סיפור קצר על צייר

הסיפור על הצייר רפי טואג

מאת גליה פסטרנק

ערב אחד, הלך לישון רפי טואג, איש הייטק ממוצע ושמנמן, חבוק בזרועות חברתו עינב לאחר מעשה מין קצר ונעים. הלילה עבר כמו שעוברים הלילות עד שבשעה שתיים בערך התעורר ללקול זמזום מוזר. זה היה כמו צליל ששומעת אוזן פקוקה, ארוך וממושך, תת מימי. רפי שכב בחושך במצב רגשי משונה. הוא היה מבוהל וקפוא, לא יכל להזיז אף איבר. 

בחלום חלם על אדם שאינו מכיר שחי בשנות ה-60 כנראה. התמונה די צהבהבה, עובר אוטובוס, המישהו הזה הולך ברחוב בנחישות. חולצה משובצת, כפכפים, שקית, מכנסי ג'ינס, זה כנראה רחוב אבן גבירול. הוא מעשן סיגריה. הוא צייר, כך פתאום מתבהר. הצייר בסטודיו מצייר, ציורים כאלה שרפי לא מכיר מילים לתאר. גדולים, ורדרדים, מופשטים, עם קווים וחלוקות ותתי חלוקות, קווים עדינים ירוקים וצהובים ושחורים. ועוד ועוד ציורים, בלי סוף. זהו צייר מוערך ללא ספק, צייר ידוע, רפי לא מבין מה קורה לו בחלום המשונה הזה ולא יכול להפסיק את החלום. הצייר מתולתל, ממושקף, נשוי, ריח של טרפנטין וסיגריות בסטודיו שלו. ריח של אמנות. משונה חושב רפי, ריח של אמנות, ריח של סטודיו, מאיפה אני יודע, אבל ככה זה מריח. מקום מונומנטלי כזה וגדול. מי הוא הצייר הזה? רפי מרגיש כאילו התיישב עליו בכח איזה חלום שמן כזה ולא נותן לו לנשום או לקום. מה עושים? החלום ממשיך, עוד ועוד מהצייר הזה, ריח בלתי נסבל של שמן וטרפנטין חונק את רפי, וגוונים שונים של לבנים וכחולים וורודים, וצהוב, וניירות עיתון. רפי מרגיש אנוס וחנוק. הצייר הזה מוכר לו באופן שאי אפשר לתאר בכלל, הוא מכיר אותו בחלום הזה היטב. יודע מי הוא, בטוח שכן. אפילו שמעולם לא פגש אותו. אבל הוא יודע אותו, ממש מבפנים. הצייר מהגב בלי חולצה, וואו הם דומים להחריד. לשניהם תלתלים קטנים על הגב, קצת שמנמנים. הצייר מצייר, כמה זמן הוא מצייר, רפי מרגיש שזה נצח. מצייר ומתרחק מהבד, מצייר ומתרחק מהבד, שעות על שעות, ימים ולילות, אשתו של הצייר באה לבקר בסטודיו, הם שותים קפה, היא מתפשטת, הם שוכבים, חמודה אשתו, עם ציצים קטנים וקארה חום. מירי, פתאום קופץ לו שמה. מירי קוראים לה. רפי מרגיש שנפערה בו תהום ומישהו הנביע מתוכו חיים שלמים. חיים שלמים של מישהו אחר, צייר אחד.

איזה לילה. רפי התעורר ב-12 בצהרים, המום ושפוך. שוכב במיטה ומנסה להבין מה קורה לו. הוא מבין פתאום, שהוא כבר לא יהיה עוד מי שהיה קודם. מאורעות הלילה זכורים לו בערפול של שיכרות. רפי קם ממיטתו וראשו הולם בו, הוא מריח טרפנטין ולא מבין איך ומה ומאיפה. רפי מתקשר לעבודה ומודיע שהוא חולה. לאחר שעתיים של ישיבה על הספה בסלון, בהייה בחלל ונסיון מאומץ להבין מה קורה לו, הוא מקיץ. אותו צייר שחלם עליו ודאי קיים. לא יכול להיות שקרה לי דבר כזה. אני לא אדם הזוי, אני אדם ישר מן השורה. העניין הזה מוזר מכדי שאתעלם ממנו, במיוחד אחרי שזה לא היה בדיוק חלום... מה זה היה? לא יודע, אומר לעצמו רפי טואג, אבל זה לא היה חלום, זה היה חזיון, זה היה חיים, זה היה תחושות וריחות וידע של מישהו אחר. רפי רוצה לחפש ולברר. אבל לחפש מה? לחפש את מי? כיצד ידע? הרי אין לו מושג על מי הוא בעצם חלם, מה שמו, הוא רק יודע מה האיש הזה מצייר, יודע היטב, יודע ממש! רפי נבהל, מסתכל על כפות ידיו ומרגיש שמשהו השתנה בהן. הוא מרגיש שיש בהן אומץ ותעוזה, שהוא נרגש, שהוא בוער. הוא מחליט לחפש ויהי מה.

איפה מחפשים צייר? במוזיאון! רפי נוסע למוזיאון בשמש הקופחת הוא חוצה את רחבת המוזיאון ומרגיש שרגליו כבדות וראשו סחרחר. בחלל הממוזג והנעים הוא מרגיש כבר יותר טוב ובעיקר, הוא מרגיש נעים ושייך. משונה, רפי לא מאמין לעצמו, מה לי ולמוזיאון? הרי אני לא הולך בכלל לתערוכות, אני לא מכיר אמנות.

רפי מבולבל ונלחץ מבליל הרגשות והקולות שמציפים אותו. הוא עולה לספריית המוזיאון וניגש לספרנית. "שלום, אני מחפש צייר". "כן" מחייכת הספרנית בחוסר סבלנות, "את מי"? רפי יודע היטב את מי הוא מחפש, אבל אינו יודע לקרוא לו בשם. "צייר... מצייר ציורים גדולים... לא ברורים... עם פרטים, קווים, כתמים, יש שם ורודים וכחולים וכל מיני צורות...". "כן אבל אני לא יכולה לעזור לך ככה" הספרנית מאבדת את סבלנותה. "אתה צריך לדעת איך קוראים לו". "לאשתו קוראים מירי!" פולט רפי. הספרנית מתחילה לצחוק בשלב זה ומציעה לו ללכת לשוטט במוזיאון, "יש תערוכה גדולה של 'מופשט שנות ה-60 עכשיו', לך תקבל רעיונות". רפי יוצא נבוך מהספרייה, נחוש מאי פעם למצוא את הצייר שהשתלט עליו. נכנס לתערוכה ורואה אותה מהסוף להתחלה, בצעדים איטיים ומהססים. אולם גדול, הוא לבדו שם ומרגיש בנח. משוטט בין הציורים בקצב משלו ובינתיים מבין שהוא מבין. לא רק מבין אלא מכיר, "זה כלב!" פתאום צועק אליו אחד הציורים. נבהל רפי. כלב? "הצייר הזה הוא כלב בן כלב, רמאי חקיין ושקרן". רפי מזועזע, מי זה דיבר אליו ומאיפה? הוא ממשיך ומסתכל, "או, זו ציירת מעולה, חבל שהפסיקה כל כך מוקדם". מאיפה אני יודע שזו ציירת? מתקרב- כן, כתוב, זו ציירת. רפי מכיר, הוא מכיר את הציורים בתערוכה הזו. משהו מתחיל לדקור בלבו, דפיקות לב מואצות, הוא מרגיש שהוא מתקרב, שהוא עומד לגעת במקום הארור, המקום שיפצח את התעלומה. קול צייצן בו מנסה להניא אותו מכך אבל הוא לא יכול, רגליו נחושות ולבו לא מאפשר אחרת. הוא ממשיך ומסתובב ונאלם דום. הציור. הציור שהוא חלם עליו, הוא שם. הציור הזה. גדול, בדיוק הוורודים האלה, בדיוק הצהובים, השחורים והכחולים. זה הציור. רפי משותק, מתבונן בציור ומכיר אותו באמת, הוא הרי צייר אותו בחלומו בלילה. כן, הוא עצמו, זה ברור מאי פעם. זה לא יתכן, אבל הוא צייר. רפי לא מסוגל לזוז ממקומו שעה ארוכה, כל פרט בציור מרטיט את לבו, מסעיר את רוחו, טורף את נשמתו. הוא כולו בציור והציור כולו בו.

מתקרב בחשש וביראה לפנת הציור, מה כתוב שם? מי זה? מרוב לחץ הוא רואה מטושטש פתאום, לא מצליח לקרוא, מה כתוב שם על הפתקית? מיכה צבי. מיכה- צבי. השם מתגלגל על שפתיו של רפי לראשונה והטעם משונה. לא ממש מוכר אבל גם לא רחוק מדי...

רפי יוצא מהמוזיאון ונתקף בחילה, הוא מתיישב בצל הפסל של הנרי מור ונושם עמוק, חושב, מיכה צבי, מיכה צבי, מיכה צבי. הוא מבין שעבר התגלות ולא ברור עדיין מאיזה סוג ועל שום מה. פתאום הוא ואיך זה יתכן בכלל, אבל זה קרה, אין ספק. רפי חוזר למוזיאון ועולה לספריה בחזרה. מיכה צבי, מחפש בין המדפים, צ.צ.צ. או, צבי, מיכה. לא ספר אחד יש שם, שלושה. רפי המום, מה כל זה אני עשיתי? הוא חושב בפרץ מגלומני שנדמה מציאותי לחלוטין. הוא לוקח הספרים ומתיישב ליד שולחן, בידיים רועדות פותח הספרים, הופך ומדפדף, בולע בעיניים ובראש הכל, הכל שם, הכל ידוע מוכר, זה וגם זה וכן גם זה... לא יאמן. הוא מדפדף במהירות לסוף, אולי יש תמונה... יש תמונה! הנה, בשחור לבן, עומד הצייר בסטודיו, הסטודיו הזה, ממש זה, עומד שם בחולצה חצי מכופתרת וברקע ציור. זה הצייר מיכה צבי, 1965. הם לא ממש דומים, אבל גם לא לגמרי שונים. רפי יוצא מהמוזיאון בסערה. כבר אחר הצהרים ולא ענה לאף שיחה בנייד, שתי שיחות מעינב, מאמא ומהעבודה. רפי זורק את הטלפון לפח ברחוב. כשמגיע הביתה מתנפל על המחשב ומתחיל לחפש על מיכה צבי, מיכה צבי. יש, יש קצת ציורים, אוסף זה ואוסף זה, באוסף של גלריה כזו ואחרת ויש גם במוזיאון כמובן ובכל מיני, הופ ועיניו נתקלות באיזה מאמר שכתב מישהו ומתחיל לקרוא ולא מאמין למראה עיניו, הצייר מיכה צבי שנהרג בתאונת דרכים...תאונת דרכים? מתי? איך? לא כתוב. חייב לברר, רפי נובר ומתקתק במהירות, מחפש עוד פרט ועוד פרט להשלים את התמונה. מיכה צבי נהרג בתאונת דרכים בתל אביב בשנת 1974 בה נדרס על ידי אוטובוס כשרכב על אופניו ברחוב דרך בגין. התאונה הזו פתאום מרגישה מוכרת. רפי עוצם עיניו ורואה בחלומו, מיכה צבי על אופניו בדרכו לסטודיו, סיגריה נעוצה בזוית פיו, יד אחת על הכידון, יום יפה בחוץ, 10 בבוקר בערך, הוא חושב על הקרחת שמתחילה לו בגיל ארבעים ומשהו, מכונית נעצרת בפתאומיות לפניו, הוא חותך שמאלה, אוטובוס שעובר במהירות מוחץ אותו. סוף. רפי פוקח עיניו בבעתה. הוא היה בתאונה. איך זה יתכן? שוב ושוב עולה הכל כמו בחילה בלתי נמנעת, זה הוא. 1974, השנה בה נולדתי, 1974, השנה בה מת מיכה צבי. לא יכול להיות.

היממה הזו בה היה מצוי בחרדה רוב הזמן השילה מעליו שלושה קילוגרמים. מתברר שזה אמיתי. בערב עינב נכנסת הביתה ומוצאת אותו יושב על הספה בסלון בחושך. "רפי? מה קרה? הכל בסדר? אתה נראה נורא!" רפי מתוק שלי, מלטפת את ראשו בעדינות, תשתה מים ותספר לי מה קרה. רפי שותק ובסוף מתרצה. הוא מספר לה. בשטף דיבור בלתי פוסק שיודע עליות ומורדות ועיוועי פנים שעינב לא מכירה ותנועות ידיים חדות ודיבור חותך ומבולבל. "השתלט עליו שד!" עינב חושבת לעצמה ומנסה לשכנע את רפי לדבר עם מישהו."אולי תלך לבקש עזרה רפי?" צפויה מפגרת. עינב נעלמת לאמבטיה ובוכה. כעבור שעה טלפון מאמא שלו.

"רפי", קולה הפדגוגי של אמא בטלפון, "מה אתה עושה בדיחות כאלה? מה יש לך"? רפי לא יכול אפילו להסביר לאמא שלו. הוא מנתק.

ימים ארוכים, ים של דמעות, דיבורים הגיוניים, צעקות, תלישת שערות, אין מה לעשות יותר. נפל דבר. רפי "התחרפן”. רפי עוזב הכל והולך להיות צייר. "צייר! זה מה שחסר לי, מה נחום"? צווחת בבכי אמא של רפי לבעלה המיואש. הוא לא מרגיש נבוך ולא מרגיש משונה. הוא מרגיש שהוא יודעלראשונה בחייו מי הוא ומה הוא. ולא סתם, בשליחות. בזמן שהם כולם שם מתווכחים כמו תרנגולות סביבו, הוא רוקם תכניות ומתחיל לדעת מה הוא הולך לעשות. הוא הרי נועד להמשיך את דרכו של הצייר מיכה צבי, ניתנה לו ההזדמנות החד פעמית ,הבלתי חוזרת והמופתית! הוא צייר! כל השאלות של מה ואיך בטלות ומבוטלות, הכל כבר בידיו. הוא יודע לצייר, זה ברור.

אורח חייו החדש לא משאיר מקום לאף אחד אחר. אין מקום לאיש פרט לו ולמיכה צבי.

רפי משאיר את מכוניתו במגרש חניה וקונה אופניים. שוכח להתגלח ושוכח לאכול, לבוש ברישול, מסתובב ברחובות מזיע ומסריח. הוא מתחיל לעשן, לא ישן טוב, כותב וכותב בלי סוף במחברתו החדשה, מתכנן תכניות.התהליך קורה בצורה טבעית, רפי פשוט עושה מה שהוא צריך לעשות מתוך הגיון פשוט ובריא, זה שכל השאר חושבים שהוא השתגע- שיחשבו. העיקר האמת. העיקר התכלית. דבר עצום מחכה לו ורק הוא יודע. ידיו שהיו כאלו שמנמנות ולא אינטיליגנטיות מתחילות להשיל מעליהן שומנים, אצבעותיו נעשות זריזות וגמישות, הקווים הופכים נחושים, החלטיים, בעלי בטחון, הוא לא מהסס ולא מרגיש זר ברישום, הוא שייך לשם. הרבה רישומי ספורט הוא צריך לעשות זה ברור, אחרי שנים ארוכות של תרדמת יש לו זמן קצר ומלאכה מרובה, חייבים לחזור לכושר, מה?, אומר רפי למיכה בידידות פנימית שהולכת ונרקמת בינהם.

רפי מוצא מקום בדרום תל אביב, מחסן בגדים ישן שהיה בדמי מפתח והתפנה, מתארגן במרץ, מפנה וסוחב, מאבק, שוטף ריצפה, מקרצף חלונות, מסדר חשמל, פלורסנטים ומנורות, מסייד, שם מזרון, שם ארון, שולחן, כסא, הכל מתחיל להיות מוכן. עוד מעט, עוד מעט הנס יקרה. בינו לבינו רפי חושש פן יתבדה, שמא יעזוב אותו בן לילה תאום נפשו מיכה, ינטוש אותו כלעומת שבא וישאיר אותו חסר כל ואבוד למות במחסן הזה... והוא שכל כך יודע לצייר עוד לפני שאחז מכחול אי פעם, יגלה שהוא באמת לא יודע כלום.

אבל לא, הוא לא ינטוש אומר לעצמו רפי, הרי אחד אנחנו, הוא בתוכי, לאן הוא כבר יכול ללכת? וחוץ מזה, מאוחר מדי, כבר עברתי צד, אני חי חיים אחרים עכשיו.

תוך כמה ימים רגע האמת מגיע. בד גדול מידות עומד שעון על הקיר על שתי לבנות בטון, פחם בידו של רפי, שעת לילה מאוחרת. צבעי השמן חילצו זנבם הבוהק מהשפופרת וחשופיתן השמנונית מחכה במלוא זוהרה למכחול שידקור, שינגוס, שיפתח. לבו של רפי כמעט מתפקע. הזמזום השקט ההוא חוזר לחטר בין אוזניו והוא עושה שלושה צעדים קלים אל הבד ומתחיל. דרך ארוכה ומפותלת, צעד מדוד אחר צעד. רק חוש סמוי מוביל אותו, רק אינטואיציה. בורות גמורה, אבל ידיים עובדות. אדום זה בדיוק מה שצריך, וקו בעפרון, לכסות את כל החלק ההוא בלבן ולבסס את הצורה הגדולה הזו באמצע. רפי מדבר עם עצמו כל הזמן ובעצם, עם מיכה שמדבר מתוכו, מתלבט, משנה, מוסיף, מגחך בינו לבינו. שעות ארוכות עוברות, רפי מתעורר לאחר שנרדם בבגדיו ולא זוכר מתי הלך לישון, לנגד עיניו הציור. מחשבות על אוכל ופיפי נדחקות לסוף התור, יש משהו גדול לפניו. שווארמה ב-11 בבוקר עושה את העבודה ואפשר לחזור לצייר. רפי מתמלא ברגשות שכמותם לא זכה לחוש מעולם. גאווה נשגבה אופפת אותו, ידיעת סוד, עולם שלם שהוא רק שלו. וואו, זה מדהים, חושב לעצמו רפי. מי יכול לשאת רגשות כאלה ולהישאר שפוי? זה מטורף! רוח מרוממת כזו! הוא חוזר לסטודיו ולאחר מנוחה קצרה שב לצייר, שב ותוקף, שב ומלטף. כמה זר ועם זאת כמה נח ונכון לו להיות במקום הזה. רפי טואג נשמע לו כמו חיה מעולם אחר, מי זה היה בכלל השמנמן הזה הצחקן והבור? רק היי טק ומסעדות, חופשות וכל מיני קשקושים בטלים. הרי הייתי מת קודם, והנה עכשיו אני חי ועוד איך. הא הא הא חושב לעצמו. מה הם יודעים כולם, טיפשים, לא מבינים שום דבר.

הציור הושלם ונשימתו כמעט נעתקה, זה היה שיא שעוצמתו בלתי ניתנת להכלה. את פורקנו המיני מצא בקלות. מה הבעיה למצוא זיונים ,הוא חושב לעצמו, אם הצלחתי לצייר ככה. והוא באמת מצא, פה איזו נטשה חמודה מאיזה בר ושם איזו שירי מטורללת אחת שמסתובבת עם הכלב בלילה. כמה מגניב זה היה לזיין בתור אמן. זה אחרת אין מה לומר. על המזרון הזה בסטודיו כשמנורה קטנה דולקת ומאירה בדרמטיות את עשן הסיגריה הפתלתל והפיסולי. וריח של צבעי שמן חיים ואווירת גוף ועשייה אופפת את כל המקום, הציור שלו שם ועוד שניים חדשים שהתחיל לעבוד עליהם, אין יום ואין לילה, הכל עיסה אחת של קיום מענג וצורב בשר. רפי קונה ספרים ומתחיל לקרוא את מה שהוא מבין די טוב ממילא.עוד שמות, עוד אמנות, עוד מקומות, הכל מתיישב באופן טבעי. לבו של רפי כבר נוהה אחר מפגש אמיתי של הציורים עם העולם שבחוץ. אח, מה הם יגידו, וחרדה מדגדגת בכתפיו, זה הרי זהב טהור, זה בשר חי זה.

חודשים ארוכים של עבודה וקירות הסטודיו מכוסים בציורים גדולים וחדים, מרגשים, סוערים ושקטים, ווליומים חדשים של עוקץ, של סלסול, של מבנה, הכל חדש פה אומר לעצמו רפי.

מגיע הרגע ורפי מחליט לצאת החוצה עם עבודותיו החדשות. הוא מצטייד בתיק עבודות קטן שהכין, כמה תמונות של עבודות שסידר באלבום. תמונות די טובות, "מספיק טובות כדי להצליח להביא מישהו רציני לסטודיו" הוא חושב לעצמו. הרי הם אנשי המקצוע יודעים מתי לזהות דבר טוב, אם חוש הריח שלהם לא נסתם משנים של רחרוחים... הוא נכנס לכל מיני גלריות, שלום, שמי רפי טואג, אני צייר, יש לי פה כמה עבודות שאני רוצה להראות לך. מגלריה לגלריה, מסתכלים בנימוס, מהנהנים, כן מאוד יפה באמת, חזק, איפה למדת? לא למדת? מה אתה אומר? משהו, יופי, תודה נהיה בקשר. תגובות כאלו ואחרות, שום דבר קונקרטי, עד שגלריסט אחד, נבון, בעל עין חדה וחוש הומור מסכים לבוא לסטודיו. רפי כל כך נרגש שהוא בקושי נושם. סוף סוף. הגלריסט נוקש על שער המתכת, רפי פותח, שלום, מה נשמע? אני שמח שבאת, רפי רועד כולו בתוכו, מחכה בהתרגשות ובחוסר סבלנות למה שעתיד לקרות. נו כבר, הרי הכל ברור! רק לגלות אותי וזהו! הגלריסט מסתכל בעניין, מתקרב ומתרחק, שואל שאלות, מבקש לראות את זה ואת זה, רפי ממושמע וצייתן, מזיז, מסביר. נו? אז מה אתה אומר? שואל רפי אחרי דקות ארוכות של שתיקה. "תשמע, ציורים באמת נהדרים רפי, אבל אני חייב לומר לך אם אתה עוד לא יודע, ואם אתה עוד לא יודע אז זה די מביך, אבל אתה מצייר בדיוק, אבל בדיוק כמו צבי. אתה ודאי מכיר את מיכה צבי"? מתבונן בו הגלריסט בחשש. "כן, מכיר,מכיר", אומר רפי בלחיים בוערות ובקול מצטרד, "בטח שמכיר" ונמנע מלהמשיך את המשפט, הלא אני הוא, אני מיכה צבי! קול צועק בתוכו בדממה. "אז אם אתה מכיר את מיכה צבי", ממשיך הגלריסט, "צייר שהוא כזה קנון שכל שרבוט שרק מזכיר אותו נחשב לציטוט מפורש, איך אתה מעז לעשות בדיוק, אבל בדיוק כמו מיכה צבי? זה הרי מיכה צבי במיטבו! לפחות את זה אפשר לומר! במיטבו! אבל מיכה צבי"! אבל הרי הכל אמיתי פה, שום דבר לא שקר חושב רפי. הלחץ מסחרר את רפי והוא לא מצליח להגיב לדברי הגלריסט, מה גם שאי אפשר בקושי להכניס מילה לדברי הגלריסט הלהוט, שבעצם כבר חשד עוד קודם בגלריה כשראה את תצלומי העבודות שמדובר פה באיזה קונץ אבל מסקרנות ושעשוע לא ויתר על ההזדמנות. לא כל יום רואים כזו תופעה. מונולג ארוך וחוצב להבות נאם לו הגלריסט ספק בתוכחה ספק בשעשוע, שהרי אם כבר טרח עד הנה, לפחות שיעשה פה קצת סדר! הבחור הזה אמנם מבולבל, משונה ומופרך, אבל כשרון יש בידיים האלה, בכל זאת, לעשות מיכה צבי כל כך טוב! ממש כמעט אורגינל! חושב בינו לבינו הגלריסט וכמעט מתפוצץ מצחוק אבל לשם הנימוס והרחמים כופה על עצמו ארשת רצינית. רפי המסכן מרגיש הכל, הוא הרי לא אידיוט. הכל נכון, הכל הוא יודע, אבל הוא לא חקיין! אבוי איזו צרה! מה הוא חשב לעצמו? עכשיו קלונו יוודע ברבים, והרי מי יאמין לו אי פעם שהוא הוא גילגולו הטהור של הצייר מיכה צבי! מיותר לציין שאפילו הוריו שכבר שמעו והפנימו את השינוי שעבר עליו לא האמינו לרגע לסיפור המצוץ הזה על מיכה צבי. "נו, באמת, מיכה צבי", פלטה אמו כמו מתוך רפלקס מותנה מפעם לפעם. צייר, טוב בסדר, שיהיה אומלל, אבל רק שלא ישתגע לנו! ליחשו בינהם הוריו במיטה לפני השינה. הוא נותר בודד בחייו הכפולים והאמיתיים, יחיד בחזית, נטול הגנה ריאליסטית על חייו, על ציוריו. הגלריסט שהיה בכל זאת איש עסקים מפולפל וטיפח כתחביב אוסף מרשים של חיקויים רכש ממנו על המקום עבודה בגודל בינוני תמורת סכום קטן. רפי היה נסער, נרגש, מבולבל, המום... לזה הוא לא ציפה, אבל מה הוא כן חשב לעצמו בעצם? ימים ארוכים הוא לא יצא מהסטודיו, ישב והתבונן בציורים, מקלל ומברך. כשיצא לרחוב, הרגיש כאילו תלוי שלט על גבו: ליצן, חקיין, מיכה צבי בהזדמנות. צרה צרורה.

חודשים עוברים, שום תערוכה ושום כלום. כולם כבר שמעו את השמועה המצחיקה על הצייר הלהוט והנחוש הזה שמציק לאוצרים ואספנים ומצייר בדיוק בדיוק כמו מיכה צבי. משונה, דווקא בחור אינטיליגנטי ה"רפי-צבי" הזה. נחמד, שאפתן, אבל ככה אי אפשר! איזה נודניק! צוחקות הפיות בפה מלא קרואסון בגלריות תל אביב. רפי יודע ועוד איך, אבל אין לו ברירה, הוא בשליחות, שליחות שוטים. בשעות הקשות יותר רפי התפתה וניסה לצייר אחרת, ניסה לעשות משהו משלו, משהו של רפי טואג, אבל כל ניסיון כזה היה אכזבה מרה, זיוף, קשקוש. קרע וזרק לפח, או בלי לשים לב התחיל לצייר על זה מיכה צבי. להפסיק לצייר מיכה צבי כבר אי אפשר היה. זהו, זו היתה עובדה מוגמרת. זה כל מה שהוא יכול לעשות.

