ניקיונות

מה עושים כשצריך לנקות? קודם כל, צריך להבין שמלוכלך. שיש משהו שצריך להזיז אותו, ללטף אותו בסמרטוט, להציב אותו במקומו מחדש ולהשיב לו את רעננותו כאובייקט אהוב. מי שמדיח את צלחותיו בכיור בידיים מפוייסות, מוצא להן בעדינות מקום במייבש הכלים ומביט ברכות אל ערימת הכלים שממתינה בכיור להירחץ, ממלא את כליו וארונותיו בשקט ובשלווה. מי שמכין את מרקו בספונטניות, בשובבות, בכבוד לחומרי הגלם שבביתו ובאהבה, יאכל מרק מזין וטעים מאוד, גם קיבתו תחוש בהשראה הזו ותעכלו בנחת, ממיינת אחר כבוד את החומרים המשובחים בו. כוס מים למשל היא מהאוצרות היותר רגישים שזמינים לנו. מים מגיבים הכי מהר לברכה או לכעס. מים מוליכים מהר מאוד את רגשות בעליהם. ומה באשר למערכות יחסים עם הזולת? ראוי אפוא להעביר סמרטוט גם שם, בין לחיצות הידיים והחיבוקים הרבים ולא רק בין הישבנים. אינכם חושבים כך? בתוך שיחות הטלפון לרחוץ ולנגב באהבה את הכוונות ואת המילים. כמה חדש ומרגש יהיה לפגוש באור בוהק את אחי היקר או את אמא של בעלי. את חברותי הטובות ואת הוריי. שלא לדבר על אלו שאינם חברים. אלו שכל נוכחותם במרחב שלכם מלאה בכתמים ובורות, בהד של צעקה כואבת. איך מנקים במקומות האלה תשאלו? על הספות הרכות של המטפלים, במכוני הכושר, בבתי הכנסת, בבתי המרקחת, בסדנאות לגילוי עצמי ועוד ועוד...
אני אספר לכם על שיטה חסכונית, ידידותית ופשוטה. יש כזו! כמה כיף לגלות דבר מה כה חיוני שעובד...
אתחיל בזה שמוטב למעט לבוא באינטרקציות (שבאות דרך החושים כמו חדשות, מזון, דיבור) שהן פוגעניות ומזוהמות. ואם נקרוץ לסערת הגורואים הטבעונים (אין לי מושג רב מה בדיוק קרה, כן? אני לא קוראת חדשות ועדיין שבבים נוחתים על שולחני) אז אני מקווה שזה נראה גם לכם הגיוני שחיה שנרצחה בברוטליות וגופה נקצץ ונכתש ממש עבורכם בשום ופטרוזיליה ואתם לקחתם ביסים גדולים מערימת הבשר הטעימה שכל תא ותא אוצר בתוכו מוות אכזרי, רוב הסיכויים שמשהו מהאנרגיה הקשה הזו חי לכם בתוך הקיבה ומשאיר בגוף אנרגיות של אלימות. לעומת חיה אחרת שחיה חיים טובים ומלאים ולא סבלה בשחיטתה למשל. מחשבה כזו שמתבהרת לי.
אהבה, תודה וסליחה. זה מה שמנקה הכל. כמה פשוט! המילים האלו שצויידתי בהן מראשית הדיבור, הן לא רק מצמוץ הכרחי. הן לא רעש אפור של אינטראקציות בנק אוטובוס או אקדמיה. הן חומרים אקולוגיים פעילים ואפקטיביים ביותר! בעזרת אהבה שאני חשה, אהבה אמיתית מהלב, לכוס המים שלי, לסיגריה שלי (כן כן! סיגריה הרבה פחות בריאה כשמתביישים בה ומקללים אותה). אהבה למכונית שלי, לצבעים, לציורים, לחשבון המייל שלי... אהבה והודיה. וסליחה על שימוש לא ראוי. תודה על הפעמון שמצלצל בתוכי בצורת כעס. אני אוהבת ומודה גם שם. נקיונות הם מבורכים גם ביחסים מקודשים של אמהות וזוגיות. תחשבו כמה נעים לישון וללטף כשהלב רחוץ, רגוע ופתוח. כמה בהיר וברור באיזו אפשרות לבחור כשהיא לא באה מכעס וחוסר ברירה. בתקופה זו אני מתכננת לנקות והרבה. אני יודעת שהניקיון הזה מקרב את הגאולה לגולנו. 

אור ופחד מוות

איך יודעים מה התשובה הנכונה? איך מפסיקים לפחד? איך יכולים לחיות בשלום בלי ייסורי מצפון? יש דרך. אני פעם לא הכרתי אותה, אבל האמנתי שהיא קיימת. האמנתי שיש לי את כל התשובות להכל אבל שאין לי גישה נוחה לשם.
כשהייתי חיילת בקורס קציני מודיעין ישנתי בחדר עם עוד שמונה צוערות מיחידות מודיעין מסווגות ורגישות פי מליון משלי. כל אחת היתה בקיאה בניב ערבית שונה, ליד המיטות שלהן היו מונחים ספרים של ניטשה ודוסטוייבסקי והעברית שלהן היתה יפה ונקיה. היה דיבור על זה שכמה מהן הוציאו 800 בפסיכומטרי. ואני... הרגשתי רחוקה מהן שנות אור וכל מה שלי היה להציע זה חביבות, מגניבות ובדחנות... אחת או שתיים מהן זרמו איתי ואת השאר לא עניינתי. קינאתי בהן על חוכמתן, על נטייתן הטבעית לבחור במה שמעניין ומורכב ולשחק בו כמו ילדות בחול. בהנאה וחקירה, בפשטות. לקראת סיום הקורס נערך חידון מורשות קרב בין כלל הצוערים, נבחרו נציגים ספורים לתחרות. אני לא זוכרת מה היו השאלות והתשובות, אני רק זוכרת שחשבתי, הלוואי וגם אני הייתי יודעת לענות. כמה זה בוודאי היה מרשים וכמה ביטחון היה לי בחיים אם הייתי כזו משכילה... הציונים שלי ביסודי ובתיכון היו מהנמוכים בכיתה, נטיתי לחלום ולבהות ולחשוב על בנים שאני מאוהבת בהם או על בגדים שהייתי מעצבת. (שנים חלמתי להיות מעצבת אופנה ואף היו לי תכניות מעשיות לשנות את שמי לאופנת!) סחבתי אתי את הרגל הצולעת הזו של תבונה מוטלת בספק שנים ארוכות.
את התואר הראשון והשני שלי השגתי מהדלת האחורית כשהלכתי ללמוד בבצלאל והציונים שלי לא הזיזו לאיש. דווקא בבצלאל נפלו לי אסימונים רבים לגבי איך להתנהל עם ידע. איך לצבור אותו ואיך לספר מה שאני יודעת בחופשיות. ועדיין לא היה לי מושג כמה המנעד שלי רחב וכמה שפע של ידע נגיש לי מעבר לכל דמיון. כל כך נעים לדעת שיש לי מקור לברר מולו, אם אני רוצה.
ככה זה התגלה לי לפני כמה חודשים וככל שעובר הזמן אני נפתחת לזה יותר ויותר. מרחבי הידע שישנו הם אינסופיים. ישנו מקור שנגיש לכולנו ואפשר לקבל ממנו תשובות טובות ומיטיבות. צריך לדעת בדיוק את מי לשאול ואיפה להיות כששואלים. ואם את במקום הנכון תקבלי את התשובות הכי מדוייקות. אני שמחה כל כך בחלקי, שאני לומדת ויודעת ומתפתחת בגיל 36 ושכל מה שקורה לי הוא לא טריפ חולף, הוא אמיתי ומופלא. ותוך כדי החוויות הקוסמיות שלי אני הכי אנושית וארצית, ולומדת לאהוב את עצמי ככזו... כשמפסיקים לפחד מהמוות אז רואים את זה עליך ויש בזה משהו מאוד כריזמטי. ישר מזהים את זה ורוצים להבין מה הסוד שלך. איך עשית את זה. ופתאום את יכולה לתקשר בקלות עם מגוון עצום של אנשים, כי עברת את מחסום הפגיעות והפחד הקמאי מהמוות. כי כשמפסיקים לפחד מהמוות אז חופשיים לחיות, ונהנים יותר ומרוויחים יותר. ואוהבים יותר, המון המון אהבה נכנסת. ואהבה היא תמצית החיים. (לא האהבה הרומנטית מהסרטים, אהבה שהיא יסוד כמו אויר. אהבה שהיא כלי מניע, שהיא איפשור). וכשאהבה גדולה שוטפת את ההוויה שלך נכנסים גם האור והתושיה, הראייה למרחוק, האחריות ההדדית והאיכפתיות. האנשים שאני פוגשת כבר לא נראים לי כמו שהם בקליפתם החיצונית. הם נראים אחרת לגמרי. הם נראים ממש מדהים, רובם. ויש כאלו שרואים עליהם שהם בסבל גדול וכמה בא לי לתת להם נשיקה בהילה שלהם ולהגיד להם לא לפחד ושהכל ממש בסדר. לא כולם רוצים לשמוע. בריות יקרות... ויש כאלו שבאופן טבעי ברור להם מהו מקומו של המוות ויש בהם יותר חופש לשחק ולחיות וללוש ידע. אנשים שנולדים ככה, עם פרופורציות. הפחד מהמוות חוסם "חכמה", חוסם ידע מהמון סוגים. ואהבה פותחת דלתות לידע בלתי רגיל, מגוון ורב... 
אני רוצה לברך את כל מי שבוחרים באור ולהזמין את כולם להאיר באהבה כל מחשבה והחלטה שהם עושים. כל שיחה וכל מייל שהם כותבים. נעשה ככה עד החנוכה הבא ונראה מה יקרה...

אור על הפרוזה

בסדנאת כתיבה בה אני משתתפת נתבקשתי לכתוב טקסט על אהבה בלי להזכיר את המילה אהבה. אתגר למי שמשיבה על כל תודה- באהבה. יצא לי טקסט רוחני למדי. מתובל במיטב הז'רגון הרוחני שאני לומדת במפגשים, בספרים ובפיד שלי בפייס שעבר טרנספורמציה מופלאה. פיד שהיה מעיק בציניות האינסופית שלו והפך בזכות מכרים חדשים ותדר חדש שאני מהדהדת למרחב, למקום שנעים לבקר בו. וגם אולי בזכות האלוגריתם של פייסבוק שמחליט להציג לי בפיד עכשיו בעיקר את הבריות שלבן טוב ושלם. מי יודע, אולי כל רנדומאליות הסייבר היא רוחנית בבסיסה.
קראתי את טקסט שלי בכיתה ודמיינתי שהאנרגיה והמילים נוגעים בלבבות פתוחים. שהאסימונים נופלים ולכולם נדלק אור בעיניים. מטעם הנחיית הקבוצה נתבקשתי להסביר האם אני רצינית או צוחקת. דבריי נכתבו באופן ניו אייג'י כל כך מובהק שלא ברור היה איך להתייחס לטקסט הזה. כי ניו אייג' זה לא ספרות, ניו אייג' זו סוגה נידחת ובלתי נחשבת בכל קנה מידה. ניו אייג' זה לא למבקרים והאמנים הרציניים. זה לאלה שמחפשים את עצמם אצל כל מיני מתקשרות ובסדנאות בעיתות משבר. לא אחת מספרים לי אנשים ששומעים על המסע הרוחני שלי ששינה את חיי מקצה לקצה, שגם הם היו וגם הם חיפשו ושום דבר אין שם ("שם=בניו אייג'" ווטאבר).
כל התורות דומות וספרי "self help" יש כמו חול, כל שבוע משהו חדש. בכלל בניו אייג' יש איזו הכללה גסה ומקטינה. איזה מן מרחב הזוי בו כל ממזר מלך, כל אחד יכול לכתוב בסט סלר לעקרות בית שיתגלגל גם הנה למדפי סטימצקי לעשירות והמשועממות. ואני רוצה להגיד לכל אלו שאומרים לי שלא מצאו שום דבר:
אני ואת הלכנו במדבר. אני מצאתי מים ואת לא מצאת. זה שאת לא מצאת לא אומר שאין שם מים.
אבל מעבר לתמיהה הזו, אני חושבת על כתיבה ומעניין אותי ללמוד. הסלידה מהסגנון הניו אייג'י מעניינת אותי. אני קוראת מספיק ספרים כדי לדעת מה "אסור". באמנות אני חפשיה להדגים ולשחק בכל העולמות, בכתיבה אני פחות מנוסה. אני מבינה איפה יש לפרוזאיסטים יבלת שאסור לדרוך עליה. האתגר הוא איך להכניס להם מסרים של אור ואהבה בלי שיתחילו להתגרד.
קראתי איפשהו שהסיפור עם ישו היה שהוא היה כולו מלא אור ואהבה ברמות אחרות. וככזה היו לו המון חסידים, תומכים ואוהבים. אבל גם שונאים מרים ורבים. למה שונאים אדם שכולו אהבה? כי אולי הוא מזכיר לשונאים כמה הם רחוקים ממה שהם יכולים להיות. זרות וניכור שקיימים בתוך תוכם בלבד, אבל מופנים כמובן אל המעצבן הזה שמזכיר להם.

הציור שציירתי לי ליום הולדתי

שתי ציירות ומאחוריהן מפל מים, 60x80ס"מ, שמן על בד

זה הציור שציירתי לעצמי היום לכבוד הולדתי. אני בת 36. השנה האחרונה היתה מהמפתיעות בחיי והשנה הקרובה תוסיף להפתיע אותי ועוד איך. אבל היום שלי התחיל ממש חרא, הייתי דרמה קווין ולא הצלחתי להפסיק לרחם על עצמי. ראיתי כמה בקלות אני יכולה להתמרכז ולמלא את הלב שלי באור ושמחה אבל דחיתי את הפעולה הזו כי הייתי צריכה לבכות ממקום נמוך. עניינים אנרגטיים משונים גרמו לי לראות אוויר זז מולי במטבח (יכולת ויזואלית חדשה שאני מפתחת, זה קורה לי במיוחד בחדר השינה, האויר שם זז בטירוף) ועוד יותר גם שפכתי על עצמי מים קרים על הבטן שהייתי בלי חולצה. מישהו דחף לי את היד, נשבעת. ודני הזכיר איזה שם של שד בבית מתוך מחקר שהוא עושה ואני אמרתי אללה יוסטור מאיפה הוא מביא לי עכשיו דימון הביתה ביום הולדת, שלחתי אותו (את השד) החוצה. בבית שלי יש אור ושדים לא מרגישים בנח. אבל השם שלו העלה עצמו שוב כשהתרחצתי. אמאלה. כל כך אני אוהבת ימי הולדת מה קרה לי שאני בוחרת להתחמץ כל היום? והייתי בסטודיו ציירתי את הציור הזה, מופיעות בו שתי ציירות, קצת מכשפות, אני ואמא שלי, אדומות ובלונדיניות. אמא תודה שהבאת אותי לעולם לפני 36 שנים. כולם אומרים שאנחנו ממש דומות... אני אוהבת להיות דומה לך. כעס ומפולת אנרגטית ודרמה הם חלק בלתי נפרד מהתפתחות רוחנית. מותר לאנשים רוחניים ומוארים לכעוס ולהתבוסס בבוץ. בערב חזרתי הביתה וינאי הגיש לי בהתרגשות שי מסתורי עטוף בנייר כתום. מתנה ממנו ומטל הקטן. זה היה אגוז קוקוס. הלב שלי נמלא גיל. קיבלתי מילדיי נשק, פרי, אובייקט שעיר, כבד, מצחיק, טעים. משכתי לעצמי קלף הבוקר ועלה לי "סימנים". תשימי לב לכל הסימנים שמופיעים לך, יש להם משמעויות רבות. קוקוס.

לבד ביחד

מתוך ספר שאני קוראת עכשיו, שחלקו עוד מדע בדיוני לי וחלקו מגיע בול במקום ובזמן.

אחת ההתמודדויות המאתגרות של האנושות היא הנפרדות, ההיבדלות אחד מהשני. כאילו כל אחד לעצמו, לא תלוי באחרים, לא זקוק להם, מתחרה בהם. על כל פרוסת עוגה יש מאה נותני ביסים אז יאללה לדחוף ולקחת. מה אתה יושב? יעקפו אותך. מה אתה חולם? לא תגיע לשום מקום. מה, זה כל מה שהספקת לעשות? שוב את מחפשת את עצמך? אם לא תדאגי לעצמך אף אחד לא יעשה זאת עבורך. עוד דוגמאות או שמרגיש מוכר? 

אפילו בתוך תאים משפחתיים רבים ונדחפים. על תשומת לב, על שאריות, על מימוש והגשמה... 

ובין אמנים או ציירים גם כן, יש מעט פרסים למאות ציירים, מעט אספנים לרבבות ציורים, מעט מפה מעט משם. כולם חברים ומפרגנים אבל הלב רוקד מכעס ומרמור כל פעם שהזדמנות "נלקחת" מאיתנו. מצחיק לחשוב שבעצם יש שפע עצום, אבל הוא באמת לא נראה באופק כשחושבים בקטן ועסוקים בחשבונאות. כי אם אני עסוקה בלעשות ובליזום ובלאהוב, לא אהבה היפית מקומית, אהבה כתדר של חיים, של תודעה וחיבור, אהבה שהיא לא המושג השגוי שאנחנו מכירים שאוהבים מישהו בלה בלה בלה. לאהוב זה לאפשר, זה לתת מרחב, לפתוח למה שבא. כשחיים ככה וכשעובדים ככה אז יש שפע עצום ורב. מהכל: רעיונות, עשייה, מפגשים, היכרויות, הזדמנויות, תכניות, תגמולים, התפתחויות וטונה של שמחה. ויש בשפע לכולם כמה שרוצים עוד ועוד. לא כמו פרס של איזה מוזיאון או משרד תרבות. כל פעם שאתם תופסים את עצמכם נהיים זבובים במרק החמוץ, קחו המון המון אחורה. תסתכלו על הסיטואציה שוב, תבינו שהמקום שלכם בה הוא בכלל לא הגוף הזה שיושב רגל על רגל בחברת אנשים שהוא "מאויים מהם" או "לא אוהב" או שאין לו סבלנות לשמוע מה הם אומרים. פתאום אפשר לראות שכל מי שנמצא בחדר הוא חומר גלם נפלא לעבוד איתו, הוא בנאדם עם נשמה שנראית דווקא אחרת, הוא ראוי לאהבה. ככה אנחנו באמת מתרחשים וככה באמת מתממשים.

כשמישהו מקבל משהו, כולם מרוויחים. בעצם, הרווחים הם של כולם. מופשט מדי? מה פתאום, תעשו סימולציה כזו בעצמכם תלכו ממש ממש רחוק מאיפה שאתם. כולנו רוצים לחיות בעולם יפה וטוב ונעים. ולא צריך לשנוא מי שלא מבין את זה ועושה הפוך. צריך לשדר לו אהבה והוא מייד יקלוט את התדר. כל אחד יקלוט. כי כולם יודעים מה זאת אהבה אמיתית. אהבה כתדר של כח, של איפשור, של חירות, של אחדות. אנחנו באים משם והולכים לשם. 

מנסה בכח להיגמל מהרגל הסיוגים ("בטח אתם חושבים שהג'דננתי" כזה), והנה הכנסתי את הסיוג. אני מספרת לכם מה אני מגלה ורואה שהוא נכון... ומציעה לכם בתור מי שראיה עיבוד ותרגום הם החיים שלה, לעשות כמוני, ולו כאקספרימנט ולראות כמה גבוה זה מעיף, בקטע הכי טוב. 
מה, זה לא קול? מה זה קול בכלל? מי זה קול? מי שגר בתל אביב בדיכאון ומצייר המון ובכעס וביאוש ומלא בציניות ויודע שכל זה שקר אחד גדול וחושב שהגאולה תבוא לו תיכף כשימות? ומפחד שאם הוא ישמח באמת כל הכשרון יברח לו ואף אחד לא יקח אותו ברצינות יותר, בטח שלא הקולים... זו שאלה באמת, מה תדר של אהבה עושה לציור. לא נראה לי שזה הורס אותו. עוד בודקת את זה...

אלוהים

מלא דברים רציתי לכתוב ולא כתבתי... משהו השתנה. פחות דחוף לי לדווח ולספר מה קורה איתי. המון קורה איתי. בלי סוף, דברים גדולים ממש. יבשות זזות. כמה נעים כשהמאמץ מכוון למקומות הנכונים, הפנימיים ולא לשינוסי המותניים האכזריים בנסיון מופרך להתאים גיזרתי לגזרות אחרות. כמה סבל נחסך ממני, כמה חסד נעשה עמי. כך צריך להיות גם עם כולם. אבל אני מה אני אטיף לאחרים מה לעשות. גם ככה אני מספרת בזהירות על עצמי כי אם אפליג בדיבור יחשבו שירדתי מהפסים. ההפך. עליתי על המסלול הנכון. פתאום בכל המסע המהמם שאני עוברת, אני קולטת שברי זכרונות מילדותי, כשהדברים שאני לומדת היום מוכרים לי מאז, היו ברורים לי כבר בגיל חמש. ידעתי ושכחתי. ידעתי וקברתי. למשל, אולי כבר סיפרתי פעם שגדלתי בבית חילוני לגמרי, בלי אלוהים. בלי אמונה כלשהי שאפשר למען אליה ולהידבר איתה. הכרתי אלוהים חיצוני, של דתיים, של חוקים וכאלה, רחוק ממני. עדיין אלוהים כזה רחוק ממני. הייתי אומרת לעצמי שאם כבר יש כזה דבר אלוהים, אז הוא חייב להיות גם בתוכי. אלוהים ששייך לכולם ברמה הכי מיידית. בלי מרחק, בלי איסורים ציוויים וחוקים. בלי התניות. אלוהים לא יאהב אותי יותר אם שמרתי כשר והתחתנתי עם יהודי. אלוהים לא יאהב אותי פחות אם שיקרתי לאנשים או השתמשתי בשמו לשווא. לאלוהים לא ממש איכפת באופן עקרוני. הוא נמצא והוא זמין כתדר לכל אחד ואחת מאיתנו. והתדר שלו טוב, חזק, זה מקור אינסופי של אנרגיה וכח, שלווה ושקט, נועם, טוב, שמחה, חיות וחיוניות. פשוט כל כך להתחבר לתדר הזה ולא נדרש שום ויתור או איסור כדי שזה יקרה. צריך רק להאמין שיש מקור כזה. ואז כשמתחברים אליו יותר ויותר, פשוט נהיים טובים יותר. מוסריים יותר, איכפתיים יותר. מבינים מה חשוב ומקבלים פרופורציות נכונות. תארו לכם לחיות מהפרספקטיבה העליונה והמופלאה הזו. במקום לשחות בשלולית של הג'יפה בלי להנות מהחיים, בלי בכלל להבין איך דברים עובדים בעולם הזה ולמה לא מסתדר שום דבר. כל האנרגיה היקרה העצומה והמדהימה שיש לנו מתבזבזת על קינאה, שנאה, דכדוך, מרמור... שום דבר לא מספיק. נהיים קורבנות, נושמים ציניות, אוכלים בציניות, ישנים בציניות. קר בציניות. לא נהנים ממין, לא נהנים מאוכל, לא נהנים מחברה טובה, גם לא מציור, בטח לא מהחיים, וודאי לא מהמוות, סתם בזבוז של זמן. וגם לא נהנים מהצלחה וכסף אם יש כזה דבר בכלל. 

לא החלטתי אם אני אוהבת את המילה אלוהים. זה זכרי מדי, מאיים מדי. מעדיפה את הבריאה.

עוד שבוע בדיוק אני בת 36 וטוב לי בחיים.

הגירה ומוות

עשיתי החלטה לפני כמה זמן להפסיק את המנוי לעיתון, לא לקרוא חדשות, אין לנו כבלים, גם לא קוראת חדשות באינטרנט. הבנתי שהתקשורת מזהמת את היומיום שלי. כמו טיפת דיו בכוס מים, מתפשטת חרדה, תחרות, אלימות, פסימיות. איך אפשר בכלל להתחיל יום יפה, יום מלא באפשרויות אחרי כזה בוקס? היה מאוד קל לוותר על החדשות. התפנה לי מלא זמן ואנרגיה. ממילא מה שחשוב מגיע לאזניים. אפילו כשהיינו באי נידח בפינלנד עם דקות אינטרנט ספורות הגיעו אלי שמועות הפוליו והוונאבי מלחמה עם סוריה. כמה טוב שפסח עלי גל ההיסטריה הזה. 
בכל זאת דרך הפייס יצא לי להציץ הערב בדקות ספורות מהכתבה על אלו שמהגרים לארץ אחרת ומשם גלש לי לזה שאנג'לינה ג'ולי אולי תמות. אז אם זה כבר נכנס לסיסטם בא לי להגיד על זה כמה דברים.
קודם כל על ההגירה: יש לי פספורט זר ובניגוד לרבים מחברי אין לי שאיפות לעוף מכאן בהקדם. אני לא מבינה למה לחפש חיים במקום אחר. כאילו שאם עוברים למקום גיאוגרפי אחר שיש בו פחות מתח, יותר כסף, שיעמום בריא ותרבות שתיה מפותחת החיים בהכרח משתפרים. אין לי חצי דבר נגד הגירה אם יש סיבה טובה (אהבה, השכלה, פרנסה וכאלה) אבל אני לא מאמינה שהגירה לשם הגירה (רק לעוף מפה ודי) היא ערובה לחיים טובים. זה לא מחזיק. אומללות וחוסר מימוש לא נעלמים בגלל החלפת כתובת. ואושר אפשר למצוא בכל מקום ממילא. ובכלל, מה הבהלה לטרוף את העולם מכל הכיוונים? החיים שלי טובים ומורכבים גם כאן כשם שיהיו בכל מקום אחר. אפשר לחפש מדינה עם תנאים סוציאליים שכאן נוכל רק לחלום עליהם, אבל אתחרפן שם מבדידות וינקר לי הלב בשבתות ובחגים. אוכל למצוא מקום נייטרלי שוחר שלום ואחווה אבל לא אחיה בשפה שלי. ובסופו של דבר, מה שהכי חשוב לי כאן זה החברים שלי, המשפחה שלי, מזג האויר, הפירות והירקות, ההתמצאות במרחב והשייכות שלי לשפה ולתרבות. אני מתעבת מלחמות, גזענות ואלימות ורואה את השפע שיש לי כאן גם מאלה, ומבינה עדיין שזה המקום שלי ויש לי עבודה חשובה בלשנות גם את זה. 

לגבי אנג'לינה ג'ולי, כתבו שהיא הכינה רשימה של מה להספיק לעשות לפני שתמות. זה מצחיק. לא כדאי שכל אחד יכין רשימה כזו? ויתלה אותה על המקרר כדי לזכור ש"היום הוא היום הראשון בשארית חייו" וזה בהחלט זמן מעולה להשלים עם חבר, להחליף עבודה, לעשות גרפיטי ולטפס על הקלימנג'רו. מוות בעיקרון זה חלק מהחיים, ממש כמו בוקר שמאיר או ערב שיורד, כזה מין. אז כאילו אני מתכוננת למחר בבוקר! אעשה רשימה! מה ברשימה? תכלס לא דברים גרנדיוזים. רוצה להיות באהבה, רוצה חברה, רוצה מסאז'ים, טיולים, אוכל טעים... רוצה חופש... רוצה שיהיה לי מספיק כסף כדי שלא אצטרך להתעסק בכסף (תודה נורית) ורוצה ללכת בזמן שאלך בתחושה של חופש ומוכנות להמשך. בתחושה שאני מקשיבה לעצמי באמת ומגשימה את הייעוד שלי. להרבות טוב בעולם. רוצה לדעת שאני לא צריכה רשימה כי הכל אני עושה גם ככה.