אז את יולדת. הפריצה המטורפת הזו מבעד לחיים עצמם, מן הלא כלום אל העולם ומלואו היא כה מטלטלת ועצומה, שאת נותרת מייבבת. גם אם לא רואים לך דמעות, הן זולגות מכל מקום. מהעור, מהלב, מהנשמה. עצב, אבל, עוצמה, לב לפות בעבותות אהבה. שכבות חיים שלמות מתקלפות ממך באחת. את עירומה כמו שלא היית מימיך. הכל בחוץ, הכל פתוח ופרוץ. את מכוונת כולך אל הגורה שלך הקטנה, המקופלת והחמימה. לומדת את הריח, הטעם, המגע, הקול. ואין דבר זולתה. אפילו אחיה הגדולים, שפתאום נראים עצומים לידה, מתבקשים לפנות מקום ולעשות כמוך. להיות עדינים, להיות קשובים, להתחשב. תינוקת נולדת מתוך שקים. מן הרחם, השיליה, שק מי השפיר, הכל מתנקה מהבטן והיא בחוץ. ושק חדש בא לעולם, שק האשמה. על כל 3.600 ק״ג תינוקת, 7 טון אשמה. וזה בנוסף לשקים של אחיה הגדולים, שקים שרק נהיים כבדים יותר עם השנים.
אשמה על כל בחירה, על כל מצמוץ ופטפוט. על כל מילה, מול כל אחד. מולה, מולך, מולו, מולם.
חשופה ועירומה לבושה יריעות אשמה.
בפעם השלישית זה לא נהיה יותר קל. זה נהיה יותר מבלבל. חטפת ורטיגו. מדברת עם אנשים, מגיבה, מחליטה על דברים ובעצם אין לך מושג מה נכון, מי צודק, מה כדאי לעשות. האם מה שאמרת הוא טוב? או רע? מחכה לדינך דרך תגובת האחר. יגיד כך, תאמיני. יגיד אחרת, גם תאמיני. יש לך סיבה טובה להעלב? או לחוש גאווה? מי יודע.
את חיה את חייך כמו שיכור מבולבל. ומבינה שאין לך ברירה, את צריכה לסמוך רק על האינסטינקטים שלך. כשקול פנימי יגיד לך לעצור, תעצרי. לסמוך, תסמכי. לברוח, תברחי.
האם קיבלת הזדמנות פז מאין כמוה לאתחל את עצמך מחדש? בגלל שאת לא מבינה אם את קוראת את המציאות נכון, גם האגו שלך לא יודע אם להזדקף ולהצליף או לחזור לנוח במאורה.
את צריכה למצוא מנגנון אחר לתקשר דרכו, שהוא לא הפכפך ומהתל כמו האגו. אבל איזה מנגנון יש? אה כן, להאמין בכח גדול יותר שאוסף ומנענע את הדברים מעל הראש שלך בכל מקרה. להתמסר אליו. לא הכל את מחליטה כמו שנדמה לך. אז תרגיעי.
כמה מחשבות יש, כמו רשת דייגים, אוספת כל מה שנמצא מהקרקעית לשק ענק מלא חיים ומתים, וקצת ירוקת. ועם זה את מיטלטלת היום. מחר שק חדש. כזאת אקולוגית את, ממחזרת שוב ושוב את אותם ההבלים.
שואלת אותי חברה אהובה שסומכת עלי, איך לשחרר? איך לעזוב את הדגה ולעוף הלאה? חפשיה מאשמה?
הבטחתי לה תשובה כנה, טריה וקריספית.
בהתמדה ונחישות, אחותי. כל פעם קצת. ושוב. צעד קדימה שניים אחורה. כמו שלומדים שפה. בהתחלה תוהו ובוהו, אחר כך מתמצאים ונדמה שהופ קלטנו יופי. למחרת, סתומים גמורים. מחרתיים, הכל אבוד. כעבור שבוע, שפע ניצחונות אנחנו גאונים. ושוב אל בור תחתית אפל.
