בימים הסמיכים והמורכבים האלו, אני נודפת מכל החורים.
משק הדמעות, מהאוזניים, מהאף, מהתחת, משחררת כמויות אדירות של אינפורמציות וחומרים
ומרגישה כאילו כל טיפה שיוצאת ממני לוקחת אתה עוד מסה של כח.
כאילו אני מתפיידת, מתדחללת, נהיית חסרת גוף. אבל הלב עיקש. הוא כואב מאוד מאוד. ולא מוותר לי. כמו משוגעת בכתונת המתהלכת בין הכתלים, אני ממלמלת לעצמי: הפעם זה אחרת. הפעם משהו גדול ורע מתרגש על העולם הזה. משהו גדול ובלתי הפיך. אבן עצומה המתגלגלת במדרון. והמעטים שמבינים חלשים מדי לעצור אותה.
ברור לי שבעבור ההתמרה הגדולה שנכונה לנו כאן, ידרש "מחיר" כבד. כמו שאנו מגדירים מחיר כבד בתרבות המערב. מוות הרס וחורבן של חיי אדם, תרבות, בעלי חיים ורכוש.
מי שיצליחו לשרוד את התופת הזו יהיו אלו בעלי הצורה הגמישה שיכולים לוותר על הרבה (אולי הכל) כדי להשתחל בנקיק, ביציאת החירום האחרונה. אני מקווה שאני ומשפחתי, חבריי ושאר הבריות הטובות נלמד להיות מספיק גמישים, אבל מוכנה לאפשרות שגם לא נספיק או לא נוכל לוותר על הכל. ימים כאלו מביאים אותי לנאומים שבימים כתיקונם ישמעו מופרכים. לי זה הגיוני כאור השמש.
כמו שאני רואה את הדברים ומפנימה אותם עוד ועוד, כל מי שנושא בלבו שנאה ותעוב למישהו או משהו אחר, מכיל את הפצע הזה בתוכו. כלומר, משהו בתוכו לא מרופא ולא שלם. לא נמצא בקבלה מלאה של המצב, של האחר. וכל עוד אין קבלה מלאה וראיה מלאה של האחר, גם השפל שבאדם, הנתעב שברוצחים (כן מה לעשות), אין סיכוי לשלום אמיתי.
כשאני חושבת על אילת שקד למשל, אני מייד נבהלת וחושבת לעצמי: היא אשה לא מפותחת ומסוכנת לאנושות. היא הגיעה למקום הזה בזמן קריטי והיא מחרבת ומסיתה. וגם ליברמן. ואני יכולה להמשיך ולהמשיך. ואז
אני מבינה שאיילת שקד לא מרופאת אצלי. יש לי פצע בלב ששמו איילת שקד. והוא דורש קבלה מלאה ומחילה. ואפילו אהבה. כן. מרעיד את אמות הסיפים. כי רק כשאפסיק לראות באיילת שקד אוייבת שלי, היא תחדל מלהיות אוייבת שלי. אני אייתר אותה מהאוייבות שלה. וזה עושה הבדל גדול.
אז תגידו לי ודאי: אוקי, ומה אם היא ממשיכה להסית? ומה את עם הריפוי הפרטי שלך יכולה להשפיע, מחט בערימת שחת?
ובכן, אני מאמינה שאני יכולה להשפיע. וכל אחד מאיתנו יכול. זה קשה וכמעט בלתי נסבל במקום ובזמן שאנו חיים בו. שתדר האלימות והשנאה נוסק לכאלו גבהים, שאפשר רק לייחל לאיזשהו קץ מאיזשהו סוג. ניצחון בטח שלא יהיה, גם אם יודפס כך בעיתון. כשמתים מלא אנשים אין ניצחון. יש לבבות שבורים, לבבות נוקמים, לבבות כועסים ומדממים.
כעס מביא עוד כעס. מלחמה מביאה עוד מלחמה.
אני אגדיל ואומר, שמי ששונא הכי הרבה את החמאס, בעצם בפעולת השנאה וההתנגדות שלו, למעשה מגדיל אותו, ממש מחטב ומטפח אותו. וככל שימשיכו לשנוא ימשיכו להגדיל. הו הטרגדיה. מרבים שנאה בשם הצדק ולא שמים לב למפלצת.
אם השמאל היה מרפא בתוכו את פצע הימין, והימין היה מרפא בתוכו את פצע השמאל, לא היו מכות. והיה לגיטימי לכל אחד להביע את דעתו בלי שנאה ואלימות. ובלי פחד.
אותו הדבר עם ההפגנה. ברור שחייבים לצאת לרחוב. מצד שני, היציאה לרחוב היא פעולת נגד. ופעולת נגד היא נגד עצמי ונגד המקום בו אני חי ונגד כל מי שחושב אחרת ממני.
ונגד מושך אליו עוד נגד. כמה מתיש.
אז מה אני מציעה?
בשלב הנמוך והשפל בו הגוף והנשמה שלי נמצאים כעת, אני יכולה רק לדווח שממש ממש קשה לי לא לשנוא. הלב שלי שבור וכואב. אני חושבת מחשבות קיומיות נוראיות. אין לי תאבון ואין בי שמחה.
חוץ מהרגעים המעטים שבהם נוהר אלי זרם תודעה ברור שכולם הם חלק ממני (כולל איילת שקד והצל וביבי וחאלד משעל ויו ניים איט) וכך אני בלתי נפרדת מכולם ויש לי אפשרות ויכולת לשנות. כי אף אחד אחר לא באמת מאיים עלי, גם אם זה יעלה לי בחיי הפיזיים. רק אז אני יכולה לתת ביס בפיתה וללעוס אותה בשקט.
תודה לאבי על פרספקטיבת החמאס
וללילי שמחזירה אותי אל עין הסערה
ולכל החברים האהובים שעוזרים לי המון בימים קשים אלו
משק הדמעות, מהאוזניים, מהאף, מהתחת, משחררת כמויות אדירות של אינפורמציות וחומרים
ומרגישה כאילו כל טיפה שיוצאת ממני לוקחת אתה עוד מסה של כח.
כאילו אני מתפיידת, מתדחללת, נהיית חסרת גוף. אבל הלב עיקש. הוא כואב מאוד מאוד. ולא מוותר לי. כמו משוגעת בכתונת המתהלכת בין הכתלים, אני ממלמלת לעצמי: הפעם זה אחרת. הפעם משהו גדול ורע מתרגש על העולם הזה. משהו גדול ובלתי הפיך. אבן עצומה המתגלגלת במדרון. והמעטים שמבינים חלשים מדי לעצור אותה.
ברור לי שבעבור ההתמרה הגדולה שנכונה לנו כאן, ידרש "מחיר" כבד. כמו שאנו מגדירים מחיר כבד בתרבות המערב. מוות הרס וחורבן של חיי אדם, תרבות, בעלי חיים ורכוש.
מי שיצליחו לשרוד את התופת הזו יהיו אלו בעלי הצורה הגמישה שיכולים לוותר על הרבה (אולי הכל) כדי להשתחל בנקיק, ביציאת החירום האחרונה. אני מקווה שאני ומשפחתי, חבריי ושאר הבריות הטובות נלמד להיות מספיק גמישים, אבל מוכנה לאפשרות שגם לא נספיק או לא נוכל לוותר על הכל. ימים כאלו מביאים אותי לנאומים שבימים כתיקונם ישמעו מופרכים. לי זה הגיוני כאור השמש.
כמו שאני רואה את הדברים ומפנימה אותם עוד ועוד, כל מי שנושא בלבו שנאה ותעוב למישהו או משהו אחר, מכיל את הפצע הזה בתוכו. כלומר, משהו בתוכו לא מרופא ולא שלם. לא נמצא בקבלה מלאה של המצב, של האחר. וכל עוד אין קבלה מלאה וראיה מלאה של האחר, גם השפל שבאדם, הנתעב שברוצחים (כן מה לעשות), אין סיכוי לשלום אמיתי.
כשאני חושבת על אילת שקד למשל, אני מייד נבהלת וחושבת לעצמי: היא אשה לא מפותחת ומסוכנת לאנושות. היא הגיעה למקום הזה בזמן קריטי והיא מחרבת ומסיתה. וגם ליברמן. ואני יכולה להמשיך ולהמשיך. ואז
אני מבינה שאיילת שקד לא מרופאת אצלי. יש לי פצע בלב ששמו איילת שקד. והוא דורש קבלה מלאה ומחילה. ואפילו אהבה. כן. מרעיד את אמות הסיפים. כי רק כשאפסיק לראות באיילת שקד אוייבת שלי, היא תחדל מלהיות אוייבת שלי. אני אייתר אותה מהאוייבות שלה. וזה עושה הבדל גדול.
אז תגידו לי ודאי: אוקי, ומה אם היא ממשיכה להסית? ומה את עם הריפוי הפרטי שלך יכולה להשפיע, מחט בערימת שחת?
ובכן, אני מאמינה שאני יכולה להשפיע. וכל אחד מאיתנו יכול. זה קשה וכמעט בלתי נסבל במקום ובזמן שאנו חיים בו. שתדר האלימות והשנאה נוסק לכאלו גבהים, שאפשר רק לייחל לאיזשהו קץ מאיזשהו סוג. ניצחון בטח שלא יהיה, גם אם יודפס כך בעיתון. כשמתים מלא אנשים אין ניצחון. יש לבבות שבורים, לבבות נוקמים, לבבות כועסים ומדממים.
כעס מביא עוד כעס. מלחמה מביאה עוד מלחמה.
אני אגדיל ואומר, שמי ששונא הכי הרבה את החמאס, בעצם בפעולת השנאה וההתנגדות שלו, למעשה מגדיל אותו, ממש מחטב ומטפח אותו. וככל שימשיכו לשנוא ימשיכו להגדיל. הו הטרגדיה. מרבים שנאה בשם הצדק ולא שמים לב למפלצת.
אם השמאל היה מרפא בתוכו את פצע הימין, והימין היה מרפא בתוכו את פצע השמאל, לא היו מכות. והיה לגיטימי לכל אחד להביע את דעתו בלי שנאה ואלימות. ובלי פחד.
אותו הדבר עם ההפגנה. ברור שחייבים לצאת לרחוב. מצד שני, היציאה לרחוב היא פעולת נגד. ופעולת נגד היא נגד עצמי ונגד המקום בו אני חי ונגד כל מי שחושב אחרת ממני.
ונגד מושך אליו עוד נגד. כמה מתיש.
אז מה אני מציעה?
בשלב הנמוך והשפל בו הגוף והנשמה שלי נמצאים כעת, אני יכולה רק לדווח שממש ממש קשה לי לא לשנוא. הלב שלי שבור וכואב. אני חושבת מחשבות קיומיות נוראיות. אין לי תאבון ואין בי שמחה.
חוץ מהרגעים המעטים שבהם נוהר אלי זרם תודעה ברור שכולם הם חלק ממני (כולל איילת שקד והצל וביבי וחאלד משעל ויו ניים איט) וכך אני בלתי נפרדת מכולם ויש לי אפשרות ויכולת לשנות. כי אף אחד אחר לא באמת מאיים עלי, גם אם זה יעלה לי בחיי הפיזיים. רק אז אני יכולה לתת ביס בפיתה וללעוס אותה בשקט.
תודה לאבי על פרספקטיבת החמאס
וללילי שמחזירה אותי אל עין הסערה
ולכל החברים האהובים שעוזרים לי המון בימים קשים אלו
