יום שבת, 11 ביולי 2015

הקול בראש


לקחתי את הילדים לסרט הקול בראש.
ספוילרים לפניכם, אם כי לדעתי הקריאה לא תפריע להנות מהסרט.
נולדת ילדה, ועמה נולדים הקולות בראשה. פיקסאר בחרו בחמישה קולות מרכזיים: שמחה ועצב, שחקניות ראשיות, פחד כעס וגועל, שחקני משנה. למה דווקא אלו הרגשות המרכזיים שילד חש? בטח ערכו סקר, או חשבו ששחקנים אלו יניעו את העלילה הכי טוב.
שמחה היא דמות קופצנית בשמלה, שסובלת משתלטנות מאוסה כדי לשמור על בעלת הבית (הילדה המארחת אותה בראשה) מאושרת. עצב, מעוצבת כמו דוקטורנטית דכאונית לפסיכולוגיה, עגולה, נמוכה, צבעה כחול, תספורת קארה ומשקפיים. גוררת עצמה בקושי ממקום למקום, חכמה למדי (כפי שמתבקש מעצב) ומודחקת. שאר הדמויות שטוחות לגמרי. כעס הוא אדון אדום עם שפם ופתיל קצר. פחד הוא דמות מאורכת וסגולה, לא מעניינת במיוחד. וגועל, למה דווקא גועל?? גועל היא כוסית קוטרית שנגעלת מהכל ועושה מרד. ירוקה ומחוייטת. ומאחורי הקלעים, הדמויות "האמיתיות" המארחות את הקולות בראש. הילדה, אמה ואביה.
הגיבורות המרכזיות של הסרט אפוא הן שמחה ועצב, והמסע להבראת הילדה הוא המסע שלהן. המאבק בינהן הוא שמניע את העלילה. שמחה שרגילה לביים את חיי הילדה לכדי אושר צרוף, מאבדת שליטה, בדרך לומדת להכיר בערכה של עצב ולהבין שהן עובדות בשיתוף פעולה.
בדרך תפגשו גם את תת המודע (תהום הנשיה, דרך אל חזור), החבר הדמיוני ואולפני בימוי החלומות. 
הרעיון מעניין, הסרט עשוי טוב ואני מודה שסחטו ממני בכי הגון בסוף.

תהיתי, האם מי מיוצרי הסרט של פיקסאר עשה אי פעם סדנה/קורס/דרך רוחנית כלשהי.
אולי קרא משהו של דיפאק צ'ופרה? שיחות עם אלוהים? אקהרט טולה? תטא הילינג? מישהו אולי שם מתרגל יוגה? או את הקורס בניסים? קורס מבוא בבודהיזם? אולי מדיטציה טרנסדנטאלית? הואופונופונו? ויפאסאנה? משהו?
בטוח שכן. וגם מי שלא קרא, יודע, שרוב התורות הרוחניות (אלו שאפשר להחשיב כאמינות**) מספרות לנו שמקור האומללות שלנו בני האדם הוא בדיקטטורה של האגו. בהשתוקקות שמתחלפת תדיר בדחיה. בחרטה על העבר שמתחלפת בפחד מהעתיד. בהשוואה אובססיבית לבני אדם אחרים. בחוסר שביעות רצון כרוני. בנפרדות, ניכור, קנאה וסלידה. חשיבות עצמית, התנשאות ועליונות תוך כדי בדידות וחוסר שייכות. סלידה. שנאה. נטירת טינה. הרשימה מתמכשת עוד ועוד.
כל התורות, כל אחת בדרכה, מנסה לאמן אותנו להפרד מאשליות האגו ובכך להיגאל מהסבל שאנו חווים. להפרד מאשליות הגוף, וכך גם מאשליית המוות. כיצד? דרך סליחה, דרך דממה, דרך האטת המחשבות, דרך תרגול אסאנות וטיהור המחשבות. אינסוף דרכים.

בסרט לא היתה אף תובנה שקשורה לחשיבה רוחנית. הזמן השקט היחידי שעומד לרשות הילדה הוא הלילה, וגם שם מפעילים הרגשות שלה את אימפריית הקולנוע של החלומות. 
מדוע אין לילדה דיאלוג עם הרגשות שלה? כמו שלמבוגרים אולי יש?
"למה אני כועסת עכשיו? או מקנאה? ואיך אני עושה שזה יפסיק?"
או
"כמה אני שמחה היום! אני מפחדת שכל האושר הזה יסתלק ממני בקרוב"

הילדה היא בובה מצויירת וחמודה. נשלטת על ידי רגשות קטגוריאלים, שמנהלים בינהם מאבקי כח עד שמבינים שעליהם לשתף פעולה. קצת מכל אחד זה הכי טוב, הכי מאוזן. THE END

אולי מתוכנן המשכון לסרט הזה ובו יראו את ריילי הילדה שהתבגרה והחליטה לעשות בדק בית בראשה. מה יקרה לרגשותיה הקופצניים אם יסתמו את הפה לכמה זמן כל יום?
ואיך זה יראה כשיהיה לה סוף סוף שקט מהם? האם זה צורך שבכלל יש לילדים? האם הם סובלים בעוצמה דומה למבוגרים ומאותם דברים? אני מצידי יכולה לומר, שתחושת הזמן המעורפלת יותר אצל ילדים היא זו שגואלת אותם מרוב הסבל. מטבעם הם חיים יותר בהווה. וכן תחושת הזרות שלהם מפני המבט החיצוני עוד לא הגיעה לשיאה. וכך הם יכולים להחליף שמחה בעצב שבע פעמים בשעה ולתפקד היטב מבלי להרגיש מטורללים.
מומחים בקהל מוזמנים להביע דעתם המלומדת.



**שלושה קריטריונים מצאתי שאפשר להעזר בהם לבדיקת אמינותן של דרכים רוחניות:
האחת, כאשר הדרך מצהירה על עצמה כאחת מיני רבות ולא תובעת בלעדיות מהמחפש. (תודה נטע)
השניה, כאשר הדרך חפה מהתניות חיצוניות. (אם תעשי כך תקבלי פרס או עונש)
השלישית, כאשר המהות של הדרך היא בפשטות פניה אל הטוב. אל האור. בעד החיים.

יום שישי, 3 ביולי 2015

איך אמרת שקוראים לך?

האם אלו אותם ימי הריקנות בספירלה החודשית? או שזה באמת הסוף? חשבה לעצמה אירנה. הם באים מייד אחרי שנגמר המחזור. יומיים של אופוריה נינוחה ואז בתוך שעתיים הגוף והנשמה מתרוקנים והיא לא מצליחה למצוא כוחות להיות אירנה. וכמובן שבדיוק ביומיים האלה היא נדרשת לעשות מלא דברים, וכל הדברים מכאיבים. הקילוגרמים שהצטברו עליה בחורף נדבקים לגופה בתוקף והציצי משפיל מבט בעצב. השיער שמנוני ומגרד ועל הסנטר בוקעות מדי בוקר שערות שחורות וזקורות. כן. לא יאמן. הכל גרוע.
ובדיוק עכשיו יש איזו פתיחה של חברה שהיא חייבת ללכת. ואירנה מתלבשת במשהו רחב שנראה סביר והולכת לפתיחה. כולם שם בעניינים. מגניבים ויפים וחתיכים וחצופים. כולם מכירים את כולם ועפים על עצמם. היא עומדת בצד מזיעה ומגלגלת טבק בידיים רועדות. ובא איזה אחד ואומר לה שלום מירנה. והיא אפילו לא מתקנת לו כי זה משפיל מדי.
בלילה כשהיא חוזרת היא עושה מקלחת ובוכה לתוך האפרכסת של הדוש. אף אחד לא מתעניין בי, אף אחד לא חושב שאני טובה במשהו. אני לא מצליחה לסיים שום דבר שאני מתחילה.
אולי אני פשוט לא מספיק חזקה. אולי יש לי מחלת נפש שלא אובחנה?
היא מסתכלת על עצמה במראה המאורכת בחדר השינה. אפה אדום ונפוח מהבכי. אפילו הטי שירט הסמרטוטית שלה, שהיא הבגד הכי נח בעולם, מכאיבה לגופה והיא הולכת לישון עירומה מכוסה בסדין. על אוננות אין מה לדבר בכלל. היא מתפללת לאלוהים: אלוהים, הי, זאת אני. אירנה. כאן, מתחת לסדין. בבקשה בוא לעזור לי, אני לגמרי אבודה. אין לי כח להיות, אין לי כח לעשות. תן לי להרגיש בבקשה שאני ראויה. טובה. יפה. תראה לי שהחיים מפתיעים. היא כבר לא לועגת לעצמה שהיא מתפללת לאלוהים. אחרי שהרומן עם הציניות התחיל להיגמר, כי הישועה פשוט לא באה משם, היא החליטה לנסות משהו אחר. ואלוהים, אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל הוא ממש מצליח להרדים אותה מעולה. והיא שוקעת בשינה עמוקה ושקטה.
***
עוברים יומיים. ההתקף עבר. אירנה שוב מרגישה בסדר. יש לה חברה טובה סיון שממש אוהבת אותה ותמיד אומרת לה את הדברים הכי נחמדים בעולם. אירנה ממש מכורה לזה, אבל לא מאמינה לאף מילה שלה. ומפחדת מאוד להינטש. שיום אחד סיון פשוט תעשה אחורה פנה ותסתלק. אנשים הם בלתי צפויים. עכשיו שהיא הולכת לסדנא הרוחנית החדשה, היא מעלה באוב את כל הפחדים שלה בתוך קהילה של אנשים מבוהלים כמוה. גם לסדנא הזו היא מכורה מצד אחד, וסולדת מתופעות הלוואי שהיא מעוררת בה מצד שני. כבר אי אפשר לפקח על מינוני הסלידה. פותחים פצעים אז המוגלה משפריצה. את כולם בסדנה היא אוהבת ושונאת.
את מאוד אמיצה אירנה, מעודדים אותה חבריה לסדנא. כן. אבל אני לא היחידה, היא חושבת. כולכם אמיצים. ולעצמה מוסיפה, ואני רוצה להיות היחידה. המיוחדת. הכי טובה. המצטיינת. בבוא יום הדין, אם יצטרכו לבחור במישהו, אני רוצה להיות זאת שתיגאל בתוך ספינת ההבלים הזאת. ובה בעת היא מודעת לכך שיש בה עדיין מחשבות מאוד אנוכיות על אלוהים. וככה הוא פחות יכול לעזור לה.
***
במכללה בה היא מלמדת היא פוגשת בארנון, צלם גרוש בן ארבעים ושלוש. גם הוא עושה איזו דרך רוחנית מקבילה ומנסה להציל את עצמו. משהו בעיניים שלו משכנע אותה שהוא לא אבוד, ושגם היא לא. השנים זרקו עליו קצת קמטים וקצת גב כפוף ושיערות שיבה. הילדים שלו רוב הזמן אצל גרושתו והוא חפשי יחסית. אירנה מקפידה לא לדעת על ארנון יותר מדי כי היא מפחדת שזה יהרוס לה. וגם מתאמנת בלנסות להכיר ולהבין אנשים בדרכים אחרות מאלו שהכירה עד עכשיו.
ארנון מצידו גם לא שואל יותר מדי. הם קובעים שהיא תבוא אליו מתישהו פעם והם יראו איזו הופעה של הגרייטפול דד בטלויזיה. אין לו את המספר שלה, הוא כותב לה במייל, או בפייסבוק. מזל שהיא בודקת את הפייסבוק כל עשר דקות. היא באה אליו.
הבית שלו נקי ויש לו חתול ומלא ספרים מהריצפה עד התיקרה. הם מתיישבים על הספה, הוא מציע לה בירה. הם מתחילים לראות את ההופעה. הם מתחילים להתמזמז. הוא יורד לה, היא גומרת. היה מעולה. היא נשארת לישון קצת ולפנות בוקר מסתלקת.
***
בוקר. האור חזק מדי. היא בסטודיו. איזה מקום הפכפך, שיקוף מושלם לנפשה. יום אחד זה המקום הכי מתקשר וחם, כמו חיבוק פנימי אינסופי, ולמחרת שדה קטל. יש לה פנטזיה לעשות מדורה גדולה באיזה שטח פתוח מחוץ לעיר, להביא את כל הציורים שלה לשם בטרנזיט, לארגן אותם יפה בערימה ולשרוף. אה, וכמובן לצלם את זה בוידאו ולהעלות ליו טיוב. להראות לכולם שהיא אמיצה וטוטאלית, הכי מכולם בעצם. הכי מיוחדת. תמיד. אמנם רק 50 אנשים מעולם האמנות ידעו על זה, אבל זה גם משהו. כבר לאף אחד לא יהיה ספק שהיא אמנית אמיתית. רק אמנית אמיתית מקריבה קורבנות כאלה גדולים. והיום ברוך השם אפשר לספר על כל מחווה טוטאלית בלייב. ולקבל על זה אהבה. אבל זה לא קורה בסוף. יש לה עוד תקווה שהציורים יצאו החוצה ויוצגו שוב ושוב וימכרו ויכתבו עליה בעיתונים והיא תהיה ממש חשובה ולא תשכח אף פעם. כמה שהיא מאוהבת ושונאת במחשבה הזו. היא מבינה שמערכת היחסים שלה עם האמנות זו חבית הנפץ הכי גדולה בנשמתה. כשזה יפתר, רק אז, אולי תצליח לאהוב את עצמה, ואז גם שמישהו אחר יאהב אותה ויהיו לה גם אולי ילדים.
***
במכללה יש לה קבוצת סטודנטים נאמנה ששולחת בה מבטים מעריצים. היא פוחדת לאכזב אותם, שאף אחד לא יגלה שבעצם היא לוזרית. בדקות לפני שהיא נכנסת לכיתה היא מסתגרת בשרותים ומתפללת לאלוהים: אלוהים, זאת אירנה. בבקשה תן לי כח ותדבר מגרוני את הדברים הכי חכמים. תן לי תושיה שאדע לענות על כל השאלות. ושאם סטודנט שלי יעשה פרצופים מזלזלים ומשועממים, ואם יצאו לי מהכיתה באמצע השיעור, שאף אחד לא ידע שזה מעליב אותי וגומר אותי. אלוהים תעשה שהם יעריצו אותי. ושיהיה את מה להעריץ.
אלוהים, כדרכו, לא מבין את שפת הסכסוכים ויכול לתת לה רק חצי כח סוס. היא כבר מכירה את זה.
***
בסדנא מדברים על זה שאלכוהול וסמים מטשטשים את התקשורת עם אלוהים. ולמה לטשטש תקשורת כשכל מה שאנחנו מנסים לעשות בסדנא הזו זה ליצור אמון? תכלס. מעניין אם היא היחידה שם שלא מצייתת לחוקים. שחושבת שאלוהים ידבר איתה דברי טעם גם כשהיא שיכורה ומסטולה. אירנה אוהבת להחזיק פאסון בסדנא. שיחשבו שהיא חכמה ומסתורית וחשובה. שהיא מעבר לכל הפטפוטים הקטנים על המצוקות הפרטניות של הזולת. הבעיות שלה, הן הן הדבר האמיתי. והיא לא יכולה לזנוח את חשיבותה העצמית. פשוט מפני שאז לא ישאר לה כלום ותמות. ובשביל מה עבדה כל כך קשה וסבלה כל כך הרבה? הרי יש הוכחה להוכיח. שמץ של קיום לזכות בו. שלא לדבר על הכרה, תפארת, פרס וטקס. וכיבודים. ואיזכורים. שאנשים לעזאזל ידעו מי אני בכל מקום מזויין שאני נכנסת אליו. אני רוצה לראות יראת כבוד בעיניים המזויינות שלהם. מירנה עאלק. אני אצחק אחרונה, רק אני.
מה שטוב בסדנא, זה שאירנה מרשה למפלצות שלה להשתחרר ולרוץ במעגל באין מפריע. והלל המרפא הקבוצתי מבטיח שכשמוציאים את השדים לאור, הם נהיים לא רלוונטים.
***
אירנה שוב פוגשת את ארנון. ושוב. הם משתפים זה את זו בתהליכים הרוחניים שהם עוברים. שונה אבל פה ושם זה דומה. סך הכל שניהם מתמודדים עם הרבה מאוד אשמה ותסכול על כל מה שנהרס להם בחיים. ואחרי שהם מדברים הם מזדיינים, אבל כבר לא יפה לקרוא לזה סתם זיונים, הם שוכבים, או מתעלסים, או עושים אהבה בעצם. הם מתרגלים איזו קירבה גופנית שארנון קרא עליה בספר. להיות במגע מיני בלי לחשוב על כלום. להיות בבלק אאוט כאילו. אפשר ורצוי לתאר לשותף מה אתה מרגיש או מה אתה רואה וכמה זה יפה בעיניך ומרגש. אבל לא מאפשרים למחשבות לנדוד לכל מיני פנטזיות אחרות, או חשבונות חשמל או נקמה.
זה עובד די טוב. האורגזמות משתנות, אירנה מודה לאחר מעשה. הדרך אליהן יותר ארוכה, ההתקדמות שלהן איטית, ההגעה אליהן היא לא גחמתית, אלא מתנענעת ומתבשלת ומיטלטלת והופכת לא פחות עוצמתית מהקליימקס עצמו. שהוא כמובן גם מופלא ושחור משחור כי אין בו שום מחשבה זולת הנגיעה בנצח. אירנה נשארת שוב לישון ושוב.
ומתחילה ללבוש את הסמרטוטים של ארנון והם די נוחים לה.
***
אירנה מספרת בסדנא שהיא מפחדת שאם תתפייס עם עצמה, כבר לא יהיה לה שום דבר לצייר עליו. הלל המנחה מהנהן בהבנה. עברו אצלו כמוה כנראה יותר מעשרה. לא תעלם לך היצירתיות אירנה, הוא מבטיח, היא פשוט תהיה משהו אחר שאת עוד לא מכירה.
וחוזר חלילה, מדי חודש, היא מדממת חמישה ימים, ואז יומיים אופוריה, יומיים סלידה, עשר שעות חזרה למוטב ועשרים יום רגילים. ובינהם 4 סדנאות, שגם בהן אפשר למצוא איזה פטרן או ספירלה, עשרה או יותר לילות עם ארנון, עשרה מפגשים עם הסטודנטים, עשרים מפגשים עם הציורים שלה.
***
אירנה מצליחה לקבל פרספקטיבות חדשות ממעוף הציפור. היא מתבוננת על חייה מלמעלה ורואה את התנועה שלהם. ומבינה שהיא בוחרת איזושהי בחירה. ומבינה שהיא אחראית על זה. לא תמיד זה נעים לה, אבל היא מתחזקת. הדיאלוג שלה עם אלוהים מתפתח. רק 25% אשמה ומרמור ו-75% טוהר וזוך. אלוהים מקשיב יותר. היא מתחילה להבין איך עובד מנגנון התפילה. זה מרגיש לה כל כך ברור, הכי אמת אבסולוטית שילד מבין, והיא לא מפקפקת יותר. כל כך הרבה מנגנונים אחרים מקבילים בחיים עובדים באופן דומה, ועדיין כל החברים שלה חושבים שלהתפלל זה ללוזרים. אירנה אוהבת את החברים שלה. נהיים לה יותר חברים. היא פחות חשדנית. היא נראית הרבה יותר טוב. הציצים שלה מזדקפים והזקן מפסיק לצמוח. כותבים עליה בכל העיתונים וקונים ממנה את כל הציורים. היא נכנסת להריון מארנון ונולדות לה תאומות, גילי ורוני. היא מאושרת. מציירת תוך כדי הנקה ומניקה תוך כדי שיחות חשובות עם אוצרים.
טוב רגע רגע, לא. אבל הדברים בהחלט כן משתנים.
לפחות לגבי מינון החשדנות.
היא סומכת יותר על עצמה ואז היא גם סומכת יותר על סיון חברה שלה ובאמת אף אחד לא מסתלק לה מהחיים, בינתיים, מרצון. ונהיה לה אויר לנשום.
ופחות דוקר לה כשקוראים לה בשם אחר או לא זוכרים בכלל מי היא. בכל זאת, כולם שותפים שלה בדרך זו או אחרת.

יום שני, 1 ביוני 2015

ציורים שבעה ועוד חמישה


ביד קלה ובזרוע נטויה
התפלקו לי שבעה ציורים, שבעה!
נפלאים, זורחים, חזקים
מלאים בסממנים אופנתיים.
בטקסטיל מנומר, בלשון מציצה
בעין בוהה נכוחה אמיצה.
הצהוב הוא צהוב, הכחול הוא כחול
נקיים ושלמים בהינף המכחול
זה אני ציירתי? תוהה לרגעים
אין סיכוי שיצאו לי עוד כאלה מושלמים.

למחרת כשאשוב אל הסטודיו שמחה ונרגשת
אווכח שטעיתי, טפשה מטופשת
הירוק שם לא טוב, הפרצוף מטומטם
סך הכל לא משכנע, כל הזוהר נעלם.
אווכח שטעיתי, אווכח שרומיתי
שיקרו לי הצבעים, הדימויים נסוגו
כל האומץ שהיה להם אתמול ברח
והציור כולו נראה מלוכלך. בבושה וכתמים.

ומכאן המדרון חלקלק ובוצי
מוטבת קפיצת בנג'י ישר אל קצי
כי הבוץ והרפש הם הם האמת
ומי שאומר אחרת משקר בהחלט.
לפחות בביצה אפשר להנות הנאה אסתטית
כי כאלו חומים ירוקים אפורים לא תשיגו באף חנות
אין פיגמנטים כאלו שפוגעים כמו חץ בלב, 
עושים את העבודה.
אפילו גדול הרסטורטורים לא ידע איך לשחזר
לכלוך כה עמוק של תחתית הביצה
שגירד האמן ממעמקי נפשו.
וזה נדבק ונצמד יותר מכל דבק
ומחזיק לנצח. בדוק.

עם האוירה והתובנות האלו
אני שומעת קול קורא לי ממרחק:
גלי בואי להתרחץ ולאכול.
הנה קפה, יש ילדים לטפל.
נכון. באמת.

טוב, אני כבר באה.
אף פעם לא מאחרת. שוטפת מעלי הבושה והמחסור
מסתרקת, מתלבשת יפה
ומקפיצה לתיק הופ ביסלי ותפוח
הנה הילדים: האחד אור, השני חסד
ושניהם ליבוב שמיימי.
בשעתיים שלוש עושים עבודת עומק,
במשחק ובדיבורים, בהוצאה מן הדעת
עד הערב אני שבה לעצמי מהטריפ.
מחר אחזור לסטודיו. אני יכולה.
אני באה ולא מפחדת.
שוב באים אלי החומים והם נמרחים על הניירות והבדים
באגביות שובבית, אני נשבית בקסמם.
עם תחתית הבאר ומרומי האולימפוס
אני מעמיסה ורודים על המכחול
ומקשטת את כל שבעת הציורים
ואת החדשים שעומדים לצאת מכינה בחופזה ותבונה
צ'יק וצ'ק, הופס וקלופס
מאיפה באתם תגידו שובבים?
באנו ודי
אוקי
אני מרוצה. הקיבה חוזרת לעבוד
הסיגריה לא צורבת. כל שיר מרגש.
חוזר אלי הכח והאומץ, אני כנה.
מה שיש אני שמה, בלי המצאות
בלי השתדלות יתר.
זה נח

שוב אני חוזרת הביתה מרוצה.
טיפסתי עוד מדרגה בספירלה
ואני שמחה שאני כל כך מרגישה הכל והמון
לא תמיד כזו חכמה ומתוחכמת
במרפסת הקדמית של המצח
אבל בשביל הרוב, די בסדר.

הטוב ביותר שנדמה לי שמגיע לי, והנה תיכף בא...
הוא ממש כאן ועכשיו, נח בשקט בבית החזה שלי.
אשים לו כלי עם מים כי חם.




יום ראשון, 17 במאי 2015

ציורי ילדים

השעה 21:12. השעות הפוטוגניות משיגות אותי רוב היום (וגם את חברתי צביה!). ינאי נשכב לידי במיטה, טוען פיהוק ענק אחרון לפני שהוא מתמסר לשנת הלילה ואני מסדרת את נשימותי כך שאוכל להריח את האויר שהוא פולט, הבל מתוק וממכר שאין כמוהו בעולם כולו.
ועכשיו שהוא נרדם אני יכולה להתפנות לכתוב על עניין שמעסיק אותי הרבה ודווקא בגלל שאני מתביישת באספקטים רבים שלו, אני מבינה שטוב לכתוב על כך.
אני ציירת, בת של ציירת, נכדה של ציירת. את הכשרון שכל כך רציתי הדבקתי לעצמי מילדות, מתוקף רצוני להיות אהובה ומוערכת על ידי אמי, בני כתתי ועצמי. וכן משום שאהבתי תמיד לרשום ולצבוע. בילדותי היינו מבלים שעות אחי ואני במרפסת ביתם של סבי וסבתי בגבעתיים, רושמים בטושים צבעוניים. אני כבר אז אהבתי לצייר דמויות, על כל דף דמות עם אופי. ואחי היה אלוף הקומיקס. מהתבוננות רטרוספקטיבית, אחי היה הרבה יותר מורכב ומצחיק ממני בציור שלו. היו לו בדף אחד מלא סצינות, מלא בדיחות נונסנס, עם גופים שמתפוצצים, מכוניות מרוץ ואנשים שנופלים לבורות. 
היום יש לו חברה לניהול תיקי השקעות, ואני נשארתי ציירת.
בכיתה שלי למדו אתי עוד חברות מוכשרות ותמיד הרגשתי שאני בתחרות על התואר הציירת של הכיתה. לא בגלל שהגיע לי יותר או הייתי מוכשרת יותר. אלא מפני שאמי היא ציירת ולכן חובה עלי להחמיא לה ולהיות תפוחה שקרובה לעצתה. 
כשאני מסתכלת על ציורים שלי מהילדות, אני באמת בסדר. לא גאונה גדולה, בסדר. חמודה. לא רעה. אולי מרוב שפחדתי להכשל ולאכזב בתוצאות שלי, היו לי יחסי אהבה שנאה עם הציור והצגתו לקהל השופט. 

מפה לשם אני כאן, ציירת בת 37 עם נסיון של 15 שנה בהוראת ציור. עברו אצלי המון תלמידים, עזרתי לאמי בעשרות רבות של קבוצות, החלפתי בעצמי המון מורים מתוך טקטיקה ללמוד כמה שיותר מכל מי שמעניין אותי.
ועדיין, כשזה מגיע לבן שלי, אני בורה גמורה. כל הסבלנות שיש לי לתלמידים שלי מתחלפת בביקורתיות והשוואתיות כרונית. יצא לי ילד מופלא כזה, שלא מצייר הרבה, שמתעייף מזה ולא מתעניין בזה, שלא בחר יד דומיננטית לאחיזת עפרון עד לאחרונה, ושכתיבת אותיות ופיגורטיביות מפורטת פחות מעסיקה אותו. ילד שחולם רוב היום ולא תמיד עונה לעניין. יצא גם שהוא שנתיים בגן עיריה ושם מאוד מעודדים ציור פיגורטיבי וכתיבת אותיות.
יש ילדים שממילא יש להם נטיה כזאת והם עפים על כנפי הטושים לציורים ממש מורכבים ומושקעים. ויש ילדים שאוהבים להעתיק ולומדים מזה מעולה. וכשילד נמנע מציור, יושבים עליו שיצייר. הגננת של ינאי דיברה אתי על זה לא פעם, כשאני באה לגן לקחת אותו, מעטות הפעמים שאני רואה ציורים שלו תלויים, המגירה מניבה אולי ציור אחד או שניים במקרה הטוב בשבוע. ואני לא יכולה להמנע מלראות מה ואיך מציירים ילדים אחרים בגילו. 
אני זוכרת, שעד שהוא התחיל ללכת הייתי על כאלה קוצים שזה היה פשוט אסון. ובסוף הוא התחיל ללכת והבנתי כמה אמללתי את עצמי סתם. תמיד אני יודעת שהילד שלי מהמם ומופלא, ובמקביל אני ערה היטב להשוואות שאני עושה ולפחד שאני חשה כשנדמה לי שהוא לא ב"קצב".
אני יכולה לספר עליו המון דברים טובים! כמו זה שהוא אלוף הטיפוס על עצים, שיש לו לב ענק ורגישות וחמלה של מי שחי כבר מאה גלגולים, שהוא חברה'מן, מצחיק, יפה תואר, שהוא אח מהמם לטל, שהוא קורא מחשבות... 
אני כל כך מפחדת שהוא ירגיש שהוא נכשל, שיגידו לו שהוא לא מבין עניין, שהוא חולמני, שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא ב"קצב". כי זה מהדהד לי בדיוק את כל מה שאני הייתי כילדה. חולמנית, מעופפת, צחקו עלי מלא שאני מדברת לא לעניין. והייתי תלמידה גרועה. (חמישה מורים פרטיים בכיתה י':מתמטיקה, אנגלית, כימיה, ערבית ולשון).
זה היה כזה מעפן.
ועכשיו, הציור, מרגיש לי כמו הבטן הרכה של כל העסק הזה.
אתמול העלתי לאינסטגרם לראשונה ציור של ינאי.



היה דרוש לי אומץ רב לעשות זאת. את הציור הזה הוא צייר כבר לפני שבוע, והיו הרבה וריאציות של הדמות פשוטת הידיים בשדה עם קו שמים וקו אדמה. אבל זאת איכשהו, הטריפה אותי לגמרי. בגלל שהקווים שלו כל כך מזוקקים והוא לא "מרבה בדיבור" בציור, מצייר רק את הקווים המינימליים שצריך, בלי כמעט לצבוע, הם מהממים אותי. תצחקו אולי חברי האמנים, אבל יש לו יציאות סיי טוומבלי לא אחת ולא שתיים. והוא קלט אותי כבר מלא פעמים מדברת לידו על זה שהוא לא בקטע של ציור. והוא אף פעם לא אמר לי על זה כלום. (כי הוא גבר גבר, כמו אבא שלו. עושה הכל כדי לא להביך אותי). ועדיין, אני משווה ומשווה. 
למה אני לא יכולה להסתכל על הציור המהמם הזה שלו ולקבל אותו כמו שהוא?
למה אני חייבת שהוא יעמוד בקו ישר עם הציירים הכי חרוצים בגן?
למה יש לי סבלנות ואני רואה כל נים ופרט של ייחודיות בעבודות של סטודנטים שלי
וכשזה מגיע אליו, כן, אני רואה ומתפעלת, אבל יש לי אבל. אבל והשוואות.
אני רוצה כל כך להביא אור אל הבור הזה של המועקה שאני מרגישה למול השוני והייחודיות.
דווקא אני, שכל החיים שלי מנסה להיות מיוחדת ושונה, חוששת שזה מה שיהרוס לו.
ותראו, הציור כאן לפניכם. אתם יכולים להגיד שאתם לא רואים שמץ ממה שאני כותבת כאן, וזו דוגמא טובה לכך שכל אחד שוחה בסרטים של עצמו בלי קשר לשום אמת אבסולוטית. (שהיא אהבה).



יום חמישי, 7 במאי 2015

ריפוי ב-לייק

אנחנו עושים לייק למה שאנחנו אוהבים ומרגישים אתו בנח
ואנחנו אף פעם לא עושים לייק למה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנו
משהו שמתחרה בנו, מתריס כלפינו, מראה לנו את עצמינו באור לא מחמיא
שילכו להזדיין ממני הם לא יקבלו לייק, נלחש בלב, הם עם האושר וההצלחה המזוייפים שלהם
גם לא נציע חברות לאנשים שיש לנו אתם תחרות דמיונית או שנאה קדמונית
ואם נציע והם לא יאשרו, נהיה בתחתית הבור. שיא ההשפלה.
קלטתי שכשאני בגטו של הפייסבוק (האגו של הפייסבוק)
אני משחקת לפי חוקי הגטו

אז דבר ראשון שהתעוררתי אליו לפני כבר כמעט שנה ואני מקפידה עליו מאוד
זה לא לעשות לייקים לפוסטים רוויי שנאה ופילוג. גם אם כותבים אותם חברים אהובים שלי
שאני לגמרי אתם בסירה מבחינה חברתית, פוליטית וכו (מי שלדעתי "צודקים").
חבר שכותב דברים שונאים, מסיתים, גזעניים זה כאילו פגע בכולם כולל עצמו ואין בדבריו שום תועלת.
ובנוסף
שמתי לב שעדיין קשה לי לעשות לייקים לכל מיני אנשים שאני מרגישה מאויימת מהם
מסיבות מבוססות יותר ופחות (הכל תכלס המצאות שלי, אבל נח לי להאמין שהן אמיתיות)
ויש אנשים שאני לא מעזה להציע להם חברות כי זה לא לכבודי

החלטתי לפתוח במלחמת גרילה נגד ההמצאות שלי
והפייסבוק הוא הכי מרחב של המצאה, את גוללת וגוללת ופתאום מרגישה מוצחקת או מודחקת או מותקפת. לסירוגין. כאילו לקחת קשת רגשות של שבוע ודחסת אותה לגלילה אחת בת שבע דקות.
ואנחנו מתרגלים לקפסולת המרורים הזו וצורכים אותה עוד ועוד ועוד.
זה כמו להזין את הלב בזבל. 
אנחנו, חלקינו, לא אוכלים חיות כדי לא להיות בית קברות מהלך לפגרים (יסלחו לי חברים אוכלי בשר זה לטובת ההמחשה)
אבל את הלב והראש מזינים בפגרים הכי רקובים

החלטתי שמעכשיו כל פעם שאני מרגישה שלא בא לי לעשות לייק למישהו
מהסיבות הבאות: אני מרגישה מאויימת, מקנאה, נוקמת, רדופה או נחותה
יש שם משהו שאני רוצה לרפא. הפוסט הזה מראה לי משהו שאני שונאת בעצמי
והדרך המהירה להראות לי שטעיתי כל הזמן היא פשוט לשחרר את זה ב-לייק.
זה לא לייק של פרגון מאולץ, או יציאה לידי חובה לרמות את עצמי שנרפאתי משנאתי.
זה לייק של שלום. של פתיחת צוהר. של אמון והדדיות. של חיוך לשכן שעד כה סירבתי להביט בפניו
כי הראה לי משהו בעצמי שאני לא סובלת.
הפלא ופלא
המציאות מתהפכת על צידה הנח והטוב מייד. ההדדיות נוצרת, החברות אפשרית
והאוייב נעלם
קילוגרמים של מטען שלילי עודף התפוגגו

נ.ב אם תעלה מחשבת "אבל אכלו לי שתו לי" או מחשבת "היפית רדודה", נזכיר לעצמנו שזה עוד זימבור של האגו. ושאפשר להתנגד בתוקף ולהיות הכי יעילים בהבעת עמדה, כשאנחנו לא מפחדים ולא מתגוננים.

תודה על הקשב.

יום שבת, 11 באפריל 2015

שעור באי התגוננות

אחד השעורים הכי מאלפים שלמדתי השבוע הוא "אי התגוננות". בעצם, עד שלא היה כתוב לי מול הפרצוף בשחור על גבי לבן שאני עסוקה 92% מהיום בלהתגונן, בכלל לא עלה בדעתי שזה מה שאני עושה. מה זו התגוננות? וואו, זה כמעט הכל. רוב הדינמיקה בין אנשים, שאני מכירה, היא של התגוננות. כל אחד מגן על הרעיון שלו, על הדעה שלו, על עצמו, על כבודו וחשיבותו, על מיוחדותו. רחמים עצמיים למשל, זו התגוננות מפני עצמי והעולם. המחשבה: מה עלי לעשות בקשר לכך ולכך, ספוגה בהתגוננות. כי אני לא רוצה להפסיד או לטעות. הדחקה היא התגוננות, רכילות היא התגוננות, העתקת מרחב המחיה שלי מהמישור הפיזי לוירטואלי היא התגוננות.
ממה אני מתגוננת? מהפחד שיקחו לי את מה שחשוב לי: הכבוד שלי, הכסף שלי, הראויות שלי, היופי שלי, הגוף שלי, הרעיונות שלי, החשיבות שלי, הצדקנות שלי, המיוחדות שלי. ומתחת לכל אלו, נחה בעדנה אם כל הפחדים, המיתה. אני מתגוננת כי כל הפסד קטן שלי מראה לי שאני נכחדת. הדפנסיביות מדמה אשליה של שמירה על הגבולות שלי. עד כאן.
וכך, רוב החיים נחווים כמאבק. וככל שאני לחוצה יותר אני מתגוננת יותר והודפת יותר, גם אנשים אהובים ויקרים שרק רוצים לומר את דעתם. את הדפנסיביות מריחים מקילומטרים, אז אנשים דפנסיבים בהכרח גוררים לפתחם דינמיקות דפנסיביות. לפעמים עד שאפשר להגיד דבר מה בעל ערך צריך לעבוד שעה בחציבה דרך חומות ההתגוננות, להראות לאדם שהוא אהוב נו מטר וואט ותתחיל לדבר כבר באמא'שך על מה שאתה באמת רוצה.
אז עשיתי נסיון, יום שלם חבשתי את המשקפיים של ה"היום אני לא מתגוננת וכך ארגיש בטוחה". וזה פשוט מדהים. כי כשאני לא מתגוננת שום דבר לא יכול לאיים עלי. אבל מעבר לזה, כל שיחה נחווית בעדינות, אני מצליחה לשמוע מה בת השיח שלי מנסה לומר לי בלי לחשב בראשי איך להדוף את דבריה, להוכיח לה שאני מדייקת יותר מהזווית שלי, שאני יודעת הכי טוב מה נכון לי ושאני הכי מיוחדת בחדר. הפלא ופלא, כשאני לא מתגוננת בשיחה, גם בת השיח שלי מרפה מאחיזתה באמת הקדושה שלה ובמקום להגן על קיומה וחשיבותה, מקשיבה לי ומקבלת את דבריי באותה נחת. היו בטוחים שזה לא הופך את הדיון בינינו לרדוד והיפי. להיפך, אנחנו יכולות במעט זמן יחסית להתקדם לקראת הקתרזיס של השיחה, סיבת קיומה, ריפוי הדדי. לחברי שנגעלים מהמילה ריפוי, אל תתגוננו. 
מה שמדגים שוב את החוק המופלא שכל פעולה שאני פועלת החוצה, בהכרח פועלת גם פנימה. נדיבות, טוב לב, אחריות, שותפות. או לחילופין, התגוננות, קמצנות, אדישות.
דבר מופלא אחר שקורה כשלא כועסים על הנסיבות (לקחו לי את החניה/ דפקו אותי בכסף/ עשו ממני צחוק בפייסבוק) ובוחרים לא להתגונן, מקבלים פיצויים במקומות אחרים בלתי צפויים. אני עוד לא יודעת להסביר בדיוק איך המנגנון הזה עובד אבל היו בטוחים כשכאראה את הדרך במו עיני תהיו הראשונים לשמוע. בינתיים תסתפקו בזה שאמרתי שזה עובד.
אני יכולה להוסיף מעצמי ולומר שאי התגוננות בזמן למשל הופכת אותך ל"צעיר" יותר, אי התגוננות בפני דחיה הופכת אותך גמיש ואינטואיטיבי יותר, אי התגוננות בפני מחסור כספי הופכת את הנסיבות הכספיות ליותר פתירות.

את השעור המהמם הזה אני חייבת לקורס בניסים שאני מתרגלת בחודשים האחרונים והוא מביא לחיי פרספקטיבה מאוד מועילה. תודה

יום שלישי, 10 במרץ 2015

שפשוף נעים

מה שהכי בא, זה להרגיש נעים. להרגיש טוב. וכדי שזה יקרה, צריך להיפטר מרגשות קשים. שנאה, אשמה, פחד, בוז. אבל אלה, לא פשוט להיפטר מהם, כי יש מלא רווחים משניים שהם מספקים לי. ברגע שאני מרגישה מספיק חפשיה ובטוחה להשתחרר מהרגשות הקשים, אני יכולה להתחיל לדומם מחשבות ובתוך השקט לפגוש את הנעים הנצחי. זה אלוהים כאילו, אבל לא אלוהים של דת וטקסים. אלוהים של אני ואת ואתה. כח בורא ויוצר שקיים בי ממש עכשיו ואני יכולה להשתמש בו בחופשיות וביעילות. במיוחד אם אני לא שונאת ומגדפת. ונפרדת. אלה טובים ואלה דפוקים. אלא צודקים ואלה הם השטן. מליוני התפצלויות שאני מקדשת עד מוות.
כל רגש שלילי שמופנה החוצה הוא בהכרח גם מתקפה פנימית. אחד לאחד. כאילו שמתי לעצמי רעל בתה. ואם לא בא לי למות מהרעלה, אני חייבת להפסיק לנקום ולהוכיח. להפסיק לשנוא ולחשוד. אבל אז אני ארגיש פראיירית. שלקחו לי ושהורסים לי. ושירביצו לי ברחוב אם אני מצביעה מרצ או ביבי או רשימה משותפת.
ככה הדבקתי לעצמי איזו קליפה, איזה סיפור שאני הולכת איתו ברחוב ומספרת לכולם ובעיקר לעצמי: שאני גלי, בת 37, שוקלת 63, קצת מעשנת, ציירת, שמאלנית, אמא, יפה, מכוערת. סיפורים. והסיפורים האלה מאמללים אותי ברמות שאף אחד לא יכול להבין. לא, אתם הכי מבינים. גם לכם יש סיפורים מודבקים. והסיפורים האלה גוררים ציפיות ואכזבות וטרגדיות ועאלק הצלחות ונצחונות. אין לזה שום משמעות. אם אני מסכימה לוותר על הסיפורים שלי אז, רק אז יש לי צ'אנס להיות משוחררת ומאושרת. כי אם אין לי סיפור אני לא שייכת לשום דבר דמיוני. לא למקום ולא לזמן ולא לקבוצה ולא לקרקע. אז אני גם לא שונאת אף אחד. וכשאני ככה, אני מרגישה אהבה. תשמעו, אני מצליחה לעשות את זה. אמנם לשברירי שניות שמתארכות לרצפים יותר ארוכים. יש בזה נחמה והקלה שאף כדור לא יכול לתת. וזה זמין לי בכל רגע של חרדה. 
ואם אני רוצה לנסות לתאר לכם איך זה מרגיש, אז זה מרגיש הכי נעים בגוף. שקט בראש והגוף זרמים. כמו אחרי אורגזמה. ככה זה כשמרגישים אלוהים בגוף. יצירה או בריאה שהיא חפה מאגו.
ובגלל זה אנשים כל כך אוהבים אורגזמות. כי לכמה שניות הם יכולים להיות חפשיים ומשוחררים וראויים לעונג עילאי נטול זמן ומקום ונטול סיפור.
אשה אחת שאני אוהבת סיפרה לי שפעם כשהיא מתה וחזרה מהתקף לב, אז כשהיא גלשה מהחיים אל הלא כלום זו היתה ההרגשה הכי נעימה שהיתה לה אי פעם. כמו אחרי אורגזמה. נעים למות. היא אמרה לי. ואני חשבתי. בטח, הנה אתגר. למות בחיים. להיות ככה בפוסט אורגזמה ביומיום. במכולת, בקלפי, בגינת המשחקים. בכלל לא מטושטשת או חרמנית או זומבית. ממוקדת, חיונית, עירנית, מלאה באהבה. חפה מסיפורים, לא צודקת יותר ולא מיוחדת יותר מאף אחד. יפהפיה וזוהרת. עם ובלי בגדים. עם ובלי ציורים.
בכל רגע אני יכולה לבחור אם אני רוצה לאהוב או לפחד. לפעמים אני בוחרת ככה ולפעמים ככה למרות שאני יודעת מה הכי כדאי בדיפולט.
אז כל אחד ואחת ואני, נחשוב לנו קצת, עם כל השנאה וההתבדלות בפייסבוק, שמעבירים אנשים על דעתם, מתנפצים אחד על השני ומתגלגלים בזכוכיות, שזה הכל סיפורים שאנחנו נדבקים אליהם. ואפשר להפסיק עם זה. מפחדים? תחשבו מה בא לכם לבחור. תודה ובאהבה.