פוסט פרידה

35

זה עומד לקרות בקרוב. לא עוד המון זמן. משהו בין שבועיים במקרה הטוב ל-6 שבועות במקרה הקשה יותר. אני מרגישה את זה מתבשל, כמו שכדורגלן מבשל גול, או שף מבשל מרק. הביעבוע התחיל. הגוף נהיה כבד, הדעת נהיית מוסחת, פרמידת הצרכים מצטמצמת. אני רוצה להישאר קרוב למקום מרבצי, לקערת החלב שלי. קרובה לשרותים, למזגן, למקרר, למחשב. אני לא רוצה לצאת בערב ולא רוצה ליסוע רחוק. יש אזור בגופי רוחש ופעיל. החי לא מפסיק לזוז בו, מותח את הגבולות שלי קצת לפני שהוא יפרוץ אותם לגמרי. זאת בעצם החוויה הכי מכוננת בלידה. פריצת הגבולות של הגוף, של האפשרויות שלו. האמת שזה טריפ. ממש. ועכשיו שזו פעם שניה, אני גם מתמלאת בחרדות מהטריפ אבל גם ממש מצפה לו. הגוף שחזר אז לעצמו, רזה ונרדם וכהה מהשיגרה חוזר לעשות את הבלתי יאמן. החי סיים להתפתח, כל המערכות שלו עובדות, עכשיו הוא רק תופח ותופח עד שיגיע הרגע שלו לצאת. הצירים, שהם הכאב הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת, לפי החוויה שלי, כאב קיומי, קמאי, כאב שגורם לך לאבד צלם אנוש ולהמות כמו חיה, הכאב הזה זכור לי רק במעורפל. אני מתחילה להרגיש אותו נושף בעורפי שוב. האם הפעם אוכל לו? או ששוב אכנע לו די מהר ואבקש מייד שיזריקו לי משככי כאבים. אני לא לביאה גדולה. אני לא היפית אלטרנטיבית. אני יולדת לידת מעמד הפועלים- מוסרת את עצמי בפני צוות בית החולים בלי ויכוחים, בלי דרישות גדולות ובלי פרוטקציות. אני משתפת פעולה ומנסה להתחבב על הצוות הרפואי, שיחשוב שאני יולדת צייתנית וחמודה ויתייחס אלי יותר יפה בזכות זה. וכדי להיות צייתנית וחמודה אני חייבת משככי כאבים, אחרת אהיה מפלצת שבורה.

הרחם שלי מתכונן. הוא פעיל, הוא מתחיל לתת לי אותות של צירים, אבל מאוד חלשים. אף לידה לא דומה ללידה אחרת, כך אומרות המנוסות, כך שאני משתדלת לא להשליך את החוויות הקודמות שלי עם י' ללידה הקרובה. אולי הלידה שלי מתחילה כבר עכשיו ואני לא יודעת מזה? אולי הצירים החלשים שאני מרגישה הם הם הצירים האמיתיים שפותחים אותי לקראת היציאה שלו? אני לא מרבה בדיבורי רחם בדרך כלל, בטח שלא בחברת גברים ואולי יש גברים שקוראים? אבל עכשיו זה כל מה שמעסיק אותי. אני מכוונת הכל רק למקום אחד.

י' חזר מהגינה עם ציפורניים שחורות מחול וזיעה. ואז הוא ביקש לצייר, שזה אומר בעצם שהוא שם את היד או הרגל על דף ומבקש שאקיף אותם בטוש. חווית הציור של י' היא באמת משהו אחר. ראשית כל, לא ברור בכלל אם הוא ימני או שמאלי. כל פעם הוא מצייר ביד אחרת. הפיגורטיביות ממנו והלאה. אורך היצירות שלו קצר מאוד, הוא ממצה את המדיום הזה בשניה. ביני לביני אני שמחה שזה ככה. לא בא לי שהוא יהיה כפייתי בתיאורים וייצוגים של דברים. מבחינתי, גם ככה הדיבור והשפה מצמצמים לו את העולם, אז גם לצייר אותו עכשיו? מה ישאר לו? כסא ושולחן? אני מעדיפה שהוא יסתובב לו למטה בלי תחביב ברור, יחפש באדמה אבנים ושבלולים, יתלוש עשבים, ישקה עציצים, יבעט בכדורים וירוץ הלאה והלאה.

איכס

היה לי יום מגעיל. אני תמיד מחכה ליום שבת כאילו מי יודע איזה תכניות יש לי כבר... סתם זה שהכל שקט מסביב עושה לי די טוב. ד' היה צריך לעבוד היום על משהו ואני הייתי במשרה מלאה כל היום. י' ואני התחלנו את היום בתחתית. מצאתי חניה בקלות ממש מול הקפה בתשע בבוקר. הצצתי בתפריט והזמנתי לי' קרואסון שוקולד ולי קפה ופרנץ' טוסט. שניה אחרי שהמלצרית הלכה נתקפתי רגשות אשמה על זה שאני נותנת לילד שלי ג'אנק ולמה לא הזמנתי ארוחת בוקר עם חביתה וסלט כמו שעושים בשולחנות לידי. ואז החלטתי שלא כל יום אנחנו בבית קפה לבד ושכוס אמק. אחרי הכל, בהריון איתו אכלתי קרואסון כל יום. הוא עשוי מקרואסונים בכלל. זה היה החלק הנחמד של היום והוא עבר מהר. משם הלכנו ברגל לתערוכה של אביטל כנעני בגלריה נחמני 39 אבל פותחים ב 11. חום גיהנום. יש לנו שעה לשרוף. הלכנו לשדרות רוטשילד, רוב הספסלים היו תפוסים, מצאנו שולחן בטון כזה וקרסתי על אחד מכסאותיו. ניסיתי להפציר בי' שישחק עם החיות שלו בשולחן והראתי לו איך להעיף בלוטים עם האצבע מהשולחן. אבל הוא רק רצה לגינה. המח שלי נמס. כבד וחם ואין לאן לברוח. אין למי להתקשר שיבוא להציל אותי. ושוב יש לי פיפי. הגינה הכי קרובה היתה בבלפור מאחורי טיפת חלב אז הלכנו לשם. י' חגג. ורצה שאני ארים אותו כל פעם אל העמוד שהוא יתגלש כמו סמי הכבאי. חם. אני מזיעה בכל מקום ואין אפילו משב רוח קטן לרפואה. לא עוזרים ההסברים שכבד לי וקשה לי. י' רוצה שוב ושוב, ילד כבד וגדול וחמוד כזה, כמה אפשר כבר לסרב לו. בסוף הצלחתי לגרור אותו מהגינה בהבטחות קרטיב והלכנו לתערוכה שכבר היתה פתוחה. התערוכה היתה מהממת. והמיזוג גרם לי להרגיש פתאום שפויה. משם חזרנו לאוטו ונסענו הביתה. כשהגעתי הביתה היה ברור שאני עומדת לקרוס טוטאלית. תמיד אני מביאה את עצמי למצב של שניה לפני אסון. למה אני לא עוצרת שעה קודם? כשעוד טוב לי ונעים לי? מה הקטע הזה עם הסבל? אני סובלת עכשיו בקלות והכל קשה לי, אז אולי זה סימן שאני צריכה פאקינג לנוח ולא לעשות כלום? אני כזאת גרועה. ורוצה להיות לארג'ית ולא לבקש יותר מדי עזרה. ואז אני קורסת ונהיית מגעילה ובוכה וצועקת שיעזבו אותי. ואז ד' לא יודע מה לעשות אתי כבר. אז זה מה שקרה אחרי הצהריים, שהיו לא כייפים בכלל והכל התנהל מעל הראש של י', ואני הרגשתי שלא עשיתי היום שום דבר נחמד עם עצמי. ויום כזה הוא יום מבוזבז ומבאס. אני לא רוצה בחיים לריב מעל הראש של י', זה משפיע עליו לא טוב והוא לא יודע מה לעשות שנפסיק. אבל אנחנו צריכים לדבר על דברים מה לעשות, ומחלוקות זה חלק מדינמיקה שצריך להכיר. לא רק פוצי מוצי.
בשבע בערב קמתי והלכתי לפסנתר להתאמן קצת. ד' לקח את י' להתרחץ והוא לא הפסיק להתלונן ולצרוח. איזה יאוש. אחרי כמה יצירות קצרות שלא הצלחתי להתקדם בהן טרקתי את הפסנתר והלכתי למיטה לבכות. בכיתי המון כמו שלא בכיתי כל ההריון הזה. אחר כך כשנרגעתי הכנתי חביתות ואמא שלי באה לשמור על י'. ד' ואני הלכנו להפגנה. הגענו בדיוק כשהיא התחילה במרמורק. צעדנו עד קפלן והרגשתי שזהו, עכשיו באמת אני חייבת הביתה. יש לי פיפי ואני מזיעה בטירוף ויש לי שפשפות וחם לי ואין מצב שאני ממשיכה ככה. הגענו הביתה, הנה כבר שעתיים כמעט עברו מאז ואני צריכה דחוף ללכת לישון ולסגור את היום הזה. ממחר אני אהיה הכי אנוכית שרק אפשר. אם לא עכשיו אימתי? עוד 5-6 שבועות יהיה לי עוד תינוק ואז באמת שלא אוכל לנוח ולבקש רחמים והקלות.


תוספת מאוחרת מהיום למחרת: בלילה קראתי שהמפגין משה סילמן הצית את עצמו. איזה זעזוע נורא ויאוש מוחלט. עצוב עצוב. עצוב שבני אדם מגיעים אל פי פחת, שאין להם שום עזרה ושום תקוה ועולמם חרב עליהם. שהדבר היחיד שנותר להם לעשות הוא לכלות עצמם, למחות עצמם ולהימלט מהחיים. לכולם מוכרת התחושה המייאשת של עמידה מול הרשויות בעניינים שונים: כסף, חשבונות, זיכויים וחובות. זה הרי סאגות שלא נגמרות. ולמי שאין דבר בעולם, לא חברים, לא כסף, לא עבודה, תקווה ונחמה, הדרך להכחדה עצמית נראית כמו הברירה היחידה. עצוב לי מאוד. אני מצטערת שאני מרחמת על עצמי בכלל כשדברים כאלו קורים סביבי, בחברה שאני חיה בה, שאחד הדברים שהיה אולי אפשר לזקוף לזכותה מבחינה סטריאוטיפית הוא עזרה לזולת, איכפתיות וערבות הדדית. ושהמדינה נותנת דוגמא ומופת בערכים האלו.
הרי אדם כמו משה סילמן היה יכול ללכת בצמתים או בשפת הים ולקבץ נדבות מאיתנו (נדמה לי שהוא גם עשה את זה) ולכתוב על השלט: אני אדם חולה, עברתי ארוע מוחי, אין לי כסף לתרופות, אין לי איפה לגור, ביטוח לאומי לא עוזר, ואנחנו לא היינו נותנים לו אפילו שקל. היינו אומרים לעצמינו: 1-יש כמוהו עוד המון, 2-מי יודע אם הוא דובר אמת או סתם עצלן, 3- תרמתי מספיק, גם לי אין כסף, 4- שהמדינה תקח קיבינימאט אחריות על האזרחים שלה, למה הכל תרומות? כן, זה מה שאני הייתי אולי אומרת לעצמי אם הייתי במצב רוח האטום הרגיל. אבל הוא אדם אמיתי עם בעיות אמיתיות ויש עוד רבים כמותו. והוא נשרף מרוב יאוש.

הפסל מ.אדון

לקנות

נשיות

במסגרת סדנא רעיונית שאני משתתפת בה, נתבקשתי לחשוב על הנשיות שלי, על מה זה עבורי להיות אשה וכל עניין המגדר וכו. מצד אחד, נושא שחוק עד זרא, ומאוס אפילו, כל דיבורי הוגינה האלה והרגשות הרחמיים ש"זר לא יבין". מצד שני, כשבאמת ניסיתי לחשוב על זה לעומק הבנתי שאני נמצאת במבוכה אחת גדולה בתוך הנושא הזה, שהנשיות כמעט זרה לי, שנשיות מוקצנת מעיקה עלי וחוסר נשיות מופגן מרתיע אותי ואף דוחה אותי. נאלצתי לחזור במחשבותיי לגיל 11 מתי שלכאורה נהייתי אשה, או יותר נכון כבר לא הייתי "חסרת מין", מתי שהייתי שווה באמת. יכולתי לעשות הכל ולא זכיתי למבטים בלתי תמימים. בעיקר מצד גברים.
אני חושבת שאנשים שהם יפים באופן בולט זוכים למבטים חמדניים מהיום שהם נולדים, תקראו לזה הטרדה אם תרצו, או פשוט תגובה בלתי נשלטת. בעבר האמנתי שלאנשים יפים גם קל יותר בחיים. אבל זה לא נכון. אם אנשים יפים זוכים לתשומת לב חיובית ושלילית מוגברת מתחילת הווייתם, הם צריכים להתמודד עם משקל רב מאוד.
אבל אני סוטה מהנושא, דיברתי על נשיות. הסממנים המיניים בהכרח מאלצים אותך להשתייך לצד מסויים. ואם עד גיל הנעורים המאוחר אין לך סממנים כאלו, את גם חשודה. מה זה בחורה בת 18 בלי ציצים? בלי טוסיק עגול? בלי תשוקות מיניות? רוצים לדעת מה את אוהבת ולאן את משתייכת. אם את אוהבת יותר מדי בנים את שרמוטה והחברות שלך שונאות אותך, אם את אוהבת יותר מדי בנות את צריכה להצניע את זה ולכבוש את יצרך (אלא אם כן יש לך מזל ונמצאת בסביבתך מישהי דומה) ואם את לא אוהבת ולא חושקת את גם כן דפוקה, מה נסגר אתך? את אמורה לחשוק, ולחשוק ברמיזות ובתחבולות ולעשות "קוק טיזינג" אבל להיות חסודה (עד שלב מסויים), כמובן להיות נשית אבל לא לעבור את הגבול, בכל מקרה- לא להיות במצב טבעי.
ככה, תמשיכי ותתקדמי לך, נראה אותך נהינת ממין בכלל כשהמבט האחר לא עוצם עין לרגע.
המשחק הזה לא מפסיק עד שאת נהיית חסרת רלוונטיות מינית, אשה מבוגרת ובלויה שהופכת לשקופה בלתי נראית. ובכל זאת, את בוחרת או מוצאת אם יש לך מזל בן/בת זוג שגורמים לך להרגיש ממש בנח ואז עם הזמן עניין המגדר והנשיות הופך לפחות רלוונטי. יש צרכים ויש חברות ויש הדדיות וחברות ואמון ובתוכם יש גם בית ומין וכלכלה. זה מה שיש שם אצל אנשים שחיים עם אנשים אחרים. זה מה שרוצים נניח אנשים.
ואני כאשה, (שונאת לקרוא לעצמי ככה ועוד יותר שונאת שקוראים לי גברת) גם מביאה ילדים.
מאז שנהייתי אשה התחלתי גם להרגיש מאויימת. כאילו תמו הימים הבטוחים, מעכשיו אני צריכה לשרוד. אף אחד לא התעלל בי, אבל הכל נהיה הרבה יותר קשה ומביך.
והנה עכשיו שאני בהריון בפעם השניה ושוב יש לי בן זכר בבטן, אני יכולה לספר לכם שבתקופות הקצרות האלו אני מרגישה שהעוקץ נעלם, שאין איום ושאני מוגנת לחלוטין. אני הופכת לאנדרוגינוס, מצויידת בהכל, שלמה לגמרי. הזכר שבבטני משרה עלי בטחון. וחוץ מכל זה, העובדה שהגוף שלי מייצר בן אדם חדש, כל יום שעובר מתחדדים החושים שלו, הוא גודל ומשמין ובועט מציב אותי בתוך הוויה מתמשכת. אני לא חיה בעבר או בעתיד אלא בהווה. בודהיזם כזה. זה גם מה שמציל אותי ממחשבות הלילה הטורדניות. אני מתעוררת בלילה ובמקום להיות אכולה ורדופה מדברים שלא קרו אני מייד חוזרת לכאן ועכשיו. והכל בטל.
בקרוב גן העדן יגמר. הזכר יצא ממני ואשוב להיות אשה חלולה ורדופה.