יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

פרשת המכתב

אני אמורה לכתוב עכשיו את הטקסט לתערוכה החדשה שלי, "אופנת הנמר" שתפתח עוד שבועיים. אבל סיפור אחר משתחל פנימה, מבקש שאספר אותו, אחרת לא יתן לי להתרכז בטקסט. סיפורים שנדחפים באגרסיביות, אין מה לחנך אותם. צריך לשחרר וזהו.

בכתה ז' למדתי בתיכון צפון תל אביבי מלחיץ. היה צריך שם ציונים גבוהים, זה היה ז'- יב'. ילדים שהרגע יצאו מבית ספר יסודי עושים הפסקה בחצר עם נערים ונערות שכבר התבגרו, מלאים בהורמונים, ענקיים, מזיעים, עם שיערות ברגליים. בשלב הזה של התיכון, אם אין לך אחים גדולים בבית ספר ואת גם לא הכי מקובלת, עדיף להיצמד לקיר המוכר והבטוח. היתה בתיכון הזה אז מחלקת אמנות קטנה, בעצם, אולי רק כיתה אחת ששימשה לשעורי צילום. היה בה חדר חושך ועוד חדר קטן להתכנסות לפני ואחרי השעור. את שעורי הצילום העבירה אז מורה, שלדעתי אף אחד לא ידע שהיא אמנית די מוכרת ומוערכת. היא היתה מקצועית, נחמדה ומסורה לעבודתה עא"פ שאפשר היה להרגיש שהלב שלה במקום אחר, שהיא בוודאי לא עושה עכשיו בדיוק את מה שבא לה. כאילו מתפשרת מחוסר ברירה ובאה ללמד.
היא היתה לסבית. היו דיבורים וניחושים. אולי אפשר היה להרגיש. היתה לה הליכה נחושה וגברית, תמיד לבשה שחור, היה נראה שהיא מצמצמת את הנשיות שלה למינימום. שיערה השטני היה מוטל על הראש בתספורת קארה שגזרו מספריים ביתיות, או קשור בקוקו חזק מאחור ועל אפה משקפיים שחורות עבות מסגרת שמסתירות את פניה היפים והעדינים.

היתה כיתה אחת שטיפחה במיוחד, זו היתה כיתה של קבוצת בנות שמאוד אהבו אותה. הן היו מגיעות לכל השעורים, נשארות שם שעות לעזור לה לסדר ולארגן, מגישות מליוני תרגילים ופרוייקטים. הרגיש כאילו הן עושות שם ממש עבודה רצינית. לא כמו הכיתה שלי, שהגיעו אליה כל מיני משועממים שחיפשו מגמה קלה להעביר בה את הזמן.
היא עבדה עם כיתת הבנות הזו והכינה אותן לבגרות באמנות. נתנה שם את הלב והנשמה שלה. זו היתה שנה עם פרוייקטים מרשימים ביותר שנתלו והוצגו בבית הספר.

יום אחד, אחת הבנות מהקבוצה הזו, השאירה לה מכתב בתיק בעילום שם. במכתב כתבה לה הנערה שכולם יודעים שהיא לסבית, ושזה חולני והיא צריכה להתבייש, ושהיא תדווח עליה ואיזה גועל נפש. אף אחד לא יודע מי הנערה שעשתה את זה.
המורה קיבלה סכין בלב, בבטן, בנשמה. הסכין בוודאי הסתובבה ושפכה לה את הקרביים. היא לא סיפרה לי את זה אבל אני יודעת. בסוף השנה היא פרשה. הפסיקה ללמד בתיכון הזה ואחרי זמן קצר עזבה את הארץ.

כשהייתי בשנה א' בבצלאל נפתחה לה תערוכה בגלריה תל אביבית. היא הגיעה מחו"ל עם בת הזוג שלה והבן שלהן. התערוכה היתה מאוד מעניינת, צילום פסיכולוגיסטי, תיאטרלי, דרמטי, צילומי סטודיו מוקפדים כאלו, אולי 14 פריימים. התחלתי להכיר אז את העבודות שלה ונוכחתי שאז בימי התיכון בכלל לא ידענו שמלמדת אותנו אמנית כל כך מרגשת, עמוקה, מבריקה, מורכבת. לקחנו דברים כמובן מאליו, נדנדנו לה בשאלות מפגרות, התחצפנו, ציחקקנו כשחשבנו שהמורה להיסטוריה מתחילה איתה בהפסקות בלי בושה והיא דוחה אותה בנחישות.

כבר שנים שלא ראיתי עבודות שלה. אבל היום, גם אני מלמדת בבית ספר ובמכללה. יש לי תלמידים בכל מיני גילאים, צעירים, מבוגרים, כאלו שבחרו באמנות כמקצוע, אחרים כתחביב, או ילדים עם נטיות אמנותיות שמבקשות להתפתח. גם עלי התלמידים שלי לא יודעים הרבה. הם פוגשים אותי בשעור, אני עומדת לשירותם, מספרת, מלמדת, מתארת, מדגימה, מתקנת, מעירה, מדייקת. אולי הם חושבים שאני נודניקית? אולי שאני קשוחה? אולי שיש לי ריח רע מהפה? אולי שאני מטורללת?
היום אם רוצים לעשות לך שיימינג עושים לך את זה מול קהל של 700 איש בככר וירטואלית. אף אחד לא טורח לכתוב לך על נייר ולהטמין לך בתיק לעינייך ובושתך בלבד.
מעניין מה קרה לאותה תלמידה שעשתה את המעשה הזה? מעניין אם היא עוד חושבת על זה? מעניין כמה זה השפיע על אותה המורה בהמשך חייה?
תמיד אומרים שלמורה יש הרבה כח אחריות והשפעה על חייו של התלמיד.
זה כל כך הדדי.

אפילוג:
אחרי שכתבתי את הפוסט התבלבלתי מאוד. תהיתי למה היתה נחוצה כתיבתו והאם חציתי גבול פרטי של אותה אמנית. בכל זאת מסרתי כמה פרטים מסגירים אודותיה. אז הסרתי אותם. בעקבות הפוסט קיבלתי תגובה, או שיתוף, שאותה תלמידה ששלחה את מכתב הנאצה למורה שלה, חיה היום עם אשה. מתבקש לומר: כמה לא מפתיע. הוונדליזם שיצא ממנה כנערה הגיע ממקום סוער ומבולבל בתוכה, שהמורה כנראה שיקפה לה יפה וברור.
בסופו של דבר, העניין הוא לא המעגליות או היציאה מהארון, אלא הפרספקטיבה. הידיעה שהדברים הם לעולם לא כמו שהם נראים. שתלמיד שיכול להיות היום אויב מושבע עלול להפוך בהמשך לחבר נפש נאמן. שארוע טראומטי יכול לדחוף אשה אל עבר אמת גלויה ובלתי נמנעת, אל מקום אחר לחיות בו, אל אמנות חדשה שמבקשת להיווצר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה