האיש שקיבל מכה בשכל

פעם היה איש אחד צעיר וממש יפה
היתה לו אשה ממש יפה וילד ממש חמוד
והיה לו כסף ועבודה ומשפחה טובה
מה שאף אחד לא ידע זה שהוא הולך למות בקרוב
ואז כל התכניות השתבשו
כי האיש הזה קיבל מכה כזאת חזקה בשכל שלו
שהוא היה מאושפז מלא זמן ולא זכר שום דבר
ונהיה כמעט מפגר
שכח לדבר, לא הכיר אף אחד ונהיה עצבני, מכוער ומלא שנאה
אחרי זמן מה אשתו היפה לקחה את הילד ועזבה את הבית
והאיש ניסה להשתקם מהמכה שקיבל בשכל
וזה לקח לו מלא זמן
ולאף אחד לא היתה סבלנות אליו חוץ מלאחותו

המכה בשכל שינתה אותו לגמרי ובעיקר שינתה את גורלו
כי הוא כבר לא עמד למות יותר, עכשיו עמד לחיות עד גיל 102
הוא נהיה פחות יפה, כבד דיבור, רוק הצטבר לו בזוויות הפה
היו לו רטיטות עצביות וליקויי תקשורת וזיכרון
הוא עבר לגור באיזה חור מסריח ואסף כלבים מהרחוב
והם היו לו לחברים הטובים ביותר שאפשר לבקש
והוא הסתובב אתם ברחובות ומבחינה מנטאלית היה כמו ילד
פתי ואגרסיבי
ואחרי כמה שנים בעולם המשונה הזה הוא פגש מישהי נחמדה שזיהתה את טוב לבו הגדול
ואהבה אותו כמו שהוא ולא ריחמה עליו בכלל
והרתה לו ונולד להם ילד
הוא עזב את החור ועבר לגור עם האשה והתינוק והכלבים
והיום הוא מטייל עם עגלה וכלבים
הולך לירקן וקונה תפוחים או חלב במכולת
והתודעה שלו ריקה כי הוא לא זוכר כלום חוץ מהדברים הקבועים כמו הילד שלו
או איפה הוא גר
והוא נראה מאושר

בוקר מאושר

היום זה בוקר פשוט מאושר. כבר ידעתי מאתמול בערב, בזמן שרבצתי על הספה מול סרט מטופש עם איך קוראים לו. מהתריסים החצי מוסתים הגיעו גלי אויר נעימים ורכים של אביב. העונה האהובה עלי בעולם, קצרה כל כך, כל יום בעונה הזו בשבילי הוא חגיגה אדירה. אני הולכת ברחוב ולבי מלא גיל מול הפרחים המזוקפים והפתוחים, חצופים ביופיים... החתולים בחצרות הבתים שמחים, אנשים רבים פחות... והנה התחיל חופש פסח. היום אני מתכננת לקחת את ינאי למוזיאון. אפשר להגיד שינאי עוד משלב ההנבטה גדל במוזיאונים, גלריות, סטודיואים והוזן במליוני קרואסונים. כתינוק סובלני ועגול שהתחיל ללכת מאוחר הוא ישב שעות בעגלה ושייט אתי בתערוכות. מאז שטל נולד כמעט ולא הלכנו... לפעמים אני מתגעגעת לימים שהייתי מסתובבת שעות במוזיאונים בארץ ובעולם, לא יודעת מה השעה, בלי טלפון, בלי הסחות דעת, נשאבת לעולמות אחרים, ממלאת מחברות ברישומים ורעיונות לציורים, שוכחת שיש לי פיפי, שאני צמאה ורעבה... הציורים התערבבו לי בחלומות ובחיים וזכרתי ממש ברמה הגנטית איך מרגישות כפות הרגליים של רובנס, הצווארים של בוטיצ'לי, הטקסטילים של וורמיר ולאונרדו, התאורה של טיציאן... ומעל ציפה ברכות כל הפוך של האמנות העכשווית שזללתי, הכל מכל וכל. אני מתגעגעת לתקופות שנהנתי כל כך לראות אמנות כשעוד לא הייתי אמנית כי אז נפלתי שבי בקלות במלכודת של כולם, התאהבתי בלי ביקורת וליקקתי עוד ועוד. שום דבר לא הפריע. וזהו, בינתיים עברו איזה 14 שנה (!) עברתי במסילות התיעוב, הביקורת, השיעמום, הבחילה, הקנאה והפחד. עכשיו אין לי זמן אז אני עסוקה בעיקר בלעשות כמה שאפשר עם מה שיש. ולמדתי כמה שיטות אפקטיביות לעוף גבוה, אז כשאני באה לתערוכות אני הולכת מהר ומלקטת ביעילות כל מה שאמיתי לי וזוכרת מצויין מה ראיתי ואיך זה מרגיש ובאה לסטודיו ועושה מה שצריך או לא עושה כלום ומרגישה בסדר פחות או יותר עם שתי האופציות. שחררתי את המקום שאומר לי שזה רדוד ולא אמיתי. לא צריך לירוק דם כדי שיצא משהו טוב. דברים טובים פשוט באים כמו שהם באים, גם הזבל...
תהנו מהאביב בריות יקרות

אגב אם יש לכם מתכון טוב לחרוסת אנא שלחו לי

הממהרים למות

הממהרים למות שותים קפה בכל בוקר ונוסעים במכונית נוחה
מרכיבים משקפי שמש גדולות וכהות 
ויוצאים אל עמל יומם
הממהרים למות מתים לסיים כבר דברים
ממהרים לאכול, ממהרים ליירט מיילים, להגיב בפייסבוק ובווטסאפ
ממהרים לגמור, ממהרים במקלחת, בשרותים
ממהרים בכבישים, חסרי סבלנות ותחרותיים
ממהרים להסיק מסקנות ומדברים מהר מהר
מי שמדבר לאט ונוהג לאט הוא רפה (שכל) ואין לו מקום בכביש הזה

כן, הם נוסעים לחופשה הממהרים למות ועושים התעמלות וגם מסאז'
וכל כך מחכים לחופשות, להתעמלות ולמסאז'ים אבל כשאלו מגיעים
הם שוב ממהרים לסיים ולחזור לשיגרה

לאן אתם ממהרים? נשאל
יש הרבה להספיק! החיים יקרים! יגידו
ומתי אתם נושמים ונהנים?
חיוך עמוק ונשיפה קצרה
שאלות כאלו אנחנו שואלים אולי פעם אחת בשנה וגם אז אנחנו ממהרים
מהר לסיים את היום, להספיק את המטלות
שהילדים יגדלו כבר, שיגמלו כבר מווטאבר, לחסל את הכלים והכביסות יאללה יאללה
שתגיע השעה עשר בערב כבר (אולי דווקא בשעה עשר בערב הממהרים למות פחות ממהרים)
שיגמר השבוע שיגיע הסופשבוע 
שיגמר החודש הלחוץ הזה, שיבואו החגים
שנצא לפנסיה שנפסיק לעבוד, שיגיע כבר התור לרופא, שנוכל לנוח סופסופ יש יבלות ברגליים
והעצמות מתפוקקות, מתי כבר התור למנתח פלסטי? שלא יראו את כל הקמטים משנים של מאמץ
שיפסיק לכאוב, די שיגמרו כבר החיים האלה, כמה אפשר?

אני רואה אנשים זקנים שמחכים למות שנמאס להם, הם בודדים ובורח להם פיפי
ולאף אחד לא איכפת מהם
כל יום שזורחת השמש ועיניהם נפקחות הוא אכזבה, כל כך קיוו ללכת בשינה

ולי נראה שהממהרים למות מפסידים את כל השעורים החשובים שיש לחיים להציע להם
ושבסופו של דבר עם כל ההספקים וההשגים החשובים הם הפסידו חיים שלמים בגלל שמיהרו
ואז תארו לכם שימותו וישלחו אותם לעוד סיבוב פה בכדור הארץ המאתגר הזה
כי לא למדו שום דבר חשוב, היו עסוקים בלמהר לגמור כבר עם החיים

משאית הזבל באה

התמחות חדשה: להתנתק רגשית ממצב. כמו שמכבים את מתג האור, ככה. בפשטות, לשחרר את ההזדהות.
זה לא שלא איכפת לי מהמשפחה שלי או מהאמנות שלי. זה לא שהפנתי עורף למצוקות העולם והן ממני והלאה. להיפך. בגלל שאיכפת לי מאוד, אני מתכבה.
זה אומר שאני חדלה להיות מנוהלת על ידי פחדים (אישיים, קולקטיביים, היסטוריים, פוליטיים), חדלה להיות מזוהה עם התודעה הכוזבת. אני יורדת מרכבת ההרים הזו שטסה בין מה שהיה למה שיהיה. זו שעושה לי להקיא, שעושה אותי אומללה, בלתי מסופקת וחרדתית.
אני נוכחת במאה אחוז במקום ובזמן. אני שומעת היטב את הילדים שלי בוכים ואת הדברים שלא מסתדרים, אני מקבלת את כל התשובות החיוביות והשליליות, את המצב הגופני שלי. אני מאפשרת לזה לקרות לי בלי להיות שבויה. אני כן חשה צער והתרגשות ואהבה וכאב. אבל זו אדוה של תחושה. היא מאוד מעודנת. באה והולכת כמו רמזור מתחלף. ולא משאירה אחריה עקבות ולכלוכים. הכל נקי. כל חויה מקבלת את תשומת הלב המלאה שלי ברגע המסויים ואז כשזה נגמר זה נגמר. אין re-runs. אתם קולטים כמה אנרגיה מתפנה לי? אתם מבינים כמה אני יכולה יותר להנות מהחיים שלי?
אז מה שתארתי עכשיו זה המצב האופטימלי, אני עובדת על זה.
הטכניקה: לשים לב כשאני נכנסת לסרט, להבין שזה סרט ומייד לקום ולעזוב. כאילו אני באיזה דיאטה מהמיינד שלי. המיינד שעושה כל מה שהוא יכול כדי לחרב לי את השינה, ללכלך על אנשים אחרים, להשפיל אותי, לקלקל לי. זה חבר זה? אתם קולטים שכולנו נולדים עם אחד כזה? 
נולדים עם אוייב בילט אין. ומה שכולם מנסים לעשות זה להסתדר עם זה איכשהו. לטשטש את התחושות הגרועות בכל מיני אמצעים. או להיפך, לתת לזה לטרוף אתכם חיים. חיים שלמים של אנשים בזבל. ואז הם מלאים בשנאה והם מלכלכים את העולם ומלכלכים את עצמם.
במקום פשוט לפטר את המזכירה הגרועה שמנהלת את העסק הכושל שנקרא חייהם.
מה שאני שמחה זה שלמדתי מהר לזהות כבר את הריח של משאית הזבל הזו כשהיא באה. יש לה ארומה, גוון וטמפרטורה מיוחדים. מייד אני קולטת אותה ושולחת אותה לדרכה. כמו לשחק משחק באייפד.
עוד הרבה דברים ממש מגניבים קורים לי מבחינה רוחנית, תודעתית, תפישתית. עוד לא יודעת לשים את זה במילים, מה שכן זה מרגיש כמו סוטול קבוע. כאילו אני שיכורה. אוכלת טוב, ישנה טוב, מתרגלת יוגה, מטפלת בילדים שלי, עושה אמנות, כותבת ומתכתבת והכל בסוטול. מה יותר מגניב מזה?
אני לא לוקחת שום דבר קשה מדי, כאילו נהיה לי ריפוד ענק בבית החזה וכל דבר נוחת עליו ברכות. אני מציירת ביד קלה ובהנאה מרובה. בשקט מופתי. במהירות ובשלמות. 
עם זאת, התחילו לי חרדות נהיגה קשות. הראיה שלי לא ממוקדת, אני כמו בחלום. עפה ונמצאת בכל מקום...

בכל רחוב בעיר

בכל רחוב בעיר גרה נערה שזרקה עצמה מגבוה

ואיש לא יכול לומר שידע או ראה, אז איך יודעים בכלל אם קפצה?

בכל רחוב בעיר איש מבוגר מעשן בין כתליו, כורסתו החומה ספוגת זיעה ובתקרתו אין תקווה

קורא בעיתוניו ומחייג למכריו ולכל טעם של דג

בכל רחוב בעיר גר נער שפניו חרוכות התבגרות, ששנאתו יוקדת לאהובו שבגד וקולו רועד באפרכסת, ממלט דרכה מילות נאצה למשיבון ושונא את עצמו אף יותר

בכל רחוב בעיר גרה אישה מיוחסת, מנותחת, מרוחקת, מתביישת בסרטן, בטחורים בבדידות
בעיקר את הדברים הפשוטים אינה מסוגלת לעשות, כמו לבקש תרופה או לפגוש בחבר

בכל רחוב בעיר עוברת מכונית ובתוכה מתלהט ריב בין אב לבתו

זו שערה ארוך ומתולתל, בג'ינס קצרצר משתלחת באוצר מילים מוגבל

וזה שנהנה להוציא את בתו מדעתה ולו רק בשביל הויכוח העילג וחיות הנעורים

בכל רחוב בעיר גרה משפחה מושלמת ויפה, האמא יפה, האבא יפה ושני הילדים יפהפיים

והם הולכים ברחוב ומחייכים והבריות לא מבינות, איך זה כל היופי הזה מתרכז במשפחה אחת?

בכל רחוב בעיר גר ניצול שואה אנטיפת וסנילי שמחמיץ פניו לשכנים

ובנו ממעט לבקרו ובמקרר רק בננה ומעט חמאה והטלויזיה פתוח בווליום בלתי נסבל וגם את הגז הוא משאיר פתוח מעת לעת

בכל רחוב בעיר גר צעיר שאפתן שעסוק כל העת במשקלו וקרחתו, ובחידודי לשון פייסבוקיאים

ונחוש גם להשיג למיטתו נערות בהירות וקטנות עם חזה בינוני זקור וארשת חולמנית

ובשבתות הוא מנקה מהמסננת באמבטיה את כל השערות הארוכות שנלכדו בה

בכל רחוב בעיר גרה ילדה קטנה שמתקשה להירדם ומבקשת מאבא שישב לידה ומספרת לו קורותיה האמיתיים מגלגולים קודמים מי היתה ומה לבשה והוא מהנהן בעייפות ובודק באינסטגרם כמה לייקים קיבל על התמונה שלה רכובה על סוס פוני

בכל רחוב בעיר גר צלם חובב שעובד בנדל"ן ורוצה להיות אמן אמיתי אבל לא מכיר אף אחד בארץ אומניה. לא את שומרי הסף ולא את השפה ולא את הרכילאים

והוא מצלם חתולים בחצרות הבתים ואין מי שיעריך את כל היופי הגדול הזה

בכל רחוב בעיר גרה אשה מלאה שחטפה מכות רבות והיא מבשלת בסיר וכל עלי הכרוב שלה ממולאים דמעות וגידופים ואין היא מרשה לילדיה לטעום מהכרוב המקולל, רק לבעלה שיחנק

בכל רחוב בעיר גר זוג שלא הצליח להביא ילדים וזוויות פיותיהם נתקמטו באופן שווה

מימין קימוט של התנצלות ומשמאל קימוט של החמצה ובין הגבות כבר הרפה תלם הכעס

קשה בעליה

רגעים נטולי השראה
וכמעט שנהייתי אותה אמא המנפצת כוסות קפה בזעם על הריצפה
מתיזה בוץ שחור על הכביסה המקופלת ואין לה עוד לאן להישפך
לאמא הזאתי, שכולם מסתכלים בה כמו בחיה זרה ולא מוכרת
אני. מי אני בכלל? ומה קרה בכלל?
מסתורין. למה זה כשהבית שלי צולע ולא מתפקד עולמי חרב עלי
ואני המסכנה והאומללה בעולם
וכל פרט נהיה מורכב להכעיס, מרדני, דווקאי
ולבי מלא קללות ופי חמוץ וקפוץ,
ואני לא יפה ולא טובה ואין אף בד או אריג לכסות את המראה העכור
וכולם רואים עלי ותוהים, איפה ההיפית? לאן נשבה רוח האהבה?
ארצית, כנועה, רופסת, קשה. 
כל ויתור שאני עושה, כל בקשה שנשלחת אלי מכה בי כפטיש
ועוד חושבים אותי למפונקת. ועוד מעמידים מולי מראה בלתי מכילה בעליל.
גם אנחנו מסכנים, המקהלה שרה. 
ברוכה הבאה לעולם האמיתי.
ואני מסרבת להאמין, כאילו כל השנה המבורכת של העילויים והגילויים אולי היא חלום?
לא יכול להיות. הרי הייתי ממש מאושרת. ציירתי הכי יפה. הרווחתי מלא כסף. עשיתי ים של קסמים
ורובם המוחץ עבד!
ומצאתי את המתכון להיות אמנית שחיה ונושמת אהבה, וגם אמא, וגם רעיה,
וגם צמחונית, וגם מטפלת תטא, ומתנדבת למען ניצולי שואה, זוקפת קומתה ומאירה לאחרים
וזאת מתוך אמת ושמחה גדולה. בלי להיות הזויה ומופרכת. אמיתית ומוחשית לגמרי.
רלוונטית, מעוררת השראה. בחיי!
בהתחלה היו אומרים לי: גלי בחיי איך השתנית, אחר כך התרגלו אלי כמו אל הדברים הטובים
אחר כך שכחו מי הייתי קודם (מפלצת על קוצים) וכמה סבלתי (מאוד מאוד)
ועכשיו... הפתעה? הגלי הקודמת חוזרת? 
הרוח התגלתה כבלוף בר חלוף? פיות יצקצקו לי ברינה ויגידו אמרנו לך וכולי

לא ולא
אני מבינה, וגם מאירים לי חברים מוארים
שכשאור גדול נכנס חושך גדול חייב לצאת, כלים שלובים
שבדרך המעגלית, כשמתרחבת התודעה, יש את המעברים האלו
שצריך להפשיל שרוולים ולנקות הארוות
ימבה חרא של סוסים ועטלפים ושל עצמי ושל קרוביי
ואני מנסה בשעה זו, חצות היום, לנוח על הספה ולהרפות לתוך המקום הזה
אל הרגע הזה, אל ההוויה הזו שבפני עצמה אין בה שום דבר רע
והיא נעימה למדי
ולברך שוב על כל מה שיש לי כאן עכשיו, ולהקשיב ולדייק מול עצמי
בעדינות ובהומור כי משם יבואו כל הרעיונות הכי מהממים שלי למימוש
ולא מהכפייה והיריקה והחבטה בקיר
ולא מההשוואה האלימה לזולת
ולא מהאגו מניאקית הסוררת
זו שאחראית לכל היאוש והאומללות בעולם
שמביאים לנו סרטן וקמטים ושיער שיבה ולב חמוץ

אני רוצה למות באור ובאויר ולעבור בנועם מהמצב הזה למצב הבא
בלי להתקע בכח בגוף שקיבלתי ובלי לסמרטט אותו בכעס בשארית ה"זמן"
והקושי הזה, אברך גם עליו כי כמו במשל החסידי עם העז
כשתצא העז מהבית ירווח לי
ושוב אשמח

תודה

חזרתי מיום עמלי המבורך. הוצאתי קצת, הכנסתי קצת, הנעתי אנרגיות ממקום למקום. חפצים, מזון, ציורים. גם צעצועים ובגדים. ובסוף היום תרגלתי יוגה בסלון והרגשתי איך התודעה שלי נאלמת וידעתי מנוחה ויופי. אכלנו יחד לשולחן ארוחה מזינה מלאה בירק וגבינה, פיתות וביצי עין. אחר כך דני הראה לי סרטון שהפך את קיבתי וטלטל לי את כל הברומטר. בכלל לא התכוון לעשות לי ככה, אבל אני התבאסתי. גועל וצמרמורת. איך כל כך אני פגיעה, חשבתי לעצמי. בכל פעם שאני "מועדת" בלשוני ובהתנהגותי ליד אמא, היא מעירה: אז מה שוות כל הסדנאות הרוחניות?, או, ככה מלמדים שם? מבחן אמיתי לפגוש בחיים. מה תגידו? למי יש כח?
יש ימים שאני מרגישה כמו ווינרית, ברור לי מה צריך לעשות, רק עניין של שנים עד שהכל יהיה מהמם בעולם. ויש ימים שאני חשה שלא הבנתי שום דבר, שאני חיה בבועה, שאולי הכל תרמית ואין תקנה. האמת כנראה אי שם באמצע, השאלה מה אני בתוך זה. כל פעם שנופל לידי ספר רוחני חדש אני גומעת בשקיקה ואומרת : או זהו! ואז בא חדש ועוד אחד. רבים מהספרים מדברים על דברים דומים, וזה דווקא טוב, כי תארו לכם שכל ספר היה אומר משהו אחר בתכלית? יום אחד אחרי שאקרא ממש מלא, אוכל לסכם עבורכם העצלנים מה כתוב שם ותחליטו איך לשחק בזה. זה בטוח יעשה טוב למישהו.
אני מתגעגעת לניבולי הפה. לרכילויות. להזניית שיחה. אבל ככה, נהיה אצלי נקי, זה לא מתאים. הגעגוע זה סתם טיזינג אינרצי של התודעה הישנה שלי. כמו אצל בולמים, שמתחילים עם כפית ריבה והלך המקרר. אז ככה עם ניבולי פה, מתחילים להגיד דברים לא יפים על מישהו וזהו אתם בסחלה ומרגישים שהכל אבוד. פיליפ סימור הופמן. מליון שקיות הרואין במגירה לוידוא הריגה. 
הפייסבוק גם מזוהם. יום אחד כשאחליט שהחיים שלי יכולים להתקיים גם בלעדיו, שעדיין תהיה לי זכות קיום בלי שאנשים ידעו מה איתי ומה אני עושה ומה יש לי להציע לעולם ומה בישלתי ואיך אני נראית עכשיו ובני כמה הילדים שלי ומתי יש לי תערוכה או מתי אני נפטרת מכסא, יהיה שינוי גדול.  אני הולכת לישון. לפני עשותי כן, אני מברכת בקול רם ומזמינה אתכם להצטרף ולשנות את הסעיפים לפי חייכם:
תודה על הבית שלי. יש לי מים חמים ואוכל במקרר. דני פה בסלון ויש לנו אהבה. הילדים ישנים בחדר והם בריאים וחמודים. תודה. השכנים שלי טובים. מזג האויר טוב והפרחים באדניות מתפוצצים מיופי לעונה. עשיתי ספונג'ה דו שנתי בסטודיו היום. יהיה לי נקי כשאחזור ביום א.
אני אוהבת לצייר ולכתוב, אני גם מלמדת, תודה על התלמידים שלי, אוהבת ומתפתחת מול כל אחד מהם. עם האתגרים וההתנסויות שזה מביא לחיים שלי. תודה לתלמידים שנשארים וגם לאלו שלא. הכל קורה בצורה מדוייקת להפליא. תודה לאמא ואבא, אתם אחלה. תודה לחיי הרוח המפתיעים ולכל החברים החדשים שהגיעו לחיי עם הרוח. גם לספרים וגם לרעיונות. תודה לכסף שמגיע כמו שנעלם ונעלם כמו שמגיע. מהרגע שהפסקתי להסתבך איתו הוא הפסיק להסתבך איתי. תודה על היוגה שמחברת בין כל הקצוות והחוטים בחיים. תודה ללילי המורה שלי ליוגה. תודה לחברים. תודה למכונית, למחשב, למכונת כביסה. תודה לטלפון. לגננות. אור לכולם. וליל מנוחה.