אחד השעורים הכי מאלפים שלמדתי השבוע הוא "אי התגוננות". בעצם, עד שלא היה כתוב לי מול הפרצוף בשחור על גבי לבן שאני עסוקה 92% מהיום בלהתגונן, בכלל לא עלה בדעתי שזה מה שאני עושה. מה זו התגוננות? וואו, זה כמעט הכל. רוב הדינמיקה בין אנשים, שאני מכירה, היא של התגוננות. כל אחד מגן על הרעיון שלו, על הדעה שלו, על עצמו, על כבודו וחשיבותו, על מיוחדותו. רחמים עצמיים למשל, זו התגוננות מפני עצמי והעולם. המחשבה: מה עלי לעשות בקשר לכך ולכך, ספוגה בהתגוננות. כי אני לא רוצה להפסיד או לטעות. הדחקה היא התגוננות, רכילות היא התגוננות, העתקת מרחב המחיה שלי מהמישור הפיזי לוירטואלי היא התגוננות.
ממה אני מתגוננת? מהפחד שיקחו לי את מה שחשוב לי: הכבוד שלי, הכסף שלי, הראויות שלי, היופי שלי, הגוף שלי, הרעיונות שלי, החשיבות שלי, הצדקנות שלי, המיוחדות שלי. ומתחת לכל אלו, נחה בעדנה אם כל הפחדים, המיתה. אני מתגוננת כי כל הפסד קטן שלי מראה לי שאני נכחדת. הדפנסיביות מדמה אשליה של שמירה על הגבולות שלי. עד כאן.
וכך, רוב החיים נחווים כמאבק. וככל שאני לחוצה יותר אני מתגוננת יותר והודפת יותר, גם אנשים אהובים ויקרים שרק רוצים לומר את דעתם. את הדפנסיביות מריחים מקילומטרים, אז אנשים דפנסיבים בהכרח גוררים לפתחם דינמיקות דפנסיביות. לפעמים עד שאפשר להגיד דבר מה בעל ערך צריך לעבוד שעה בחציבה דרך חומות ההתגוננות, להראות לאדם שהוא אהוב נו מטר וואט ותתחיל לדבר כבר באמא'שך על מה שאתה באמת רוצה.
אז עשיתי נסיון, יום שלם חבשתי את המשקפיים של ה"היום אני לא מתגוננת וכך ארגיש בטוחה". וזה פשוט מדהים. כי כשאני לא מתגוננת שום דבר לא יכול לאיים עלי. אבל מעבר לזה, כל שיחה נחווית בעדינות, אני מצליחה לשמוע מה בת השיח שלי מנסה לומר לי בלי לחשב בראשי איך להדוף את דבריה, להוכיח לה שאני מדייקת יותר מהזווית שלי, שאני יודעת הכי טוב מה נכון לי ושאני הכי מיוחדת בחדר. הפלא ופלא, כשאני לא מתגוננת בשיחה, גם בת השיח שלי מרפה מאחיזתה באמת הקדושה שלה ובמקום להגן על קיומה וחשיבותה, מקשיבה לי ומקבלת את דבריי באותה נחת. היו בטוחים שזה לא הופך את הדיון בינינו לרדוד והיפי. להיפך, אנחנו יכולות במעט זמן יחסית להתקדם לקראת הקתרזיס של השיחה, סיבת קיומה, ריפוי הדדי. לחברי שנגעלים מהמילה ריפוי, אל תתגוננו.
מה שמדגים שוב את החוק המופלא שכל פעולה שאני פועלת החוצה, בהכרח פועלת גם פנימה. נדיבות, טוב לב, אחריות, שותפות. או לחילופין, התגוננות, קמצנות, אדישות.
דבר מופלא אחר שקורה כשלא כועסים על הנסיבות (לקחו לי את החניה/ דפקו אותי בכסף/ עשו ממני צחוק בפייסבוק) ובוחרים לא להתגונן, מקבלים פיצויים במקומות אחרים בלתי צפויים. אני עוד לא יודעת להסביר בדיוק איך המנגנון הזה עובד אבל היו בטוחים כשכאראה את הדרך במו עיני תהיו הראשונים לשמוע. בינתיים תסתפקו בזה שאמרתי שזה עובד.
אני יכולה להוסיף מעצמי ולומר שאי התגוננות בזמן למשל הופכת אותך ל"צעיר" יותר, אי התגוננות בפני דחיה הופכת אותך גמיש ואינטואיטיבי יותר, אי התגוננות בפני מחסור כספי הופכת את הנסיבות הכספיות ליותר פתירות.
את השעור המהמם הזה אני חייבת לקורס בניסים שאני מתרגלת בחודשים האחרונים והוא מביא לחיי פרספקטיבה מאוד מועילה. תודה
ממה אני מתגוננת? מהפחד שיקחו לי את מה שחשוב לי: הכבוד שלי, הכסף שלי, הראויות שלי, היופי שלי, הגוף שלי, הרעיונות שלי, החשיבות שלי, הצדקנות שלי, המיוחדות שלי. ומתחת לכל אלו, נחה בעדנה אם כל הפחדים, המיתה. אני מתגוננת כי כל הפסד קטן שלי מראה לי שאני נכחדת. הדפנסיביות מדמה אשליה של שמירה על הגבולות שלי. עד כאן.
וכך, רוב החיים נחווים כמאבק. וככל שאני לחוצה יותר אני מתגוננת יותר והודפת יותר, גם אנשים אהובים ויקרים שרק רוצים לומר את דעתם. את הדפנסיביות מריחים מקילומטרים, אז אנשים דפנסיבים בהכרח גוררים לפתחם דינמיקות דפנסיביות. לפעמים עד שאפשר להגיד דבר מה בעל ערך צריך לעבוד שעה בחציבה דרך חומות ההתגוננות, להראות לאדם שהוא אהוב נו מטר וואט ותתחיל לדבר כבר באמא'שך על מה שאתה באמת רוצה.
אז עשיתי נסיון, יום שלם חבשתי את המשקפיים של ה"היום אני לא מתגוננת וכך ארגיש בטוחה". וזה פשוט מדהים. כי כשאני לא מתגוננת שום דבר לא יכול לאיים עלי. אבל מעבר לזה, כל שיחה נחווית בעדינות, אני מצליחה לשמוע מה בת השיח שלי מנסה לומר לי בלי לחשב בראשי איך להדוף את דבריה, להוכיח לה שאני מדייקת יותר מהזווית שלי, שאני יודעת הכי טוב מה נכון לי ושאני הכי מיוחדת בחדר. הפלא ופלא, כשאני לא מתגוננת בשיחה, גם בת השיח שלי מרפה מאחיזתה באמת הקדושה שלה ובמקום להגן על קיומה וחשיבותה, מקשיבה לי ומקבלת את דבריי באותה נחת. היו בטוחים שזה לא הופך את הדיון בינינו לרדוד והיפי. להיפך, אנחנו יכולות במעט זמן יחסית להתקדם לקראת הקתרזיס של השיחה, סיבת קיומה, ריפוי הדדי. לחברי שנגעלים מהמילה ריפוי, אל תתגוננו.
מה שמדגים שוב את החוק המופלא שכל פעולה שאני פועלת החוצה, בהכרח פועלת גם פנימה. נדיבות, טוב לב, אחריות, שותפות. או לחילופין, התגוננות, קמצנות, אדישות.
דבר מופלא אחר שקורה כשלא כועסים על הנסיבות (לקחו לי את החניה/ דפקו אותי בכסף/ עשו ממני צחוק בפייסבוק) ובוחרים לא להתגונן, מקבלים פיצויים במקומות אחרים בלתי צפויים. אני עוד לא יודעת להסביר בדיוק איך המנגנון הזה עובד אבל היו בטוחים כשכאראה את הדרך במו עיני תהיו הראשונים לשמוע. בינתיים תסתפקו בזה שאמרתי שזה עובד.
אני יכולה להוסיף מעצמי ולומר שאי התגוננות בזמן למשל הופכת אותך ל"צעיר" יותר, אי התגוננות בפני דחיה הופכת אותך גמיש ואינטואיטיבי יותר, אי התגוננות בפני מחסור כספי הופכת את הנסיבות הכספיות ליותר פתירות.
את השעור המהמם הזה אני חייבת לקורס בניסים שאני מתרגלת בחודשים האחרונים והוא מביא לחיי פרספקטיבה מאוד מועילה. תודה
