יום חמישי, 7 במרץ 2013

העיירה בוערת

הימים ימי מחלה כללית רב חזיתית
כולם חולים מלבדי ואני נדרשת לסעוד הפצועים, לרחוץ ולהזין
להשכיב, להקיץ, להלביש, לנענע, לנגב וגם לנשק אפילו שפי יבש וכולי כעס ומרמורת
ואז יצאה השמש והלכתי לסטודיו לצייר ופגשתי ציוריי ממרחק רב
כאילו היינו זרים, מכרים מהתיכון, מה זה אתה? השתנית, בחיי! לא הייתי מזהה
אני בסדר, עסוקה אתה יודע, ילדים וקשקושים, רחמים עצמיים וזה
חבל שאי אפשר לצלצל לציורים לשמור אתם על קשר קצת כשלא נמצאים
הזרות הזאת, הזרות... איך מתחילים שוב לגשש בלי להרוס מה שנבנה
אז ציירתי, קצת הרסתי, אולי גם קצת בניתי
קצפתי על עצמי ועל כל העולם, נחנקתי מקצף
בסוף נשכבתי על הריצפה ואמרתי די. אין יותר. כליתי ונכליתי.
קניתי בהקפה ואין עוד אשראי, נגמרו הכוחות.
כמו רס"ר מרושע הייתי לעצמי, נובחת ומוצאת מתחת לאדמה עבודות פשוטות להעביד עצמי
שלא יהיה לי רגע דל
ואז שוב יצאה השמש, והצלחתי לנשום ולומר רגע. די. עכשיו שקט.
איזה מן דבר זה לנסות לצייר תחת אש. לא לבוא לסטודיו שבוע ויותר ואז פתאום יש כמה שעות אז יאללה לעבודה. מה יאללה לעבודה. רק שעתיים לסדר המקום, לטאטא, לשתות קפה, לכתוב ביומן, להבין מי נגד מי. לא מצליחה להבין איך מציירים ככה. איך בונים משהו, יוצרים משהו קוהרנטי. אולי זה טוב דווקא כי אז לא מתמזמזים, ניגשים ישר לעניין. דופקים והולכים.
אפשר למשל להרוס ציור וללכת, או לחולל נס וללכת. ולהשאיר מאחור עי חורבות, עיירה בוערת
וברחובות גבעתיים ריח חביתות באויר, השעה שש. רצה לביתי להכין גם אני חביתה, מי זוכר שהעיירה בוערת ושהעולם מת. יש חביתה להכין, ראש לחפוף. אולי טוב ככה. ואולי ממש לא טוב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה