פוסט מתוקתק ידידיי, לא הספקתי לכתוב ביד בסטודיו
אני עסוקה בסדרת עבודות חדשה וסוף סוף התחלתי לשוטט לרוחב עם הדימויים והמבנים, כשעבודה גולשת לעבודה, כשהעבודה החדשה כבר נולדת כשקודמתה עוד רק באמצע, זה הסימן שצללתי לאיזה חור כחול. כמה זמן ערגתי ופיללתי לפעולה הרוחבית הזו. כבר חשבתי שאולי היא לא תחזור לי. אתם מכירים את האנשים שמתחילים סיפור וגולשים מעניין לעניין ואלוהים יודע מה הקישורים שמציתים נושאים שונים, הם פשוט מדברים ככה.
היתה לי מרצה כזו בבצלאל שדיברה על תרבות וביקורת ואמנות כמובן לרוחב- אמא של הרוחב- האמת שמתתי על זה. מצד אחד יש את המקום הלא מסופק כי לא כל נושא שעולה מגיע למיצוי, מצד שני נוגעים בהמון נקודות ובעיקר נוצרת תחושת גירוי כללי. אחר כך הולכים עם הגירוי הזה ומתגרדים מול אמנות או ספרים או בשיחה עם חברים על אמנות. זה כייפי כיף.
אבל בכלל רציתי לדבר על האפליקציה הזו של האייפון שכולם מכורים אליה עכשיו וגם אני.
אפתח בזה שאני ממש נמנעת מהתרגלויות מדביקות כאלו כי גם ככה המדיה גוזלת ממני זמן יקר שאמור לשרת את החיים הקונקרטיים שלי על פני האדמה. החיים שמתלכלכים וצריך לנקות אותם, לתחזק אותם ולשמר אותם. ואם כל היום עסוקים ברשתות חברתיות, אז אולי חיי חברה דמיוניים פורחים להם אבל כל השאר חרב.
ד' הציג בפני את האפליקציה בהתלהבות ואמר לי שאני חייבת. אז ניסיתי. ועכשיו אני מכורה. ולהפתעתי אני לא מקללת בזמן שאני מבזבזת על האפליקציה. כי יש בה כמה אלמנטים שהם טובים בעיניי.
נתחיל בזה שהתקשורת הויזואלית-אייקונית-סמלית מתחדדת, משהו קורה לשפה ולתרגום.
למשל, אני מוצאת את עצמי משחקת עם בעל של חברה שלי שאנחנו מכירים המון שנים והעולם האיקונוגראפי שלנו שונה עד מאוד. לא צריך להיות צייר גדול כדי לסמן באגביות צורה של נעליים או קקטוס או ריצ'רץ'. אפשר להיות מופתעים לטובה מרמת פירוט הדימויים של החברים שמחשקים איתי ואפשר להיות גם מופתעים לרעה. יש כאלו שלא מנחשים את הדבר הכי פשוט בעולם ומתייאשים מהר מדי. כל הכיף זה לנסות לפענח למה לעזאזל התכוונו כשציירו את הגוש הזה. יש לי למשל חברה ציירת שאנחנו משחקות ואפשר כמובן לראות שהנגיעות שלה במסך הרבה יותר מדוייקות ומחושבות. ואני אוהבת את התמציתיות וההסכמה שבשתיקה לגבי דימויים שונים, כי זה כמו משחק הטלפון השבור בשילוב עם תלה את הגנב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה