בסטודיו אני מציירת עכשיו בעיקר דמויות שעוברות מסע. שהולכות לאנשהו או מתבוננות במשהו, שתווי פניהן מוחלטות, מבטן עז, ידיהן חזקות ולחייהן סמוקות (גיבוריי תמיד סמוקי לחיים).
והן צבועות בצבעי ג'מאיקה או בכלל הקאריביים, או משהו אפריקאי עליז כזה- מלא צהוב שמש, אדום דובדבן, כחול לגונה. מוקדם מדי לספר לכל העולם מה אני עושה לפני שבכלל עשיתי משהו? לא יודעת. כל התשוקה תמיד יכולה לגווע ברגע. הבלוג הוא עוד חדר בחיים שלי, חדר חזרות או מעבדת אקספרימנטים. אפרופו אקספרימנטים, זו תקופה בחיי שאני משתדלת לקחת בה כמה שפחות סיכונים ולהסתובב רק בשטחים בטוחים יחסית. כי אני לביאה עם גור בבטן. ולא עוד הרבה זמן הוא יתחיל לחיות מחוץ לגוף שלי. הנהיגה שלי בכביש אמנם פרועה קצת, אבל בכל השאר אני מאוד זהירה. וכל הפחדים שבים אלי- פחדי הלילה. של דברים איומים ונוראים שיכולים לקרות. הנסיון מלמד אותי מייד להסיט אותם ולא לחשוב על כלום. בלילה אני לא מאוזנת כימית וכל המחשבות שלי רעות ונוראות. פעם הייתי שפוטה שלהן והיום אני יודעת לשלוט בהן. אני מזהה מהר מחשבה כזו ומייד חונקת אותה.
מה שמעסיק אותי עכשיו חוץ מאמנות זה מה יקרה לי כשיהיו לי שני ילדים והאם זה ימוטט אותי סופית. לפני שי' נולד התמודדתי בעיקר עם פחדים שאהיה הורה מכה ומוזנח. מתברר שאני לא מכה ולא מוזנחת. עכשיו כשהניסוי גדל ויהיה לי עוד ילד יכול להיות שאז הוירוס יתפרץ- אולי זה מה שימוטט אותי ויהפוך אותי למפלצת. הפוטנציאל קיים, האמינו לי.
הדבר הכי חשוב שלמדתי בלהיות אמא זה לוותר על השליטה ולתת לעוד דברים לקבוע עבורי. זה לחיות באופן מובהק יותר את ההווה ולא להיצמד לדברים טובים ורעים (כמו בויפסאנה). התרגול הוא יומיומי ואין מנוס. מי שמנסה לכפות את עצמו ולשלוט בכח בתור הורה סופו להיות אומלל ולאמלל גם את הילד שלו. זו דעתי. דבר נוסף שלמדתי הוא לא לשפוט אחרים, כך שגם אם הם נראים לי מעוותים אני יודעת שזו לא כל התמונה בדרך כלל.
שאלתי לתומי כמה חברות שלי שיש להן יותר מילד אחד אם יש להן טיפים בשבילי. בסופו של דבר שמעתי כל מיני עצות שחלקן אפילו היו מנוגדות (בגלל גילאים שונים ונסיון שונה). הן היו מאוד מעניינות, ובעיקר גרמו לי להבין שזו שאלה עם מליון תשובות שונות ואין טעם אולי לשאול אותה בכלל. בסופו של דבר דודה שלי שמבקרת עכשיו מקנדה אמרה לי שזה מסתדר לבד ושיהיה בסדר. שהמיומנויות נרכשות תוך כדי פעולה. שיש כאלה שמצליחות לעשות הכל לבד ויש כאלו שדורשות המון עזרה וזה אף פעם לא מספיק. אז כאילו אני אמצא את הדרך שלי בתוך השיט הזה. הכי חשוב לי שיהיה לי זמן לצייר ושאני לא אהיה אמא ממורמרת, כי אז אני באמת יכולה להיות מפלצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה