קשה בעליה

רגעים נטולי השראה
וכמעט שנהייתי אותה אמא המנפצת כוסות קפה בזעם על הריצפה
מתיזה בוץ שחור על הכביסה המקופלת ואין לה עוד לאן להישפך
לאמא הזאתי, שכולם מסתכלים בה כמו בחיה זרה ולא מוכרת
אני. מי אני בכלל? ומה קרה בכלל?
מסתורין. למה זה כשהבית שלי צולע ולא מתפקד עולמי חרב עלי
ואני המסכנה והאומללה בעולם
וכל פרט נהיה מורכב להכעיס, מרדני, דווקאי
ולבי מלא קללות ופי חמוץ וקפוץ,
ואני לא יפה ולא טובה ואין אף בד או אריג לכסות את המראה העכור
וכולם רואים עלי ותוהים, איפה ההיפית? לאן נשבה רוח האהבה?
ארצית, כנועה, רופסת, קשה. 
כל ויתור שאני עושה, כל בקשה שנשלחת אלי מכה בי כפטיש
ועוד חושבים אותי למפונקת. ועוד מעמידים מולי מראה בלתי מכילה בעליל.
גם אנחנו מסכנים, המקהלה שרה. 
ברוכה הבאה לעולם האמיתי.
ואני מסרבת להאמין, כאילו כל השנה המבורכת של העילויים והגילויים אולי היא חלום?
לא יכול להיות. הרי הייתי ממש מאושרת. ציירתי הכי יפה. הרווחתי מלא כסף. עשיתי ים של קסמים
ורובם המוחץ עבד!
ומצאתי את המתכון להיות אמנית שחיה ונושמת אהבה, וגם אמא, וגם רעיה,
וגם צמחונית, וגם מטפלת תטא, ומתנדבת למען ניצולי שואה, זוקפת קומתה ומאירה לאחרים
וזאת מתוך אמת ושמחה גדולה. בלי להיות הזויה ומופרכת. אמיתית ומוחשית לגמרי.
רלוונטית, מעוררת השראה. בחיי!
בהתחלה היו אומרים לי: גלי בחיי איך השתנית, אחר כך התרגלו אלי כמו אל הדברים הטובים
אחר כך שכחו מי הייתי קודם (מפלצת על קוצים) וכמה סבלתי (מאוד מאוד)
ועכשיו... הפתעה? הגלי הקודמת חוזרת? 
הרוח התגלתה כבלוף בר חלוף? פיות יצקצקו לי ברינה ויגידו אמרנו לך וכולי

לא ולא
אני מבינה, וגם מאירים לי חברים מוארים
שכשאור גדול נכנס חושך גדול חייב לצאת, כלים שלובים
שבדרך המעגלית, כשמתרחבת התודעה, יש את המעברים האלו
שצריך להפשיל שרוולים ולנקות הארוות
ימבה חרא של סוסים ועטלפים ושל עצמי ושל קרוביי
ואני מנסה בשעה זו, חצות היום, לנוח על הספה ולהרפות לתוך המקום הזה
אל הרגע הזה, אל ההוויה הזו שבפני עצמה אין בה שום דבר רע
והיא נעימה למדי
ולברך שוב על כל מה שיש לי כאן עכשיו, ולהקשיב ולדייק מול עצמי
בעדינות ובהומור כי משם יבואו כל הרעיונות הכי מהממים שלי למימוש
ולא מהכפייה והיריקה והחבטה בקיר
ולא מההשוואה האלימה לזולת
ולא מהאגו מניאקית הסוררת
זו שאחראית לכל היאוש והאומללות בעולם
שמביאים לנו סרטן וקמטים ושיער שיבה ולב חמוץ

אני רוצה למות באור ובאויר ולעבור בנועם מהמצב הזה למצב הבא
בלי להתקע בכח בגוף שקיבלתי ובלי לסמרטט אותו בכעס בשארית ה"זמן"
והקושי הזה, אברך גם עליו כי כמו במשל החסידי עם העז
כשתצא העז מהבית ירווח לי
ושוב אשמח

