לפעמים, להיות אמא זה לחיות בתוך יום כיפור מתמשך. ימים ארוכים של חשבונות נפש נוקבים. החלטות גורליות הקשורות לעתיד ילדיי.
עוד כמעט שנה קלנדרית שלמה שבסופה ינאי יעלה לכתה א. אמות הסיפים רועדות. ואני כמו נערה מתבגרת יורה את כל התחמושת שיש לי (על עצמי) ומנסה לקבל החלטה בהפסקות האש היזומות. מכל כיוון עפים לי טיעונים לכאן ולכאן. מה כדאי? עבור מה שווה להילחם? מה הסיכונים שאני לוקחת?
אגיש לכם את הדברים בצורה פשוטה:
מערכת החינוך הרגילה (בה ינאי לומד כעת, גן חובה) מפחידה אותי מאוד, מבלי שאפילו ביקרתי בבית הספר המיועד. מבחינתי, כל מה שחולה במערכת הפוליטית, במשרד החינוך ובחברה הישראלית (גזענות, נפרדות, אלימות, שנאת זרים, חשדנות, קפיטליזם דורסני, רמיסת אינדיוידואליזם) מציף את בתי הספר. כל מי שהוא לא "סטנדרט" הוא ודאי עפיפון או בעל הפרעות אחרות שהמערכת לא אוהבת ושהמורות לא מסוגלות להכיל (אחרי הכל, 35 תלמידים בכיתה וכו). וככה, אם את קצת אחרת, כמו שאני הייתי לצורך העניין, חולמנית, צפויות לך 12 שנים של שיעמום אטומי מלווה במורים פרטיים כמעט בכל מקצוע, תחושה מתמדת שאת אהבלה ושבית הספר הוא גטו חברתי תרבותי. כל זה שלי מהחוויה האישית שלי.
מספיק לי לשמוע איזו מורה צועקת במגאפון על תלמידים המשתתפים בטקסי זכרון כדי להצטמרר. כשאני בג'ם סשן פראנואידי על הנושא אני אפילו מרחיקה לכת ומדמיינת שכל המורים שבויים בשיטה הדורסנית (צריך לשרוד וזה) ולפיכך מחזיקים בדעות קיצוניות הפוכות משלי. וכל מה שנראה אחרת הוא בוודאי מצג שווא צבוע. מערכת שבולעת ומקיאה. ומה שיצא לי ממנה בבוא העת זה נער מכור למסכים ולטמטום, שפוט חברתית, מוותר על עצמו, לומד להתחרות ולהתכחש לזרים וחלשים. ובהשפעת חברים לא טובים מסומם זרוק וזומבי שמתעלל בחלשים וקורא לחברים שלו יא הומו יא בן זונה.
לא קצת נסחפתי?
אין סיכוי שבבתי הספר הרגילים לומדים גם ילדים שמנגנים בחלילית ומחליפים קומיקס? משחקים די אן די ומעמיקים לעצמם את הידע המוזיקלי והתרבותי שלהם? או שכל אלה לומדים רק בדמוקרטי, בטבע, באנתרופוסופי?
כי כשאני מתבוננת סביבי, כל חבריי האמנים כולם ללא יוצא מן הכלל (למעט שניים שלושה) למדו בבתי ספר רגילים ומשעממים. וכל חבריי הלא אמנים שמחזיקים במגוון משרות מכובדות, משכילים ומפוקחים, עירניים, מפגינים ומעורבים גם הם למדו בבתי ספר רגילים.
וכן, גם יצאו כמה זומבים מסוממים מכאן ומשם. כי לא היתה אולי אף דמות שמשכה אותם החוצה מזה.
וכאן מגיעה שאלת ההורים והחוויה הביתית. מה עדיף? ילד שלומד בחינוך האלטרנטיבי הכי שווה ומעולה בעולם אבל הבית אליו הוא חוזר כל יום מלא סכסוכים והזנחה? או ילד שלומד בסתם בית ספר עם מורה אהבלה אבל חוזר כל יום לבית שנעים להיות בו, שמקשיבים לו ומבשלים לו ותומכים בו?
ומה עם הילד עצמו? מה כל ההחלטות הגורליות הקשורות אליו הן רק חיצוניות? הרי הוא בן אדם בזכות עצמו שמתפתח ולומד ובוחן אפשרויות... ובוחר אם להיות ערס מקלל או חנון קומיקס. מבנה אישיות עצמאי, הייתם מאמינים?
לא כי גם אני המשועממת העדפתי לשבת שעות ארוכות בבטלה על ספסל בגן הציבורי עם החברים שלי מאשר להתאמן בצ'לו. "זרקתי לפח" את הכשרונות שלי לטובת מעמדי החברתי. חלמתי שעות ארוכות על בנים שאין לי שום סיכוי להשיג במקום לקרוא ספרות מופת.
האם באמת כל מה שהיה, היה כזה נורא? לא. הנה אני כאן. הכל בסדר. השלמתי את מה שהיה חסר לי, עשיתי שני תארים באוניברסיטה אפילו שהיתה לי בגרות פח ופסיכומטרי עוד יותר פח.
כי זה מה שיצא ממני. ככה.
אז מה, אם ינאי ילך לבית ספר רגיל יהרסו לכולנו החיים?
אם אני לא שולחת אותו לבית ספר פרטי אני אמא פחות טובה ומשקיענית?
(אחרי הכל זה כולל גם הסעות יומיומיות לאורך שנים והוצאת עשרות אלפי שקלים נוספים)
ואם אני כן שולחת את ילדיי לחינוך פרטי אז אני לא שמה אותם בגטו חינוכי מסוג אחר? שאולי לא מייצג את המציאות שאנחנו חיים בה?
מה עלי לעשות? כיצד אוכל אי פעם להחליט? כל כך אינני שלמה עם עצמי וכל החלטה שעושים אנשים אחרים נראית לי ההחלטה הנכונה. ורק אני מפקפקת ומפחדת לדפוק את הילדים שלי.
והאם זו באמת החלטה כל כך גורלית?
הפכתי להיות המורה הזו שצועקת במגפון, על עצמה...
עוד כמעט שנה קלנדרית שלמה שבסופה ינאי יעלה לכתה א. אמות הסיפים רועדות. ואני כמו נערה מתבגרת יורה את כל התחמושת שיש לי (על עצמי) ומנסה לקבל החלטה בהפסקות האש היזומות. מכל כיוון עפים לי טיעונים לכאן ולכאן. מה כדאי? עבור מה שווה להילחם? מה הסיכונים שאני לוקחת?
אגיש לכם את הדברים בצורה פשוטה:
מערכת החינוך הרגילה (בה ינאי לומד כעת, גן חובה) מפחידה אותי מאוד, מבלי שאפילו ביקרתי בבית הספר המיועד. מבחינתי, כל מה שחולה במערכת הפוליטית, במשרד החינוך ובחברה הישראלית (גזענות, נפרדות, אלימות, שנאת זרים, חשדנות, קפיטליזם דורסני, רמיסת אינדיוידואליזם) מציף את בתי הספר. כל מי שהוא לא "סטנדרט" הוא ודאי עפיפון או בעל הפרעות אחרות שהמערכת לא אוהבת ושהמורות לא מסוגלות להכיל (אחרי הכל, 35 תלמידים בכיתה וכו). וככה, אם את קצת אחרת, כמו שאני הייתי לצורך העניין, חולמנית, צפויות לך 12 שנים של שיעמום אטומי מלווה במורים פרטיים כמעט בכל מקצוע, תחושה מתמדת שאת אהבלה ושבית הספר הוא גטו חברתי תרבותי. כל זה שלי מהחוויה האישית שלי.
מספיק לי לשמוע איזו מורה צועקת במגאפון על תלמידים המשתתפים בטקסי זכרון כדי להצטמרר. כשאני בג'ם סשן פראנואידי על הנושא אני אפילו מרחיקה לכת ומדמיינת שכל המורים שבויים בשיטה הדורסנית (צריך לשרוד וזה) ולפיכך מחזיקים בדעות קיצוניות הפוכות משלי. וכל מה שנראה אחרת הוא בוודאי מצג שווא צבוע. מערכת שבולעת ומקיאה. ומה שיצא לי ממנה בבוא העת זה נער מכור למסכים ולטמטום, שפוט חברתית, מוותר על עצמו, לומד להתחרות ולהתכחש לזרים וחלשים. ובהשפעת חברים לא טובים מסומם זרוק וזומבי שמתעלל בחלשים וקורא לחברים שלו יא הומו יא בן זונה.
לא קצת נסחפתי?
אין סיכוי שבבתי הספר הרגילים לומדים גם ילדים שמנגנים בחלילית ומחליפים קומיקס? משחקים די אן די ומעמיקים לעצמם את הידע המוזיקלי והתרבותי שלהם? או שכל אלה לומדים רק בדמוקרטי, בטבע, באנתרופוסופי?
כי כשאני מתבוננת סביבי, כל חבריי האמנים כולם ללא יוצא מן הכלל (למעט שניים שלושה) למדו בבתי ספר רגילים ומשעממים. וכל חבריי הלא אמנים שמחזיקים במגוון משרות מכובדות, משכילים ומפוקחים, עירניים, מפגינים ומעורבים גם הם למדו בבתי ספר רגילים.
וכן, גם יצאו כמה זומבים מסוממים מכאן ומשם. כי לא היתה אולי אף דמות שמשכה אותם החוצה מזה.
וכאן מגיעה שאלת ההורים והחוויה הביתית. מה עדיף? ילד שלומד בחינוך האלטרנטיבי הכי שווה ומעולה בעולם אבל הבית אליו הוא חוזר כל יום מלא סכסוכים והזנחה? או ילד שלומד בסתם בית ספר עם מורה אהבלה אבל חוזר כל יום לבית שנעים להיות בו, שמקשיבים לו ומבשלים לו ותומכים בו?
ומה עם הילד עצמו? מה כל ההחלטות הגורליות הקשורות אליו הן רק חיצוניות? הרי הוא בן אדם בזכות עצמו שמתפתח ולומד ובוחן אפשרויות... ובוחר אם להיות ערס מקלל או חנון קומיקס. מבנה אישיות עצמאי, הייתם מאמינים?
לא כי גם אני המשועממת העדפתי לשבת שעות ארוכות בבטלה על ספסל בגן הציבורי עם החברים שלי מאשר להתאמן בצ'לו. "זרקתי לפח" את הכשרונות שלי לטובת מעמדי החברתי. חלמתי שעות ארוכות על בנים שאין לי שום סיכוי להשיג במקום לקרוא ספרות מופת.
האם באמת כל מה שהיה, היה כזה נורא? לא. הנה אני כאן. הכל בסדר. השלמתי את מה שהיה חסר לי, עשיתי שני תארים באוניברסיטה אפילו שהיתה לי בגרות פח ופסיכומטרי עוד יותר פח.
כי זה מה שיצא ממני. ככה.
אז מה, אם ינאי ילך לבית ספר רגיל יהרסו לכולנו החיים?
אם אני לא שולחת אותו לבית ספר פרטי אני אמא פחות טובה ומשקיענית?
(אחרי הכל זה כולל גם הסעות יומיומיות לאורך שנים והוצאת עשרות אלפי שקלים נוספים)
ואם אני כן שולחת את ילדיי לחינוך פרטי אז אני לא שמה אותם בגטו חינוכי מסוג אחר? שאולי לא מייצג את המציאות שאנחנו חיים בה?
מה עלי לעשות? כיצד אוכל אי פעם להחליט? כל כך אינני שלמה עם עצמי וכל החלטה שעושים אנשים אחרים נראית לי ההחלטה הנכונה. ורק אני מפקפקת ומפחדת לדפוק את הילדים שלי.
והאם זו באמת החלטה כל כך גורלית?
הפכתי להיות המורה הזו שצועקת במגפון, על עצמה...
גלוש. כאילו דיברת מפי... אני מרגישה בדיוק אותו דבר!!!
השבמחקאני מודה לך על ההזדהות. זה תמיד מחזק להיות ביחד עם ולא לבד. הגבת בתור אנונימית אז אוכל בעצם לדמיין שאת כל אחת... ואשלח בלבי תודה לכל מי שתומכת בקונפליקטים... חיבוק!
השבמחק