ציורים שבעה ועוד חמישה

ביד קלה ובזרוע נטויה

התפלקו לי שבעה ציורים, שבעה!

נפלאים, זורחים, חזקים

מלאים בסממנים אופנתיים.

בטקסטיל מנומר, בלשון מציצה

בעין בוהה נכוחה אמיצה.

הצהוב הוא צהוב, הכחול הוא כחול

נקיים ושלמים בהינף המכחול

זה אני ציירתי? תוהה לרגעים

אין סיכוי שיצאו לי עוד כאלה מושלמים.

למחרת כשאשוב אל הסטודיו שמחה ונרגשת

אווכח שטעיתי, טפשה מטופשת

הירוק שם לא טוב, הפרצוף מטומטם

סך הכל לא משכנע, כל הזוהר נעלם.

אווכח שטעיתי, אווכח שרומיתי

שיקרו לי הצבעים, הדימויים נסוגו

כל האומץ שהיה להם אתמול ברח

והציור כולו נראה מלוכלך. בבושה וכתמים.

ומכאן המדרון חלקלק ובוצי

מוטבת קפיצת בנג'י ישר אל קצי

כי הבוץ והרפש הם הם האמת

ומי שאומר אחרת משקר בהחלט.

לפחות בביצה אפשר להנות הנאה אסתטית

כי כאלו חומים ירוקים אפורים לא תשיגו באף חנות

אין פיגמנטים כאלו שפוגעים כמו חץ בלב, 

עושים את העבודה.

אפילו גדול הרסטורטורים לא ידע איך לשחזר

לכלוך כה עמוק של תחתית הביצה

שגירד האמן ממעמקי נפשו.

וזה נדבק ונצמד יותר מכל דבק

ומחזיק לנצח. בדוק.

עם האוירה והתובנות האלו

אני שומעת קול קורא לי ממרחק:

גלי בואי להתרחץ ולאכול.

הנה קפה, יש ילדים לטפל.

נכון. באמת.

טוב, אני כבר באה.

אף פעם לא מאחרת. שוטפת מעלי הבושה והמחסור

מסתרקת, מתלבשת יפה

ומקפיצה לתיק הופ ביסלי ותפוח

הנה הילדים: האחד אור, השני חסד

ושניהם ליבוב שמיימי.

בשעתיים שלוש עושים עבודת עומק,

במשחק ובדיבורים, בהוצאה מן הדעת

עד הערב אני שבה לעצמי מהטריפ.

מחר אחזור לסטודיו. אני יכולה.

אני באה ולא מפחדת.

שוב באים אלי החומים והם נמרחים על הניירות והבדים

באגביות שובבית, אני נשבית בקסמם.

עם תחתית הבאר ומרומי האולימפוס

אני מעמיסה ורודים על המכחול

ומקשטת את כל שבעת הציורים

ואת החדשים שעומדים לצאת מכינה בחופזה ותבונה

צ'יק וצ'ק, הופס וקלופס

מאיפה באתם תגידו שובבים?

באנו ודי

אוקי

אני מרוצה. הקיבה חוזרת לעבוד

הסיגריה לא צורבת. כל שיר מרגש.

חוזר אלי הכח והאומץ, אני כנה.

מה שיש אני שמה, בלי המצאות

בלי השתדלות יתר.

זה נח

שוב אני חוזרת הביתה מרוצה.

טיפסתי עוד מדרגה בספירלה

ואני שמחה שאני כל כך מרגישה הכל והמון

לא תמיד כזו חכמה ומתוחכמת

במרפסת הקדמית של המצח

אבל בשביל הרוב, די בסדר.

הטוב ביותר שנדמה לי שמגיע לי, והנה תיכף בא...

הוא ממש כאן ועכשיו, נח בשקט בבית החזה שלי.

אשים לו כלי עם מים כי חם.

ציורי ילדים

השעה 21:12. השעות הפוטוגניות משיגות אותי רוב היום (וגם את חברתי צביה!). ינאי נשכב לידי במיטה, טוען פיהוק ענק אחרון לפני שהוא מתמסר לשנת הלילה ואני מסדרת את נשימותי כך שאוכל להריח את האויר שהוא פולט, הבל מתוק וממכר שאין כמוהו בעולם כולו.
ועכשיו שהוא נרדם אני יכולה להתפנות לכתוב על עניין שמעסיק אותי הרבה ודווקא בגלל שאני מתביישת באספקטים רבים שלו, אני מבינה שטוב לכתוב על כך.
אני ציירת, בת של ציירת, נכדה של ציירת. את הכשרון שכל כך רציתי הדבקתי לעצמי מילדות, מתוקף רצוני להיות אהובה ומוערכת על ידי אמי, בני כתתי ועצמי. וכן משום שאהבתי תמיד לרשום ולצבוע. בילדותי היינו מבלים שעות אחי ואני במרפסת ביתם של סבי וסבתי בגבעתיים, רושמים בטושים צבעוניים. אני כבר אז אהבתי לצייר דמויות, על כל דף דמות עם אופי. ואחי היה אלוף הקומיקס. מהתבוננות רטרוספקטיבית, אחי היה הרבה יותר מורכב ומצחיק ממני בציור שלו. היו לו בדף אחד מלא סצינות, מלא בדיחות נונסנס, עם גופים שמתפוצצים, מכוניות מרוץ ואנשים שנופלים לבורות. 
היום יש לו חברה לניהול תיקי השקעות, ואני נשארתי ציירת.
בכיתה שלי למדו אתי עוד חברות מוכשרות ותמיד הרגשתי שאני בתחרות על התואר הציירת של הכיתה. לא בגלל שהגיע לי יותר או הייתי מוכשרת יותר. אלא מפני שאמי היא ציירת ולכן חובה עלי להחמיא לה ולהיות תפוחה שקרובה לעצתה. 
כשאני מסתכלת על ציורים שלי מהילדות, אני באמת בסדר. לא גאונה גדולה, בסדר. חמודה. לא רעה. אולי מרוב שפחדתי להכשל ולאכזב בתוצאות שלי, היו לי יחסי אהבה שנאה עם הציור והצגתו לקהל השופט. 

מפה לשם אני כאן, ציירת בת 37 עם נסיון של 15 שנה בהוראת ציור. עברו אצלי המון תלמידים, עזרתי לאמי בעשרות רבות של קבוצות, החלפתי בעצמי המון מורים מתוך טקטיקה ללמוד כמה שיותר מכל מי שמעניין אותי.
ועדיין, כשזה מגיע לבן שלי, אני בורה גמורה. כל הסבלנות שיש לי לתלמידים שלי מתחלפת בביקורתיות והשוואתיות כרונית. יצא לי ילד מופלא כזה, שלא מצייר הרבה, שמתעייף מזה ולא מתעניין בזה, שלא בחר יד דומיננטית לאחיזת עפרון עד לאחרונה, ושכתיבת אותיות ופיגורטיביות מפורטת פחות מעסיקה אותו. ילד שחולם רוב היום ולא תמיד עונה לעניין. יצא גם שהוא שנתיים בגן עיריה ושם מאוד מעודדים ציור פיגורטיבי וכתיבת אותיות.
יש ילדים שממילא יש להם נטיה כזאת והם עפים על כנפי הטושים לציורים ממש מורכבים ומושקעים. ויש ילדים שאוהבים להעתיק ולומדים מזה מעולה. וכשילד נמנע מציור, יושבים עליו שיצייר. הגננת של ינאי דיברה אתי על זה לא פעם, כשאני באה לגן לקחת אותו, מעטות הפעמים שאני רואה ציורים שלו תלויים, המגירה מניבה אולי ציור אחד או שניים במקרה הטוב בשבוע. ואני לא יכולה להמנע מלראות מה ואיך מציירים ילדים אחרים בגילו. 
אני זוכרת, שעד שהוא התחיל ללכת הייתי על כאלה קוצים שזה היה פשוט אסון. ובסוף הוא התחיל ללכת והבנתי כמה אמללתי את עצמי סתם. תמיד אני יודעת שהילד שלי מהמם ומופלא, ובמקביל אני ערה היטב להשוואות שאני עושה ולפחד שאני חשה כשנדמה לי שהוא לא ב"קצב".
אני יכולה לספר עליו המון דברים טובים! כמו זה שהוא אלוף הטיפוס על עצים, שיש לו לב ענק ורגישות וחמלה של מי שחי כבר מאה גלגולים, שהוא חברה'מן, מצחיק, יפה תואר, שהוא אח מהמם לטל, שהוא קורא מחשבות... 
אני כל כך מפחדת שהוא ירגיש שהוא נכשל, שיגידו לו שהוא לא מבין עניין, שהוא חולמני, שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא ב"קצב". כי זה מהדהד לי בדיוק את כל מה שאני הייתי כילדה. חולמנית, מעופפת, צחקו עלי מלא שאני מדברת לא לעניין. והייתי תלמידה גרועה. (חמישה מורים פרטיים בכיתה י':מתמטיקה, אנגלית, כימיה, ערבית ולשון).
זה היה כזה מעפן.
ועכשיו, הציור, מרגיש לי כמו הבטן הרכה של כל העסק הזה.
אתמול העלתי לאינסטגרם לראשונה ציור של ינאי.

היה דרוש לי אומץ רב לעשות זאת. את הציור הזה הוא צייר כבר לפני שבוע, והיו הרבה וריאציות של הדמות פשוטת הידיים בשדה עם קו שמים וקו אדמה. אבל זאת איכשהו, הטריפה אותי לגמרי. בגלל שהקווים שלו כל כך מזוקקים והוא לא "מרבה בדיבור" בציור, מצייר רק את הקווים המינימליים שצריך, בלי כמעט לצבוע, הם מהממים אותי. תצחקו אולי חברי האמנים, אבל יש לו יציאות סיי טוומבלי לא אחת ולא שתיים. והוא קלט אותי כבר מלא פעמים מדברת לידו על זה שהוא לא בקטע של ציור. והוא אף פעם לא אמר לי על זה כלום. (כי הוא גבר גבר, כמו אבא שלו. עושה הכל כדי לא להביך אותי). ועדיין, אני משווה ומשווה. 
למה אני לא יכולה להסתכל על הציור המהמם הזה שלו ולקבל אותו כמו שהוא?
למה אני חייבת שהוא יעמוד בקו ישר עם הציירים הכי חרוצים בגן?
למה יש לי סבלנות ואני רואה כל נים ופרט של ייחודיות בעבודות של סטודנטים שלי
וכשזה מגיע אליו, כן, אני רואה ומתפעלת, אבל יש לי אבל. אבל והשוואות.
אני רוצה כל כך להביא אור אל הבור הזה של המועקה שאני מרגישה למול השוני והייחודיות.
דווקא אני, שכל החיים שלי מנסה להיות מיוחדת ושונה, חוששת שזה מה שיהרוס לו.
ותראו, הציור כאן לפניכם. אתם יכולים להגיד שאתם לא רואים שמץ ממה שאני כותבת כאן, וזו דוגמא טובה לכך שכל אחד שוחה בסרטים של עצמו בלי קשר לשום אמת אבסולוטית. (שהיא אהבה).

ריפוי ב-לייק

אנחנו עושים לייק למה שאנחנו אוהבים ומרגישים אתו בנח
ואנחנו אף פעם לא עושים לייק למה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנו
משהו שמתחרה בנו, מתריס כלפינו, מראה לנו את עצמינו באור לא מחמיא
שילכו להזדיין ממני הם לא יקבלו לייק, נלחש בלב, הם עם האושר וההצלחה המזוייפים שלהם
גם לא נציע חברות לאנשים שיש לנו אתם תחרות דמיונית או שנאה קדמונית
ואם נציע והם לא יאשרו, נהיה בתחתית הבור. שיא ההשפלה.
קלטתי שכשאני בגטו של הפייסבוק (האגו של הפייסבוק)
אני משחקת לפי חוקי הגטו

אז דבר ראשון שהתעוררתי אליו לפני כבר כמעט שנה ואני מקפידה עליו מאוד
זה לא לעשות לייקים לפוסטים רוויי שנאה ופילוג. גם אם כותבים אותם חברים אהובים שלי
שאני לגמרי אתם בסירה מבחינה חברתית, פוליטית וכו (מי שלדעתי "צודקים").
חבר שכותב דברים שונאים, מסיתים, גזעניים זה כאילו פגע בכולם כולל עצמו ואין בדבריו שום תועלת.
ובנוסף
שמתי לב שעדיין קשה לי לעשות לייקים לכל מיני אנשים שאני מרגישה מאויימת מהם
מסיבות מבוססות יותר ופחות (הכל תכלס המצאות שלי, אבל נח לי להאמין שהן אמיתיות)
ויש אנשים שאני לא מעזה להציע להם חברות כי זה לא לכבודי

החלטתי לפתוח במלחמת גרילה נגד ההמצאות שלי
והפייסבוק הוא הכי מרחב של המצאה, את גוללת וגוללת ופתאום מרגישה מוצחקת או מודחקת או מותקפת. לסירוגין. כאילו לקחת קשת רגשות של שבוע ודחסת אותה לגלילה אחת בת שבע דקות.
ואנחנו מתרגלים לקפסולת המרורים הזו וצורכים אותה עוד ועוד ועוד.
זה כמו להזין את הלב בזבל. 
אנחנו, חלקינו, לא אוכלים חיות כדי לא להיות בית קברות מהלך לפגרים (יסלחו לי חברים אוכלי בשר זה לטובת ההמחשה)
אבל את הלב והראש מזינים בפגרים הכי רקובים

החלטתי שמעכשיו כל פעם שאני מרגישה שלא בא לי לעשות לייק למישהו
מהסיבות הבאות: אני מרגישה מאויימת, מקנאה, נוקמת, רדופה או נחותה
יש שם משהו שאני רוצה לרפא. הפוסט הזה מראה לי משהו שאני שונאת בעצמי
והדרך המהירה להראות לי שטעיתי כל הזמן היא פשוט לשחרר את זה ב-לייק.
זה לא לייק של פרגון מאולץ, או יציאה לידי חובה לרמות את עצמי שנרפאתי משנאתי.
זה לייק של שלום. של פתיחת צוהר. של אמון והדדיות. של חיוך לשכן שעד כה סירבתי להביט בפניו
כי הראה לי משהו בעצמי שאני לא סובלת.
הפלא ופלא
המציאות מתהפכת על צידה הנח והטוב מייד. ההדדיות נוצרת, החברות אפשרית
והאוייב נעלם
קילוגרמים של מטען שלילי עודף התפוגגו

נ.ב אם תעלה מחשבת "אבל אכלו לי שתו לי" או מחשבת "היפית רדודה", נזכיר לעצמנו שזה עוד זימבור של האגו. ושאפשר להתנגד בתוקף ולהיות הכי יעילים בהבעת עמדה, כשאנחנו לא מפחדים ולא מתגוננים.

תודה על הקשב.