פשוט תלכי, ותחזרי. ושוב תלכי ותחזרי. ותעשי מה שאת צריכה. אשמה תהיה שם בכל מקרה. אל תילחמי בה. כי היא תילחם בחזרה. אל תגרשי אותה כי היא תתעלק. תגידי לי, איזה מידה את לובשת מותק? אקסטרה לארג׳? אוקי, תקני לה בגד שלא לוחץ שיהיה לה נח. תדליקי לה מזגן, חתיכת עוגת מוס ביסקוויט, שימי לה סרט. וזהו, יש לך שקט לכמה שעות. זמן מעולה לצייר!
אשמה על כל בחירה, על כל מצמוץ ופטפוט. על כל מילה, מול כל אחד. מולה, מולך, מולו, מולם.
חשופה ועירומה לבושה יריעות אשמה.
בפעם השלישית זה לא נהיה יותר קל. זה נהיה יותר מבלבל. חטפת ורטיגו. מדברת עם אנשים, מגיבה, מחליטה על דברים ובעצם אין לך מושג מה נכון, מי צודק, מה כדאי לעשות. האם מה שאמרת הוא טוב? או רע? מחכה לדינך דרך תגובת האחר. יגיד כך, תאמיני. יגיד אחרת, גם תאמיני. יש לך סיבה טובה להעלב? או לחוש גאווה? מי יודע.
את חיה את חייך כמו שיכור מבולבל. ומבינה שאין לך ברירה, את צריכה לסמוך רק על האינסטינקטים שלך. כשקול פנימי יגיד לך לעצור, תעצרי. לסמוך, תסמכי. לברוח, תברחי.
האם קיבלת הזדמנות פז מאין כמוה לאתחל את עצמך מחדש? בגלל שאת לא מבינה אם את קוראת את המציאות נכון, גם האגו שלך לא יודע אם להזדקף ולהצליף או לחזור לנוח במאורה.
את צריכה למצוא מנגנון אחר לתקשר דרכו, שהוא לא הפכפך ומהתל כמו האגו. אבל איזה מנגנון יש? אה כן, להאמין בכח גדול יותר שאוסף ומנענע את הדברים מעל הראש שלך בכל מקרה. להתמסר אליו. לא הכל את מחליטה כמו שנדמה לך. אז תרגיעי.
כמה מחשבות יש, כמו רשת דייגים, אוספת כל מה שנמצא מהקרקעית לשק ענק מלא חיים ומתים, וקצת ירוקת. ועם זה את מיטלטלת היום. מחר שק חדש. כזאת אקולוגית את, ממחזרת שוב ושוב את אותם ההבלים.
שואלת אותי חברה אהובה שסומכת עלי, איך לשחרר? איך לעזוב את הדגה ולעוף הלאה? חפשיה מאשמה?
הבטחתי לה תשובה כנה, טריה וקריספית.
בהתמדה ונחישות, אחותי. כל פעם קצת. ושוב. צעד קדימה שניים אחורה. כמו שלומדים שפה. בהתחלה תוהו ובוהו, אחר כך מתמצאים ונדמה שהופ קלטנו יופי. למחרת, סתומים גמורים. מחרתיים, הכל אבוד. כעבור שבוע, שפע ניצחונות אנחנו גאונים. ושוב אל בור תחתית אפל.
פשוט תלכי, ותחזרי. ושוב תלכי ותחזרי. ותעשי מה שאת צריכה. אשמה תהיה שם בכל מקרה. אל תילחמי בה. כי היא תילחם בחזרה. אל תגרשי אותה כי היא תתעלק. תגידי לי, איזה מידה את לובשת מותק? אקסטרה לארג׳? אוקי, תקני לה בגד שלא לוחץ שיהיה לה נח. תדליקי לה מזגן, חתיכת עוגת מוס ביסקוויט, שימי לה סרט. וזהו, יש לך שקט לכמה שעות. זמן מעולה לצייר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה