחריות הוא לוקח על עצמו בלי שביקשתי, כמה סקרן הוא נהיה, כמה יצירתי ויוזם. מה צריך יותר אימרו לי? הבריאה בהתגלמותה.
כולנו מורים ותלמידים של המציאות, של הנסיבות. חומר הלימודים של החיים ארעי ומאתגר, מלא בחני פתע.
מה זה משנה אם את מוזיקאית, סמנכ"לית שיווק, נהגת אוטובוס או מהנדסת חשמל?
אם כולנו מורים וכולנו תלמידים מה המשפט הזה משאיר לנו בכלל?
אולי אפשר לשנותו ולומר
those who don't teach, can't do
?
