אמי מביטה בי מעבר לשולחן. אינני מצליחה לפרש את מבטה. גם אינני רוצה, כי אז אפול לתהום ובתחתיתו מקווה האשמה. היא מחפשת אותי, מבטה הטיל קרס חכה, לדוג אותי שאהיה שלה כמו תמיד. מחפשת אישורה, נזקקת וחסרת הגנה. אבל אני, גאונה שכמותי, למדתי כמה טכניקות ללכת על פני התהום בלי ליפול בה. אני משיבה לה מבט ובמבטי אין מאום זולת אהבה. ולכן, מבטי עגול וסולח, פני השטח חלקים כל כך ולקרס החכה אין איפה להיתפס. היא מחליקה בשקט על פני מבטי וחווה יחד אתי מרחב חדש. היות ואמי היא אדם העסוק בהתבוננות כל ימיו, וגם חכמה, אני רואה שהיא בודקת אותי. האם אני מרמה? האם מה שאני מציעה לה אמיתי? האם תתכן אהבה חפה מהתניות? וכיצד זה עובד? כיצד ניתן לחנך, לאלף ולהחזיק קצר בלי תנאים?
אני יודעת שאין שום דבר אחר. אני יודעת שאני יכולה לעורר בה את הזכרון הזה. השאלה היא האם תרצה להתעורר לקראתי ולהתאחד אתי מחדש. אם אנסה לדמיין יחסי אם ובת חפים מפחד (שאמות/שתמות/שנהיה בריב) ואשמה (על העדרות/חוסר תשומת לב) זה יראה לי סוריאליסטי. נכון. את המופלא ביותר קשה לדמיין ולתאר, אבל אפשר להרגיש ולחוות.
אם אביט בה באהבה, ורק באהבה, אין עוד משמעות לזמן ולפחד. ואין משמעות לי ולה כגופים פיזיים נפרדים. האהבה הזו מתקנת בינינו כל מה שהיה, כל מה שהינו ומה שיהיה. ובביטול הזמן הופכת להוויה אחת רצופה. האהבה שאתן לה במבטי תפטור אותה גם מאשמה ופחד שסחבה על גבה מאמותיה, ואני אפטר מהאשמה והפחד שאני חווה מול ילדי. התיקון הוא על זמני, בין דורי, היסטורי, שלם ומלא. (לכן את אותה התבוננות אוהבת אפשר לקיים גם עם מי שאינם עוד בחיים)
עם אמי יש לי אינטרס לתיקון. אבל למעשה, אינטרס דומה יש לי עם כל אחד. כי מבטי יוכל להיות שלם לגמרי רק כשלבי יהיה שלם לגמרי. רק כשאתבונן באהבה בהכל. וכשאני אומרת להתבונן באהבה- אני מתכוונת, להתבונן בדבר מה בלי לרצות לשנותו, בלי לכפות עליו את עצמי, בלי לצפות ממנו לדבר, כי הוא פשוט מושלם כפי שהינו. זוהי אהבה, והיא נעימה מאוד כי היא משחררת וממלאת את הגוף בחדווה. ואין בעיני אנשים שראויים יותר לתיקון מאחרים. כי הם כולם חלקים ממני, וכולם חלקים חשובים. מובן שמול מי שמעוררים בי סלידה, יש לי אולי יותר עבודה, ומטבעי ארצה להקל על עצמי ולהתחמק מהם. אבל העבודה תחכה לי. תמיד אותה עבודה. אף פעם לא נגמרת. וביום שאסיים אותה, ודאי אשכח הכל ואהיה שלמה ומושלמת, כפי שתמיד הייתי, היינו, רק פשוט שכחנו. ואז אולי גם אעלם (:
אני יודעת שאין שום דבר אחר. אני יודעת שאני יכולה לעורר בה את הזכרון הזה. השאלה היא האם תרצה להתעורר לקראתי ולהתאחד אתי מחדש. אם אנסה לדמיין יחסי אם ובת חפים מפחד (שאמות/שתמות/שנהיה בריב) ואשמה (על העדרות/חוסר תשומת לב) זה יראה לי סוריאליסטי. נכון. את המופלא ביותר קשה לדמיין ולתאר, אבל אפשר להרגיש ולחוות.
אם אביט בה באהבה, ורק באהבה, אין עוד משמעות לזמן ולפחד. ואין משמעות לי ולה כגופים פיזיים נפרדים. האהבה הזו מתקנת בינינו כל מה שהיה, כל מה שהינו ומה שיהיה. ובביטול הזמן הופכת להוויה אחת רצופה. האהבה שאתן לה במבטי תפטור אותה גם מאשמה ופחד שסחבה על גבה מאמותיה, ואני אפטר מהאשמה והפחד שאני חווה מול ילדי. התיקון הוא על זמני, בין דורי, היסטורי, שלם ומלא. (לכן את אותה התבוננות אוהבת אפשר לקיים גם עם מי שאינם עוד בחיים)
עם אמי יש לי אינטרס לתיקון. אבל למעשה, אינטרס דומה יש לי עם כל אחד. כי מבטי יוכל להיות שלם לגמרי רק כשלבי יהיה שלם לגמרי. רק כשאתבונן באהבה בהכל. וכשאני אומרת להתבונן באהבה- אני מתכוונת, להתבונן בדבר מה בלי לרצות לשנותו, בלי לכפות עליו את עצמי, בלי לצפות ממנו לדבר, כי הוא פשוט מושלם כפי שהינו. זוהי אהבה, והיא נעימה מאוד כי היא משחררת וממלאת את הגוף בחדווה. ואין בעיני אנשים שראויים יותר לתיקון מאחרים. כי הם כולם חלקים ממני, וכולם חלקים חשובים. מובן שמול מי שמעוררים בי סלידה, יש לי אולי יותר עבודה, ומטבעי ארצה להקל על עצמי ולהתחמק מהם. אבל העבודה תחכה לי. תמיד אותה עבודה. אף פעם לא נגמרת. וביום שאסיים אותה, ודאי אשכח הכל ואהיה שלמה ומושלמת, כפי שתמיד הייתי, היינו, רק פשוט שכחנו. ואז אולי גם אעלם (:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה