כשלמדתי בזמנו את חוקי השפע ובריאת המציאות, אחד מהחוקים היו לא להשתמש במילה "לא". ההסבר היה שהתת מודע לא מכיר את המילה לא ולכן אני יכולה למשל לברוא, הלוואי שלא אדע מחסור לעולם, אבל התת מודע נשאר עם המילה מחסור ואם כך הדבר, מוטב לבחור מילים בקפידה. יתרה מזאת, תמיד מוטב לומר מה את כן רוצה ולא מה את לא רוצה. למה לטרחן לכולם במח עם כל מה שלא מוצא חן בעיניך והיית רוצה לשנות? פשוט תעשי ותגידי מה כן.
שינוי החשיבה הזה מחייב ניקוי יסודי של מזווה המחשבות. פתאום את שמה לב שגם במיילים, במסרונים ובטקסטים שאת כותבת את מרבה לסייג, להתנצל, ללכת צעד קדימה שניים אחורה. כאילו ליצור מן איזון סביר כזה בהיגד הכללי, פן ישתמע שאת יהירה, תובענית או חסרת רגישות.
כחלק מהניקוי היסודי שעברתי, סדנת חוקנים מילולית, צום מיצים מחשבתי או איך שתקראו לזה, מבלי לשים לב פיתחתי או סי די למילה לא או לכל ביטוי של שלילה שהוא. כל פעם שאני נדרשת להשיב בשלילה על משהו, אני מייד מנסה אלתר ולהיות יצירתית כדי למצוא תשובה חיובית שמשמעותה שלילית. התרגיל הזה הוא מאוד מעניין מכמה סיבות.
ראשית, זה עובד מדהים. לעשות לעצמי עריכה תודעתית על כל מילה שיוצאת מפי אל העולם, יש בזה לקיחת אחריות.
שנית, אני מזמינה בהתאמה תגובות שגם הן לבביות וחיוביות. כך שהדלתות נשארות פתוחות.
לבסוף, יש למילים, לשיחות ולרצונות שלי מלא מקום. סילוק המילה לא הרחיב את תנאי המחיה, התקשורת והאפשרויות שלי לאין שעור. אני מצליחה להביא את עצמי במדויק לעולם החוצה ופנימה.
אני מודה שתהליך הניקוי המתמשך הזה יודע עליות ומורדות. לפעמים מצליח לי יותר ולפעמים פחות. אבל ההרגל נוצר ואני מרגישה שהוא מצוין.
***
בקבוצת בנות שאני חברה בה בפייס עלו דיונים לאחרונה על חברויות ואינטימיות שיש בין חברות, מן גן עדן אבוד שהגעגוע אליו רב מאז שנולדו ילדים והספינה מיטלטלת במעמקי הים. למי יש זמן היום ללכת להתחרדן בים חמש שעות, לראות יומית מתי שבא לי, ללכת שעות ברחובות, לשתות כל לילה עד השעות הקטנות, לעזוב הכל ולסוע לאיזו הרפתקה איפשהו. לארוז את הכל בשקית ולצאת מהבית. זה כבר לא ככה. פעם היה ככה.
לפני שנולדו לי הילדים, וגם היום כשהם פה, יש לי הרבה חברות שאני אוהבת אהבת נפש. עם כל אחת יש לי גוון תקשורת מעט שונה, אפשרות לפתוח נושאים אחרים, דינמיקות והומור אחר. אני אדם גלוי, גם כאן בבלוג שלי וגם בפני בנות שיחי אני הכי קופצת ראש למעמקים ומדברת על הנימים הכי קטנים.
אבל אף פעם לא היתה לי תחושה של חופש מפחד, של חגיגה מוחלטת של מה שנקרא חברוּת. תמיד יש לי ביקורת על עצמי, על מה אמרתי, האם השגתי גבול, האם הרסתי דבר מה יקר ערך. תמיד היה לי פחד להינטש, לתת אמון מלא ולחטוף סטירה. גם אם לרגעים הסכמתי והצלחתי לבטוח, ההרגל לחשוד ולהגן על עצמי תמיד היה שם. אני מסתכלת בחברויות של אנשים אחרים לפעמים כמו בחלון ראווה של חנות ממתקים. איזה כיף להם שאין בינהם מחיצה, שהם שלמים ומוחלטים עם הקשר שלהם. שהם יודעים בדיוק את המינונים ולא מפחדים מכלום. הלוואי עלי! אולי לנצח ארגיש זרה בעירי?
אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות כי אני בהחלט מרופדת בחברות שאוהבות אותי מאוד, סומכות עלי ומאמינות לי ובי. זו אני שלא מאמינה בעצמי. לא מאמינה שמגיע לי, שאני מסוגלת, שאני בלתי פגיעה באמת.
אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות כי אני בהחלט מרופדת בחברות שאוהבות אותי מאוד, סומכות עלי ומאמינות לי ובי. זו אני שלא מאמינה בעצמי. לא מאמינה שמגיע לי, שאני מסוגלת, שאני בלתי פגיעה באמת.
אבל אני מוכרחה לנסות. מה יש לי להפסיד? להשאר קפואה בהרגלים הישנים שלי זה גרוע לעור הפנים. אני מנסה לשנות את זה כי מגיע לי יותר. וגם לחברות שלי גאט דמט.
***
קרן תגר נפטרה. פגשתי אותה קודם כל כאמנית מחוננת שעקבתי אחרי הבלוג שלה והתרגשתי כל כך מהעבודות שהעלתה. הכי חשופה, הכי סכין יפני, הכי הדבר עצמו. התכתבנו כמה פעמים. גם היא עקבה אחרי וכתבה לי. אחר כך נפגשנו ברחוב בו היא גרה בגבעתיים כי הבנים שלנו היו בגנים שכנים. אפילו שהכרתי אותה מעט אהבתי אותה הרבה.
זכרה מבורך בלבי לעד.
http://kerentaggar.tumblr.com/