תודה

חזרתי מיום עמלי המבורך. הוצאתי קצת, הכנסתי קצת, הנעתי אנרגיות ממקום למקום. חפצים, מזון, ציורים. גם צעצועים ובגדים. ובסוף היום תרגלתי יוגה בסלון והרגשתי איך התודעה שלי נאלמת וידעתי מנוחה ויופי. אכלנו יחד לשולחן ארוחה מזינה מלאה בירק וגבינה, פיתות וביצי עין. אחר כך דני הראה לי סרטון שהפך את קיבתי וטלטל לי את כל הברומטר. בכלל לא התכוון לעשות לי ככה, אבל אני התבאסתי. גועל וצמרמורת. איך כל כך אני פגיעה, חשבתי לעצמי. בכל פעם שאני "מועדת" בלשוני ובהתנהגותי ליד אמא, היא מעירה: אז מה שוות כל הסדנאות הרוחניות?, או, ככה מלמדים שם? מבחן אמיתי לפגוש בחיים. מה תגידו? למי יש כח?
יש ימים שאני מרגישה כמו ווינרית, ברור לי מה צריך לעשות, רק עניין של שנים עד שהכל יהיה מהמם בעולם. ויש ימים שאני חשה שלא הבנתי שום דבר, שאני חיה בבועה, שאולי הכל תרמית ואין תקנה. האמת כנראה אי שם באמצע, השאלה מה אני בתוך זה. כל פעם שנופל לידי ספר רוחני חדש אני גומעת בשקיקה ואומרת : או זהו! ואז בא חדש ועוד אחד. רבים מהספרים מדברים על דברים דומים, וזה דווקא טוב, כי תארו לכם שכל ספר היה אומר משהו אחר בתכלית? יום אחד אחרי שאקרא ממש מלא, אוכל לסכם עבורכם העצלנים מה כתוב שם ותחליטו איך לשחק בזה. זה בטוח יעשה טוב למישהו.
אני מתגעגעת לניבולי הפה. לרכילויות. להזניית שיחה. אבל ככה, נהיה אצלי נקי, זה לא מתאים. הגעגוע זה סתם טיזינג אינרצי של התודעה הישנה שלי. כמו אצל בולמים, שמתחילים עם כפית ריבה והלך המקרר. אז ככה עם ניבולי פה, מתחילים להגיד דברים לא יפים על מישהו וזהו אתם בסחלה ומרגישים שהכל אבוד. פיליפ סימור הופמן. מליון שקיות הרואין במגירה לוידוא הריגה. 
הפייסבוק גם מזוהם. יום אחד כשאחליט שהחיים שלי יכולים להתקיים גם בלעדיו, שעדיין תהיה לי זכות קיום בלי שאנשים ידעו מה איתי ומה אני עושה ומה יש לי להציע לעולם ומה בישלתי ואיך אני נראית עכשיו ובני כמה הילדים שלי ומתי יש לי תערוכה או מתי אני נפטרת מכסא, יהיה שינוי גדול.  אני הולכת לישון. לפני עשותי כן, אני מברכת בקול רם ומזמינה אתכם להצטרף ולשנות את הסעיפים לפי חייכם:
תודה על הבית שלי. יש לי מים חמים ואוכל במקרר. דני פה בסלון ויש לנו אהבה. הילדים ישנים בחדר והם בריאים וחמודים. תודה. השכנים שלי טובים. מזג האויר טוב והפרחים באדניות מתפוצצים מיופי לעונה. עשיתי ספונג'ה דו שנתי בסטודיו היום. יהיה לי נקי כשאחזור ביום א.
אני אוהבת לצייר ולכתוב, אני גם מלמדת, תודה על התלמידים שלי, אוהבת ומתפתחת מול כל אחד מהם. עם האתגרים וההתנסויות שזה מביא לחיים שלי. תודה לתלמידים שנשארים וגם לאלו שלא. הכל קורה בצורה מדוייקת להפליא. תודה לאמא ואבא, אתם אחלה. תודה לחיי הרוח המפתיעים ולכל החברים החדשים שהגיעו לחיי עם הרוח. גם לספרים וגם לרעיונות. תודה לכסף שמגיע כמו שנעלם ונעלם כמו שמגיע. מהרגע שהפסקתי להסתבך איתו הוא הפסיק להסתבך איתי. תודה על היוגה שמחברת בין כל הקצוות והחוטים בחיים. תודה ללילי המורה שלי ליוגה. תודה לחברים. תודה למכונית, למחשב, למכונת כביסה. תודה לטלפון. לגננות. אור לכולם. וליל מנוחה.

אימון בפרספקטיבה

יום אחד את מגלה שאת שפוטה של העבר והעתיד. לבך נחמץ בחרטה בגלל דברים שקרו וראשך קודח מדברים שיקרו. אין רגע דל. במקרה הטוב שיעמום או פרפורי לחץ קלים, במקרה הרע לילות לבנים, טעם מר בפה ודיכאון בהתהוות. ואין לך רגע אחד של חסד ושלווה. אולי רק כשאת מציירת ומצליחה לא להפריע. ואז את עושה ויפאסאנה יום אחד ומגלה שאת לא חיה במקום הנכון (תודעתית) אבל חוזרת הביתה להרגלים שלך, לאלכוהול ולמחשבות הטורדניות. ועוברות שנים ונולדים ילדים, שמצניחים לך הווה לחיים כמו סטירת לחי מצילה ואת אומרת :כן, ככה זה צריך להיות. אבל אחרי זמן קצר את חוזרת להיסטריות ולדאגות. וזה מחניק. ואין מנוס.

ואז יום אחד נפתחת לך דלת בספונטניות לעולמות רוחניים שתמיד צחקת עליהם אבל גם לטשת אליהם מבט בתאווה. ופתאום צונחים לידייך מלא ספרים ואת כולם את קוראת בשקיקה. גם אנשים אחרים את פוגשת שמדברים על כל מה שמשוגעים מדברים עליהם כאילו מדובר במלפפונים ועגבניות. ואת מבינה שהכל אפשרי, איך לעזאזל השמיטו את הפרט החשוב הזה מחייך? למה לימדו אותך שאת חייבת לסבול כדי להנות? או לעבוד קשה כדי להרוויח? או להיבהל מעין הרע? והכי הכי, שמוטב שתסמכי רק על עצמך, מאחרים לא תבוא הישועה? ואת לומדת להעיז ולבקש, לדייק, להתהלך בעולם בראויות, כי מגיע לך הכל וזה ממש בסדר. לבקש עזרה ולהיכשל בשמחה, ולהצליח בענווה ופשטות. ולהסכים לקבל את החיים. מוזר איך לא העזת קודם?

ככה את מתקדמת ונסוגה, מתקדמת ונסוגה, כמו גלי הים, כמו שלומדים צרפתית. יום אחד בורה, יום שני נאורה. ובתוך כל זה ידך מגששת תמיד אחר שלווה והשלמה. ואז את מגלה כמה פשוט לסדוק את אשליית המציאות. להיות נוכחת בחיים שלך בלי מחשבות. בלי רצונות, בלי היקשרויות. פשוט להיות. איך למשל? למשל לשבת על הספה ולא לחשוב על כלום. את מתאמנת על זה מלא וקולטת איזה מניפולטיבי המח שלך, כל הזמן זורק לך brain candy שתתעוררי למרדף. מה נעלמת? מה את בסרט? יש לך מליון דברים להספיק. לא, לא מוכנה לשמוע, הכל שטויות תכלס. חוזרת לשקט, שקט, חושך, כלום, ריק. יופי. פתאום נהיה נעים בגוף. בכל הגוף. ברגליים ובבטן. נעים ממש. לא כואב, לא רדום. נעים ומרגש. את מתאמנת עוד ועוד שתוכלי לבחור מתי לכבות את הסוויץ' של המציאות המדומה ולנוח בנירוונה של ההווה האמיתי שלך. שהוא רגוע שקט ופסיבי. בהווה הזה אין תחושת זמן, ועם זאת ההיררכיה ברורה וכל מה שחשוב בה נכנס וכל השאר נשמט ונעלם.

ככה הטריק הזה של הציור, שמציירים גדול אז מתרחקים כל הזמן אחורה קדימה לראות מה עשית ומה להזיז או לשנות, אז ככה בדיוק לעשות מהחיים עצמם. אי אפשר לחיות את החיים ממרחק אפס. ולא בא לי לקבל פרספקטיבות מכימיקלים. בא לי שיהיה לי אמצעי יעיל להתבוננות גם בתנאי כלא. משהו שאינו מותנה ואף אחד לא יכול לקחת לי. זה עושה לי מאוד טוב. אני קוראת כעת את כוחו של הרגע הזה מאת אקהרט טול ומאוד נהנת. לילה טוב.

