יום שבת, 5 ביולי 2014

השעה ה 25

"מגדת עתידות אמרה למשה שביום שבת החמישי ליולי 2014 ימצא את מותו. לא אמרה איך. בימים שלפני החמישי לשביעי, ידע משה שאין סיכוי שימות, כי הובטח לו תאריך ספציפי ולכן עשה כל מה שמעולם לא העז. למשל, חצה כביש סואן מבלי להסתכל ימינה ושמאלה. הפסיק את נשימתו למשך חמש דקות. הלך בשיא החום לתחנה מרכזית ישנה ופתח בקטטה עם סוחרי ירקות עצבנים. בנוסף, גם העז להתקשר לנשים שמצאו חן בעיניו והצליח לדבר אתן באופן חפשי. הוא נפגש אתן ושכב אתן ואצל חלקן אפילו השאיר איזשהו רושם. הוא ניגש להוריו והתנצל על כל השנים הארוכות של האיבה. הוא אמר להם שהיתה זו בעצם ההופכיות של האהבה. שהוא התכוון לאהוב אותם בכלל. והם סלחו ודמעות רבות נשפכו באותו אחר צהריים. שנים של טיפולים מסוגים שונים לא הביאו למשה תוצאות כה נאות כמו מותו המתקרב. הוא הלך למסעדות הכי יקרות והזמין ושתה ואכל בלי סוף. ואז הגיע יום שבת החמישי לשביעי, היום בו היה צריך למות. ובבוקרו של אותו היום אחרי לילה ללא שינה, כצפוי, החליט שהוא מספיק חזק כדי לשנות את גורלו. חייו לא נראו לו כה בעייתיים פתאום. הוא היה מוכן לחיותם מחדש. לכן, לא יצא מהבית. סגר את התריסים, לא פתח טלויזיה, לא מחשב, לא ענה לטלפון, לא אכל ולא שתה, מי יודע מאין יגיע המוות. הכי בטוח לא לעשות כלום. רק שכב במיטה בשקט ונשם נשימות ארוכות. כיוון שעון מעורר למשך 24 שעות בדיוק וניסה שלא לחשוב על כלום.
השעות זחלו ואני אחסוך מכם את כל התלאות ושלוליות הזיעה שנשפכו על המזרון של משה. רק אסכם שהיה מדובר בנצח מסויט. ואז, כעבור 24 שעות צלצל השעון. משה קפץ מהמיטה לתוך השעה ה 25 של היום הבא, הלא הוא השישי ביולי 2014. קם ואמר: אני לא מת! אני חי! נשם נשימה עמוקה והלך בצעד קל לפתוח את הדלת בתחתוניו, לאסוף את העיתון היומי.
והנה בדלת עומד איש. משה נבהל. מי אתה? שאל. אני המוות, השיב האיש. באתי לקחת אותך. 
משה הביט באיש מבולבל. ראשית, משום שהאיש נראה רגיל לגמרי. כמו טכנאי מזגנים או שליח מהסופר. שנית, כיצד זה יתכן שבא מותו אם כבר חלף התאריך הנקוב?
אבל זה היה אמור להיות אתמול, אמר משה לאיש, אתמול הייתי אמור למות ולא מתתי. אז אני כאן היום ולכן אין לך שום זכות וסיבה לקחת את חיי. 
האיש הביט במשה ושתק. על השעה ה 25 לא שמעת?
השעה ה 25? שאל משה, מהי השעה ה 25?
השעה ה 25 היא השעה הנוספת שבה מותר עדיין לקחת חיים אחרי הזמן הנתון. זה קורה לעיתים נדירות, אתה אחד מהמקרים הנדירים.
משה הביט בעיני האיש והחל דומע. האיש הביט בעיניו של משה וחדר דרכן. עיני המוות היו שחורות עמוקות ולא היתה בהן איזושהי תכונת אופי שאפשר לזהות. לא טוב, לא רע, לא שיפוט, לא כלום. משה הרגיש מאוד בנח עם מבטו החודר של המוות. לראשונה בחייו הרגיש טוב כשמישהו מביט בו, אז סמך עליו.
אני אלך לקחת נעליים, לשים בגדים, אמר משה. בלבו שמח שלא בא קיצו בשריפה או בירי מטווח אפס, בטביעה או בחנק. בא אדם רגיל לקחת אותו. והוא הולך עמו בביטחה. וכך הלך משה עם המוות ולא שב עוד."

רונית יושבת בבית קפה סמוך לביתה וקוראת את הסיפור בעיון רב. מעניין. היא חושבת. יש כאן חומרים מעניינים אבל הוא זקוק לליטוש. לשכתוב. רעיונות יפים אבל כתוב רע. בלוג נידח. רונית מתחילה להרגיש בעירה בין הרגליים. בעירה מתוקה של גניבת רעיונות ושכתובם, של תהילה והצלחה והפתעה גדולה. של היבריס, שהיא יודעת לכתוב יותר טוב מכולם. היא מזמינה מהר קפה נוסף ומתנפלת על מלאכת הגניבה. היא כותבת וכותבת וכותבת עד השעה שסוגרים עליה את בית הקפה והיא מגיעה הביתה וממשיכה לכתוב עוד ועוד ומסיימת לקראת ארבע בבוקר גירסה כמעט אחרונה. בשעה הזו היא הולכת לישון וצוללת לשינה טרופת חלומות והזיות. 

כל הסיפור הזה מבליח לי בדיוק בשעה האחרונה של תרגול יוגה שנמשך על פני כל היום. בשעה האחרונה לתרגול פורצת שריפה במאפיה סמוכה. עשן מיתמר מהצד השני של הבניין. שומעים את מכבי האש מגיעים. השריפה כבתה ומחליטים להמשיך לתרגל שעה נוספת. לחץ קל פועם לי בבית החזה ואני מוכנה להרפות לתוך התרגול ולהסכים לגורל שלי לעשות את שלו. אם זה יהיה בשריפה או בתאונה או ככה סתם. אז אני ישר חושבת על האיש, שבהתחלה קורים לו רמי ואז זה הופך למשה. הוא מנסה לחמוק ממותו עד שמגיע המוות עם השעה ה 25. ואת הפיסקה השניה על רונית הסופרת שגונבת את הרעיון הוספתי כי נדמה לי שהסיפור הזה לא רע ואני צריכה תעודת ביטוח מגניבה פוטנציאלית. אפשר להגיד שסרוונגאסאנה (תנוחת עמידת כתפיים ביוגה) היא ממש לא מבוצעת טוב כשהמחשבות נודדות כל כך רחוק. אבל איך אפשר להאשים אותי עם השריפה והכל?

והבכי? הבכי עדיין תקוע בין האף לגרון.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה