יום שני, 9 בפברואר 2015

הצייר ששבר לי את היד

הצייר ששבר לי את היד, 45x36 ס"מ, שמן על בד, 2012

אולי היום זה לא היום הכי מושלם עבורי לדבר על ציור, ובטח שלא על תקופות שפל בציור, אבל כנראה שבכל זאת יש בי די בטחון כדי לעשות זאת. עכשיו זו תקופה שבה אני מציירת פחות וכותבת יותר, וכדי להתפקן בכל זאת מעת לעת אני מתיזה רישומי דיו מהירים פה ושם כמו קוף מאונן. אבל אין שום מהלך ציורי בר תוקף וחשיבות שאני יכולה להתפאר בו. וכיאה לתקופות כאלו, ההוויה מחפשת איפה עוד, איפה עוד אני חלשה כעת ומצביעה בתנופה- הנה! הנה! כאן את חלשה, וגם כאן ושם. כמו מרגלת טובה ויסודית אני מגלה לעצמי בלי רחמים על כל סדק שישנו בחזות המאושרת שלי. החולשות רק מחכות שמישהו ישים לב אליהן. כמה זמן אפשר לחכות בחושך כמה? הרי אני מתהלכת מזה זמן מה באור ומה זה נהנת וחוגגת, אז מה נהיה כאילו? 

בכל זאת אני מגיעה לסטודיו ומבלה כאן זמן, מתקשרת יותר ופחות עם מה שצברתי במהלך השנים, נודדת יותר ויותר למרחבי הפייסבוק והאינסטגרם ולא כמו חברים מוכשרים אחרים שלי, אין לי יכולת לזפזפ בין זה לבין ציור. כל המסיבה נהרסת לי ואני חוטפת סחרחורת ויאוש. כולם נראים כל כך מגניבים ומעורבים ופעילים, אפילו הכעס והאבל שלהם סקסי. כולם מכירים את כולם ונמצאים בכל מקום, כולם עובדים ומייצרים ומציגים ומתבלטים. כולם יפים.

אני מספרת לכם כאן בחודשים האחרונים כמה זה חשוב, בעולם הניהול הקארמתי, לפרגן. (פרגון זו מילה שאני לא אוהבת דווקא כי היא מדיפה ניחוח של מלאכותיות ואילוץ. אני מעדיפה את המילים תמיכה, הדדיות ושיתוף פעולה). אז הדדיות לצורך העניין מניעה בצורה הרבה יותר טובה את האנרגיות היצירתיות והקיומיות שלנו. הרווח גדל לאין שעור כשאנחנו משתפים אחרים בדברים שקורים, כשאנחנו נדיבים ועוזרים. הרבה יותר מאשר כשאנחנו חשדנים, קנאים, מסתירים ומתנהלים כמו ניצולים שצריכים לשרוד. הידיעה שכל מה שקורה הוא לטובה, או לחילופין במחשבה מתקדמת יותר, כל מה שקורה לא באמת משנה בכלל, גם מאוד עוזרת לקבל את המציאות כפי שהיא מבלי להאבק או להסתחרר ממנה. איזה איזון מושלם זה יכול להיות, תתארו לכם, לחיות בשוויון נפש אמיתי ועדיין להיות מאוד רגיש ואמפתי, יצירתי, עמוק, משוכלל, חרמן, כועס ועדיין, בשוויון נפש מוחלט. מצליחים לדמיין את זה? שם אני רוצה להיות.

אז חזרה שתי פסקאות אחורה, אני בסטודיו ומוציאה ציורים ישנים והנה מצאתי כמה מתקופה אחרת לפני שנתיים כשהיה ה"שפל" היצירתי האחרון. גיליתי כמה ציורים שציירתי בחוסר אונים מוחלט נוכח אוזלת היד שלי כלפי החיים, שהרגישו לי מאוד עלובים אז (כן כן למרות הילדים והכל)
ודווקא שם בשיא החולשה והחורבן שלי נגלה לי סוג ציור ממש אותנטי שקיים בי ולא יוצא לי כמעט אף פעם בשלמותו, רק מבליח פעם בכמה שנים. ציור בו אני נכנעת לכל מה שאני לא אוהבת בעצמי ומצליחה לדווח על זה בקומפוזיציה לא רעה ובפשטות רבה. ואלו ציורים שמרגישים לי, ברטרוספקטיבה, ככאלה שמאוד מייצגים אותי.

אני מראה לכם כאן אחד מהם, שמו "הצייר ששבר לי את היד". מתוארת סצינה בה צייר אחר שכנראה קינאתי בו או סלדתי ממנו באותה תקופה (יש לי מושג מעורפל מי זה) חשף אותי בחולשתי ונקם בי והוא שובר לי את עצמות יד ימין, היד החזקה שלי. וברובד האחורי אני נופחת את נשמתי בענן של עשן והוא נושם לתוכו את העשן הזה וגונב את נשמתי. תכלס.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה