קסם בן ארבע

שני בנים יש לי במזל בתולה. היום יום ההולדת של קסם, ינאי, בן ארבע...

ילד שמגולמים בו כלל מרחבי היקום, שמש וירח, כל כוכב וכל מאור, יום ולילה, אור וחושך... ארבע שנים זה ממש מעט וממש המון... להיות אמא שלך זה ארוע שכולו שמחה אדירה, רוך וטוהר וגם חרדת אימים... איכשהו אני מכילה את הכל, בכל רגע כמעט הנורא מכל עולה לנגד עיני ומזכיר לי שהכל נגמר בסוף, מתישהו... ובו בזמן הלב שלי מלא באושר ובאהבה יוקדת. ינאי שלי, ארבע שנים עברו מהיום שנולדת... פרי בשל מהריון ארוך וכבד עד אין קץ... יליד ימי הקיץ המהבילים של שנת 2009, תל אביב... נחלצת ממני אחרי שעות ארוכות ומהנות בחדר לידה, דני ואני אכלנו אגוזים וצפינו בג'ונו, שמענו ג'אז ופטפטנו על החיים... עם אפידורל כמובן. ואז מפה לשם באה המיילדת בזמן, קראו לה מיכל והיא יפה ובלונדינית, ואמרה לי ללחוץ פעמיים ויצאת. מושלם, מצווח, 4.370 קראה מיכל בהתפעלות ואנחנו רווינו נחת, ישר ינקת והיית התינוק הרגוע והנח בתבל... איזה כיף אתך יא ילד אחד כזה שאתה... כל היום עסוק בחיות ומכוניות, בקפיצות וריצות, בסיפורי שושלות דמיוניות של בעלי חיים... וחובב סרטים מושבע, מכור לדו מימד... אנרגיה מקפצת של טוב גולמי, של אור ענק... באיזה מילים אפשר להסביר... ינאי תודה אבא ואני מאושרים אתך כל כך... אני מאחלת לך שתעשה באהבה כל מה שבאת לעשות בעולם הזה... תודה שבחרת בי ילד טוב שלי

מאמא

צריכה פחות כי יש יותר, בואו קחו

טל בן שנה

בעוד שעה ימלאו לך שנה. תינוק שלי. ביריונובסק אנחנו קוראים לך, פבלוב, בז'יז'ינסק, יבגני, חוזליטו פפיטו, נובו סיבירסק. זלמן וקלמן, אחרי המקלחת כשדני מסרק אותך מצחיק (בהלוואה וחיסכון סטייל)... בריון קטן, ילד איתן ומלא ודחוס בכל הטוב שישנו. מהיר חימה, זריז, חזק, שמח, אוהב ונאהב עד בלי די. כולנו מטורפים עליך טל... היה ברור שתהיה טל. ילד של אור ומים ואהבה.
לפני שנה בדיוק עוד התהפכתי עם בטן הלוויתן העצומה שלי על הספה בסלון, מזיעה ומקללת את גורלי ללדת בשבוע 41+ בשיא הקיץ, פעם שניה. בוכה במקלחת, עושה ברוגזים עם העולם... מסננת שיחות, מתמכרת לסדרות... ואז בלי הודעה מוקדמת הלכתי סתם לאיכילוב לעשות מוניטור וטראח התגלגלתי לקיסרי חירום ותוך שעתיים פרצת החוצה. ענק ומושלם. זו היתה דרכך להגיע, הבנתי במשך הזמן אחרי חודשים שכעסתי על הלידת אוטוסטרדה הזו... אצלך הכל חייב לבוא מהר. את הסבלנות וודאי ירשת ממני. ינאי ואתה הגעתם מפלנטות שונות, גורים אהובים, משחקים, מתחבקים ומתגלגלים ונמעכים וצוחקים. המראה המלבב ביותר בעולם. כשאני הולכת אתכם ברחוב אין גאה ממני. ילדים רכים שהגיעו לחיים שלי... תודה.
הזמן עובר מהר טל, ולפעמים לאט, כדרכה של אשליה מוצלחת. אני, אבא שלך ואח שלך שומרים עליך ואוהבים אותך בכל רגע שישנו. תגדל להיות מי שאתה, בכל המרץ והשמחה שישנה. תבחר לך מה שאתה רוצה וצריך. תישן טוב בלילות. תאהב עד בלי די. תמצא אושר בפרטים השונים. תעשה הרבה טוב בעולם. תהנה, תתמוגג, תזרח, תחגוג, תחלום, תאהב... ותשאר איפה שטוב לך.
אוהבת אותך כמו תהום, כמו מערה, כמו אטמוספירה, כמו רעידת אדמה, כמו עץ, כמו תעופה, כמו שמש לוהטת. 
אמא.

הנה קישור לסידרת רישומים קצרה שעשיתי כשהיית בן חודשיים והיתה מלחמה... 
you and me

אשפתות

קוראים אהובים יודעים שאחד הנושאים החביבים עלי הוא פינוי אשפה לסוגיה.
אתמול בשעור יוגה אצל לילי, שעור סוף חודש רסטורטיבי ומבורך, נתבקשנו להפרד, לשחרר, להרפות מהאשפה המצטברת. מהמתחים, הכעס, האשמה וכל מה שמרגיש מיותר וסותם את המסננת. חשבתי לעצמי בעודי נושמת עמוק, מאיפה יוצאת האשפה? מאיפה לשחרר אותה? רעיון מטאפורי כלשהו כדי לעשות זאת ביעילות. מהנשימה? מהגוף האתרי שלי? מהבהונות?
אשפה הכי נקשרת חזק למיתרי הלב, למיתרי הקול, לצידי המצח. לא מרפה בקלות. ואני מסבירה לעצמי את העולם בדימויים. ככה אני מבינה את הגוף.
לא הצלחתי להבין מאיפה להוציא את האשפה. והצטברה לי קצת באזניים, בגרון ממש (הנה קמתי עם דלקת)... תוך שחשבתי מאיפה להוציא אותה הרגשתי את העין השלישית שלי מדגדגת ומגרדת, כמו תמיד כשאני לומדת דבר חדש, ואת צ'קרת הכתר שלי בוערת, תמיד בוער לי שם. אפילו כמעט כואב. חשוף. הראש שלי פעור מלמעלה לגמרי.
בזכות כאב הגרון שלי ד' לקח את הילדים והשאיר אותי לבד בבית לנוח. ברכות לאיש היקר שהוא. סידרתי את הבית בזמן השקט הזה, הקשבתי לתקליטים, בישלתי מרק עדשים ועכשיו ממש שתיתי מיץ לימון סחוט וכרסמתי שן שום. הגרון מכיר תודה.

בפינלנד ממיינים אשפה לששה פחים. בכניסה לכל בניין בקתת עץ נאה ופתוחה ובה ששה פחים גדולים: זכוכית, מתכת, נייר, רטוב, פלסטיק וכללי למה שלא שייך לאף קטגוריה. מיון אשפה הוא מהנה. מרגישים כל כך נקיים כשהאשפה שלנו לא מגעילה.
כשבילינו באי הבודד ההוא הקומפוסט היה מקודש, בשרותים האקולוגיים מכסים את מה שנשאר בתערובת אורנים ושום ריח לא נשאר מאחור, את הכלים מדיחים בגיגית מי אגם רתוחים... חזרה הביתה מרגישה כמו חזרה אחורה.

טבע ופחדים

לילה. לפני 24 שעות נחתנו בטיסת פינ-אייר מהלסינקי. שניה לפני הנחיתה עצמתי עיניים וביקשתי מהבריאה לנחות בשלום. קיבלתי דימוי של כד מתנפץ לרסיסים. חרא, חשבתי. אבל אז הפכתי את זה ואמרתי- דווקא סבבה. כלי שנשבר זה מזל טוב. ואזה זה סימן מסבתא שלי. וחוץ מזה, אם עכשיו הגיע הזמן שלי (ושל שלושת המוסקיטרים שאיתי) ללכת, אז נלך. אני לא יכולה כל הזמן לפחד מהמוות. ואני כאילו בכלל לא מפחדת מהמוות, על פניו. קוראת הרבה ספרים בנושא כי הדרך מעניינת אותי. ככה יצא ששלושה מהסבים שלי פגשתי שניה לפני שפרשו הלאה. יש לי חוש מיגנוט לכמעט נפטרים. אני רוצה לשמוע מהם מה מרגישים שניה לפני, אני מבקשת מהם סימן שיתנו לי אחר כך. יש מליון סימנים כל הזמן, השאלה היא אם קשובים להם או לא.

בפינלנד היתה לי חגיגת טבע לא מהעולם הזה. הטבע שם כל כך מאושר ומפונק שהוא שר וזוהר. מלא במים, מלא באפשרויות צמיחה. בבקתת העץ שבאי הבודד בו ישנו (היחידים על האי) המיטה שלי היתה ליד חלון. מהחלון ראיתי את היער, היום ירד מאוחר מאוד, 11 בערב ככה. התבוננתי היטב. קיוויתי לראות גמדים ופיות. או הילות של עצים. או משהו על טבעי אחר. זה חייב לקרות! הנה כל התנאים מתאימים! אבל שום דבר לא הופיע. פטריות הופיעו בלי סוף. ואוכמניות.

אני מתאמנת להיפרד מהפחדים שלי (עשיתי רשימה), החלטתי להפסיק לשים אייפון ליד הראש כשאני ישנה. זו הרעלה רב מערכתית- גם הקרינה וגם שפך אינפורמציה לא מבוקר באמצע הלילה כשאני מתעוררת לילדים. וקשה לי להירדם חזרה. אני רוצה להרגיש בטחון ואהבה בכל הפעולות והמילים שלי. הכעס אורב בכל פינה לקפוץ עלי בחושך מהגב. ועוד כל מיני כמוהו. זה סימן להתקדמות רוחנית? נורית אומרת שכשאור נכנס חושך יוצא ומרגישים אותו יוצא ורואים ושומעים. הבנתי שאין לי אומדן, הברומטר שלי השתנה. אני כבר לא יודעת אם ומתי אני עוברת את הגבול. אבל כן נהיה לי יותר בטחון במי שאני, במה שאני חושבת ומרגישה, במה שאני רוצה לעשות בחיים האלה, בעולם הזה, במה שיש לי.

בטיול נדבקו אלי דבורים, לפחות חמש פעמים. אחת אפילו מתה לי על השמלה. דבורים מביאות מזל. 

לקלף אפונים ביחד/ ראיון איתי בגיליון 1280 מעלות

 

 

באופן מדהים, הראיון הזה ירד לדפוס ביום בו סבתי הלכה לעולמה

סימנים