רוע, זמן, שלווה

ככה במחי מקש העלמתי את המייל שמתריע על טבח דולפינים. אני לא קוראת ולא מתפלשת בחדשות ובארועי השעה הקשים. זה לא שהרוע לא נמצא, כן? הוא הכי נמצא. בתוכי למשל יש די הרבה רוע, עוד מלפני שנולדתי בכלל. רוע שמתגלם במחשבות איומות, בפוטנציאל האסונות שאני יכולה לחולל. שנים תהיתי אם זה רק אני או שגם אחרים רעים כמוני? אולי בי יש יותר רוע מלאחרים? ומה אם זה ישתלט עלי? הכי פחדתי לפני שנהייתי אמא. שהלידה תשפריץ את זה ממני.
אני לומדת להפסיק לפחד מהרוע שלי ולהכיר בו, לחייך אליו ולא לבחור בו. ברגע שאני מודה שהוא שם, הוא מפסיק להזדעק לתשומת לב. כשאני מחייכת אליו הוא נרגע ומפסיק לקפוץ כאלטרנטיבה דחופה. וכשאני לא בוחרת בו הוא פשוט נהיה לא רלוונטי. 
אתמול בלילה ביליתי עם חברות ברחוב זבולון בתל אביב. באחת בלילה חזרתי למכונית וגיליתי שפרצו. ניפצו באגרוף את החלון האחורי, כל הכסא של טל מלא זכוכיות. לקחו מהאוטו את התיק שלי ואת המנשא של טל. בתיק נשארה מצלמת כיס ישנה וסיפור שכתבתי לסדנאת כתיבה בחמישה עשר עותקים. את ספר הקריאה שלי זרקו על הכביש ולפחות מכונית אחת דרסה אותו. התחושה: גועל. רוע. חדירה וחילול המרחב שלי. מי פרץ? גבר, מקצוען, נזקק, היה עם חבר, עשה את זה מהר, קילל שלא היה שם כסף וטלפון. איך אני יודעת? ככה זה מרגיש. 
ספר הקריאה: שעה חופשית מאת ארקולה ליסארדי. אירוטיקה עכשווית מאורוגוואי. אז בכלל, לאחוז עכשיו בספר ולהפוך בדפיו אחרי שנאנס... בחיי. חזרתי הביתה ורוח נושבת דרך החלון המנופץ מזכירה לי בעורפי את החילול. אני מנקה אנרגטית את המכונית ואת עצמי ומגלה שאני לא כועסת ולא נבהלת. גם לא נפגעת מהרוע הזה. זה לא אישי ולא קרה לי כלום. רק בעסה שנשבר החלון ושחיטטו לי בדברים ידיים זרות חפוזות ונואשות. 
ביום שחדלתי לפחד מהרוע, נרגעתי והתפייסתי עמו ומאז קל לי לבחור בטוב. וטבעי לי לקבל את עצמי כטובה. וכטובה, קל לי למחוק את המייל של הדולפינים ולא לתרום לקבצנים ברחוב ולהגיד לאנשים מה אני חושבת עליהם ולבחור בנחרצות בלי להתחשבן בין דברים. כי ברור לי שאני פועלת ממקום אמיתי וטוב אז אין שאלה.
והזמן, הוא פיקציה, מימד של אשליות. יהיה לי משהו יותר מנוסה להגיד על זה עוד זמן קצר. גילוי אשליית הזמן מנחם. זה מייתר את הכלא של החיים, של המתים ואלו שבינהם.
וכמו שכתבתי לפני שניים שלושה פוסטים על החופש מפחד המוות והאושר הגדול שהוא מביא, זה נכון גם לרוע ולזמן. שלווה גדולה וים של טוב צפויים למי שמשתחרר מאלו.

ניקיונות

מה עושים כשצריך לנקות? קודם כל, צריך להבין שמלוכלך. שיש משהו שצריך להזיז אותו, ללטף אותו בסמרטוט, להציב אותו במקומו מחדש ולהשיב לו את רעננותו כאובייקט אהוב. מי שמדיח את צלחותיו בכיור בידיים מפוייסות, מוצא להן בעדינות מקום במייבש הכלים ומביט ברכות אל ערימת הכלים שממתינה בכיור להירחץ, ממלא את כליו וארונותיו בשקט ובשלווה. מי שמכין את מרקו בספונטניות, בשובבות, בכבוד לחומרי הגלם שבביתו ובאהבה, יאכל מרק מזין וטעים מאוד, גם קיבתו תחוש בהשראה הזו ותעכלו בנחת, ממיינת אחר כבוד את החומרים המשובחים בו. כוס מים למשל היא מהאוצרות היותר רגישים שזמינים לנו. מים מגיבים הכי מהר לברכה או לכעס. מים מוליכים מהר מאוד את רגשות בעליהם. ומה באשר למערכות יחסים עם הזולת? ראוי אפוא להעביר סמרטוט גם שם, בין לחיצות הידיים והחיבוקים הרבים ולא רק בין הישבנים. אינכם חושבים כך? בתוך שיחות הטלפון לרחוץ ולנגב באהבה את הכוונות ואת המילים. כמה חדש ומרגש יהיה לפגוש באור בוהק את אחי היקר או את אמא של בעלי. את חברותי הטובות ואת הוריי. שלא לדבר על אלו שאינם חברים. אלו שכל נוכחותם במרחב שלכם מלאה בכתמים ובורות, בהד של צעקה כואבת. איך מנקים במקומות האלה תשאלו? על הספות הרכות של המטפלים, במכוני הכושר, בבתי הכנסת, בבתי המרקחת, בסדנאות לגילוי עצמי ועוד ועוד...
אני אספר לכם על שיטה חסכונית, ידידותית ופשוטה. יש כזו! כמה כיף לגלות דבר מה כה חיוני שעובד...
אתחיל בזה שמוטב למעט לבוא באינטרקציות (שבאות דרך החושים כמו חדשות, מזון, דיבור) שהן פוגעניות ומזוהמות. ואם נקרוץ לסערת הגורואים הטבעונים (אין לי מושג רב מה בדיוק קרה, כן? אני לא קוראת חדשות ועדיין שבבים נוחתים על שולחני) אז אני מקווה שזה נראה גם לכם הגיוני שחיה שנרצחה בברוטליות וגופה נקצץ ונכתש ממש עבורכם בשום ופטרוזיליה ואתם לקחתם ביסים גדולים מערימת הבשר הטעימה שכל תא ותא אוצר בתוכו מוות אכזרי, רוב הסיכויים שמשהו מהאנרגיה הקשה הזו חי לכם בתוך הקיבה ומשאיר בגוף אנרגיות של אלימות. לעומת חיה אחרת שחיה חיים טובים ומלאים ולא סבלה בשחיטתה למשל. מחשבה כזו שמתבהרת לי.
אהבה, תודה וסליחה. זה מה שמנקה הכל. כמה פשוט! המילים האלו שצויידתי בהן מראשית הדיבור, הן לא רק מצמוץ הכרחי. הן לא רעש אפור של אינטראקציות בנק אוטובוס או אקדמיה. הן חומרים אקולוגיים פעילים ואפקטיביים ביותר! בעזרת אהבה שאני חשה, אהבה אמיתית מהלב, לכוס המים שלי, לסיגריה שלי (כן כן! סיגריה הרבה פחות בריאה כשמתביישים בה ומקללים אותה). אהבה למכונית שלי, לצבעים, לציורים, לחשבון המייל שלי... אהבה והודיה. וסליחה על שימוש לא ראוי. תודה על הפעמון שמצלצל בתוכי בצורת כעס. אני אוהבת ומודה גם שם. נקיונות הם מבורכים גם ביחסים מקודשים של אמהות וזוגיות. תחשבו כמה נעים לישון וללטף כשהלב רחוץ, רגוע ופתוח. כמה בהיר וברור באיזו אפשרות לבחור כשהיא לא באה מכעס וחוסר ברירה. בתקופה זו אני מתכננת לנקות והרבה. אני יודעת שהניקיון הזה מקרב את הגאולה לגולנו. 

אור ופחד מוות

איך יודעים מה התשובה הנכונה? איך מפסיקים לפחד? איך יכולים לחיות בשלום בלי ייסורי מצפון? יש דרך. אני פעם לא הכרתי אותה, אבל האמנתי שהיא קיימת. האמנתי שיש לי את כל התשובות להכל אבל שאין לי גישה נוחה לשם.
כשהייתי חיילת בקורס קציני מודיעין ישנתי בחדר עם עוד שמונה צוערות מיחידות מודיעין מסווגות ורגישות פי מליון משלי. כל אחת היתה בקיאה בניב ערבית שונה, ליד המיטות שלהן היו מונחים ספרים של ניטשה ודוסטוייבסקי והעברית שלהן היתה יפה ונקיה. היה דיבור על זה שכמה מהן הוציאו 800 בפסיכומטרי. ואני... הרגשתי רחוקה מהן שנות אור וכל מה שלי היה להציע זה חביבות, מגניבות ובדחנות... אחת או שתיים מהן זרמו איתי ואת השאר לא עניינתי. קינאתי בהן על חוכמתן, על נטייתן הטבעית לבחור במה שמעניין ומורכב ולשחק בו כמו ילדות בחול. בהנאה וחקירה, בפשטות. לקראת סיום הקורס נערך חידון מורשות קרב בין כלל הצוערים, נבחרו נציגים ספורים לתחרות. אני לא זוכרת מה היו השאלות והתשובות, אני רק זוכרת שחשבתי, הלוואי וגם אני הייתי יודעת לענות. כמה זה בוודאי היה מרשים וכמה ביטחון היה לי בחיים אם הייתי כזו משכילה... הציונים שלי ביסודי ובתיכון היו מהנמוכים בכיתה, נטיתי לחלום ולבהות ולחשוב על בנים שאני מאוהבת בהם או על בגדים שהייתי מעצבת. (שנים חלמתי להיות מעצבת אופנה ואף היו לי תכניות מעשיות לשנות את שמי לאופנת!) סחבתי אתי את הרגל הצולעת הזו של תבונה מוטלת בספק שנים ארוכות.
את התואר הראשון והשני שלי השגתי מהדלת האחורית כשהלכתי ללמוד בבצלאל והציונים שלי לא הזיזו לאיש. דווקא בבצלאל נפלו לי אסימונים רבים לגבי איך להתנהל עם ידע. איך לצבור אותו ואיך לספר מה שאני יודעת בחופשיות. ועדיין לא היה לי מושג כמה המנעד שלי רחב וכמה שפע של ידע נגיש לי מעבר לכל דמיון. כל כך נעים לדעת שיש לי מקור לברר מולו, אם אני רוצה.
ככה זה התגלה לי לפני כמה חודשים וככל שעובר הזמן אני נפתחת לזה יותר ויותר. מרחבי הידע שישנו הם אינסופיים. ישנו מקור שנגיש לכולנו ואפשר לקבל ממנו תשובות טובות ומיטיבות. צריך לדעת בדיוק את מי לשאול ואיפה להיות כששואלים. ואם את במקום הנכון תקבלי את התשובות הכי מדוייקות. אני שמחה כל כך בחלקי, שאני לומדת ויודעת ומתפתחת בגיל 36 ושכל מה שקורה לי הוא לא טריפ חולף, הוא אמיתי ומופלא. ותוך כדי החוויות הקוסמיות שלי אני הכי אנושית וארצית, ולומדת לאהוב את עצמי ככזו... כשמפסיקים לפחד מהמוות אז רואים את זה עליך ויש בזה משהו מאוד כריזמטי. ישר מזהים את זה ורוצים להבין מה הסוד שלך. איך עשית את זה. ופתאום את יכולה לתקשר בקלות עם מגוון עצום של אנשים, כי עברת את מחסום הפגיעות והפחד הקמאי מהמוות. כי כשמפסיקים לפחד מהמוות אז חופשיים לחיות, ונהנים יותר ומרוויחים יותר. ואוהבים יותר, המון המון אהבה נכנסת. ואהבה היא תמצית החיים. (לא האהבה הרומנטית מהסרטים, אהבה שהיא יסוד כמו אויר. אהבה שהיא כלי מניע, שהיא איפשור). וכשאהבה גדולה שוטפת את ההוויה שלך נכנסים גם האור והתושיה, הראייה למרחוק, האחריות ההדדית והאיכפתיות. האנשים שאני פוגשת כבר לא נראים לי כמו שהם בקליפתם החיצונית. הם נראים אחרת לגמרי. הם נראים ממש מדהים, רובם. ויש כאלו שרואים עליהם שהם בסבל גדול וכמה בא לי לתת להם נשיקה בהילה שלהם ולהגיד להם לא לפחד ושהכל ממש בסדר. לא כולם רוצים לשמוע. בריות יקרות... ויש כאלו שבאופן טבעי ברור להם מהו מקומו של המוות ויש בהם יותר חופש לשחק ולחיות וללוש ידע. אנשים שנולדים ככה, עם פרופורציות. הפחד מהמוות חוסם "חכמה", חוסם ידע מהמון סוגים. ואהבה פותחת דלתות לידע בלתי רגיל, מגוון ורב... 
אני רוצה לברך את כל מי שבוחרים באור ולהזמין את כולם להאיר באהבה כל מחשבה והחלטה שהם עושים. כל שיחה וכל מייל שהם כותבים. נעשה ככה עד החנוכה הבא ונראה מה יקרה...

אור על הפרוזה

בסדנאת כתיבה בה אני משתתפת נתבקשתי לכתוב טקסט על אהבה בלי להזכיר את המילה אהבה. אתגר למי שמשיבה על כל תודה- באהבה. יצא לי טקסט רוחני למדי. מתובל במיטב הז'רגון הרוחני שאני לומדת במפגשים, בספרים ובפיד שלי בפייס שעבר טרנספורמציה מופלאה. פיד שהיה מעיק בציניות האינסופית שלו והפך בזכות מכרים חדשים ותדר חדש שאני מהדהדת למרחב, למקום שנעים לבקר בו. וגם אולי בזכות האלוגריתם של פייסבוק שמחליט להציג לי בפיד עכשיו בעיקר את הבריות שלבן טוב ושלם. מי יודע, אולי כל רנדומאליות הסייבר היא רוחנית בבסיסה.
קראתי את טקסט שלי בכיתה ודמיינתי שהאנרגיה והמילים נוגעים בלבבות פתוחים. שהאסימונים נופלים ולכולם נדלק אור בעיניים. מטעם הנחיית הקבוצה נתבקשתי להסביר האם אני רצינית או צוחקת. דבריי נכתבו באופן ניו אייג'י כל כך מובהק שלא ברור היה איך להתייחס לטקסט הזה. כי ניו אייג' זה לא ספרות, ניו אייג' זו סוגה נידחת ובלתי נחשבת בכל קנה מידה. ניו אייג' זה לא למבקרים והאמנים הרציניים. זה לאלה שמחפשים את עצמם אצל כל מיני מתקשרות ובסדנאות בעיתות משבר. לא אחת מספרים לי אנשים ששומעים על המסע הרוחני שלי ששינה את חיי מקצה לקצה, שגם הם היו וגם הם חיפשו ושום דבר אין שם ("שם=בניו אייג'" ווטאבר).
כל התורות דומות וספרי "self help" יש כמו חול, כל שבוע משהו חדש. בכלל בניו אייג' יש איזו הכללה גסה ומקטינה. איזה מן מרחב הזוי בו כל ממזר מלך, כל אחד יכול לכתוב בסט סלר לעקרות בית שיתגלגל גם הנה למדפי סטימצקי לעשירות והמשועממות. ואני רוצה להגיד לכל אלו שאומרים לי שלא מצאו שום דבר:
אני ואת הלכנו במדבר. אני מצאתי מים ואת לא מצאת. זה שאת לא מצאת לא אומר שאין שם מים.
אבל מעבר לתמיהה הזו, אני חושבת על כתיבה ומעניין אותי ללמוד. הסלידה מהסגנון הניו אייג'י מעניינת אותי. אני קוראת מספיק ספרים כדי לדעת מה "אסור". באמנות אני חפשיה להדגים ולשחק בכל העולמות, בכתיבה אני פחות מנוסה. אני מבינה איפה יש לפרוזאיסטים יבלת שאסור לדרוך עליה. האתגר הוא איך להכניס להם מסרים של אור ואהבה בלי שיתחילו להתגרד.
קראתי איפשהו שהסיפור עם ישו היה שהוא היה כולו מלא אור ואהבה ברמות אחרות. וככזה היו לו המון חסידים, תומכים ואוהבים. אבל גם שונאים מרים ורבים. למה שונאים אדם שכולו אהבה? כי אולי הוא מזכיר לשונאים כמה הם רחוקים ממה שהם יכולים להיות. זרות וניכור שקיימים בתוך תוכם בלבד, אבל מופנים כמובן אל המעצבן הזה שמזכיר להם.