מזויפים כולם ולא יכולים לראות אחד מקורי! הוא מסנן לעצמו בכל פעם שחולף באופניו על פני גלריות.

לילה אחד פורצת שריפה בנגריה השכנה שמתפשטת אל הסטודיו שלו. רפי בדיוק חוזר מהליכה לילית וברגע שמבחין בעשן המיתמר רץ בכל המהירות להציל מה שרק אפשר. תמות נפשו עם הציורים, כל חייו שם. הוא פותח את הדלת ולתוך העשן הוא נכנס בריצה ומתחיל להוציא ולזרוק ציורים החוצה מהחלון, העיקר להציל, מה שעובר בחלון ומה שעובר בדלת, הכל החוצה, לזרוק ומהר, האש מתפשטת, לשונות ארוכות וכתומות מטיחות עצמן ברפי ללא רחם, הוא מאבד את ההכרה ונופל, השריפה משתוללת. אין בו כח להתנגד, באופן משונה האש שמאכלת אותו משחררת אותו מייסוריו, לראשונה הוא מרגיש בבשרו את מה שחש בנפשו כל העת, רגע משונה של נחת ושלווה,שבוי בתוך ענן שחור שמעכל את נשמתו.

רפי טואג נמצא מוטל ללא רוח חיים לצד כמה ציורים גדולים ושרופים שלא הספיק להציל.

הציורים שזרק למטה ישארו שם למשך הלילה. ועוד לילה, ועוד אחד. וביום השלישי עובר אורח תמהוני אוסף אליו ציור או שניים. עוד מישהו לוקח ציור כדי להחליף זכוכית שנשברה בחלון וגם אספן מוכר שמזדמן לאזור במקרה נעצר ליד. בודק, מסתכל, משפשף עיניו ולא מאמין. זה חייב להיות הוא, לא יכול להיות אחרת, זה מיכה צבי. קשה לו לעכל את מה שרואות עיניו, הוא מברר באזור ומספרים לו שגר שם צעיר תמהוני שאלו הם ציוריו ושהוא נספה בשריפה לפני כמה ימים. צעיר? משונה.

האספן לוקח כמה עבודות בודדות ישר לרסטורטור מומחה זיופים. בודקים שניהם ומסכימים באופן משונה שאלו הם ציורים אבודים של הצייר מיכה צבי. זהו בדיוק כתב היד של מיכה צבי ואין אפשרות לחקותו בכזו דרך. הם שמעו משהו בזמנו על החקיין ההוא, אבל זה משהו אחר. זה באמת מיכה צבי. מיכה צבי במיטבו! שירת הברבור! מה עם חתימה? אין חתימה אבל יש טביעת אצבע כחולה מאחור, סימן ההיכר של מיכה צבי, אותה טביעת אצבע ממש. פרשיה משונה שכזו! האספן מפרסם מודעה קטנה בעיתון, נמצאו חמישה ציורים אחרונים ובלתי מוכרים של הצייר מיכה צבי. איש אינו מטלפן לדרוש ולשאול, מודעה כזו מוטלת בספק ועוד אחרי הסיפור עם החקיין המשונה שחשב שהוא מיכה צבי... האספן מנסה ליצור קשר עם משפחתו של התמהוני ההוא רפי טואג, אך משפחתו לא רוצה לשמוע יותר על הצייר מיכה צבי.

הפרשייה המשונה מסתיימת בקול דממה. מי שעוד שמע על הסיפור והרים גבה, כבר שכח. חמשת הציורים האחרונים של מיכה צבי קיימים בעולם, אחד מהם אפילו הגיע למכירה פומבית ונמכר במחיר גבוה למדי. השאר, שנחשדו בעיני מביני דבר כלא טהורים אף על פי שמצויינים, חיים באפלת מרתף האספן ולא ראו אור יום מאז.