שעור באי התגוננות

אחד השעורים הכי מאלפים שלמדתי השבוע הוא "אי התגוננות". בעצם, עד שלא היה כתוב לי מול הפרצוף בשחור על גבי לבן שאני עסוקה 92% מהיום בלהתגונן, בכלל לא עלה בדעתי שזה מה שאני עושה. מה זו התגוננות? וואו, זה כמעט הכל. רוב הדינמיקה בין אנשים, שאני מכירה, היא של התגוננות. כל אחד מגן על הרעיון שלו, על הדעה שלו, על עצמו, על כבודו וחשיבותו, על מיוחדותו. רחמים עצמיים למשל, זו התגוננות מפני עצמי והעולם. המחשבה: מה עלי לעשות בקשר לכך ולכך, ספוגה בהתגוננות. כי אני לא רוצה להפסיד או לטעות. הדחקה היא התגוננות, רכילות היא התגוננות, העתקת מרחב המחיה שלי מהמישור הפיזי לוירטואלי היא התגוננות.
ממה אני מתגוננת? מהפחד שיקחו לי את מה שחשוב לי: הכבוד שלי, הכסף שלי, הראויות שלי, היופי שלי, הגוף שלי, הרעיונות שלי, החשיבות שלי, הצדקנות שלי, המיוחדות שלי. ומתחת לכל אלו, נחה בעדנה אם כל הפחדים, המיתה. אני מתגוננת כי כל הפסד קטן שלי מראה לי שאני נכחדת. הדפנסיביות מדמה אשליה של שמירה על הגבולות שלי. עד כאן.
וכך, רוב החיים נחווים כמאבק. וככל שאני לחוצה יותר אני מתגוננת יותר והודפת יותר, גם אנשים אהובים ויקרים שרק רוצים לומר את דעתם. את הדפנסיביות מריחים מקילומטרים, אז אנשים דפנסיבים בהכרח גוררים לפתחם דינמיקות דפנסיביות. לפעמים עד שאפשר להגיד דבר מה בעל ערך צריך לעבוד שעה בחציבה דרך חומות ההתגוננות, להראות לאדם שהוא אהוב נו מטר וואט ותתחיל לדבר כבר באמא'שך על מה שאתה באמת רוצה.
אז עשיתי נסיון, יום שלם חבשתי את המשקפיים של ה"היום אני לא מתגוננת וכך ארגיש בטוחה". וזה פשוט מדהים. כי כשאני לא מתגוננת שום דבר לא יכול לאיים עלי. אבל מעבר לזה, כל שיחה נחווית בעדינות, אני מצליחה לשמוע מה בת השיח שלי מנסה לומר לי בלי לחשב בראשי איך להדוף את דבריה, להוכיח לה שאני מדייקת יותר מהזווית שלי, שאני יודעת הכי טוב מה נכון לי ושאני הכי מיוחדת בחדר. הפלא ופלא, כשאני לא מתגוננת בשיחה, גם בת השיח שלי מרפה מאחיזתה באמת הקדושה שלה ובמקום להגן על קיומה וחשיבותה, מקשיבה לי ומקבלת את דבריי באותה נחת. היו בטוחים שזה לא הופך את הדיון בינינו לרדוד והיפי. להיפך, אנחנו יכולות במעט זמן יחסית להתקדם לקראת הקתרזיס של השיחה, סיבת קיומה, ריפוי הדדי. לחברי שנגעלים מהמילה ריפוי, אל תתגוננו. 
מה שמדגים שוב את החוק המופלא שכל פעולה שאני פועלת החוצה, בהכרח פועלת גם פנימה. נדיבות, טוב לב, אחריות, שותפות. או לחילופין, התגוננות, קמצנות, אדישות.
דבר מופלא אחר שקורה כשלא כועסים על הנסיבות (לקחו לי את החניה/ דפקו אותי בכסף/ עשו ממני צחוק בפייסבוק) ובוחרים לא להתגונן, מקבלים פיצויים במקומות אחרים בלתי צפויים. אני עוד לא יודעת להסביר בדיוק איך המנגנון הזה עובד אבל היו בטוחים כשכאראה את הדרך במו עיני תהיו הראשונים לשמוע. בינתיים תסתפקו בזה שאמרתי שזה עובד.
אני יכולה להוסיף מעצמי ולומר שאי התגוננות בזמן למשל הופכת אותך ל"צעיר" יותר, אי התגוננות בפני דחיה הופכת אותך גמיש ואינטואיטיבי יותר, אי התגוננות בפני מחסור כספי הופכת את הנסיבות הכספיות ליותר פתירות.

את השעור המהמם הזה אני חייבת לקורס בניסים שאני מתרגלת בחודשים האחרונים והוא מביא לחיי פרספקטיבה מאוד מועילה. תודה

שפשוף נעים

מה שהכי בא, זה להרגיש נעים. להרגיש טוב. וכדי שזה יקרה, צריך להיפטר מרגשות קשים. שנאה, אשמה, פחד, בוז. אבל אלה, לא פשוט להיפטר מהם, כי יש מלא רווחים משניים שהם מספקים לי. ברגע שאני מרגישה מספיק חפשיה ובטוחה להשתחרר מהרגשות הקשים, אני יכולה להתחיל לדומם מחשבות ובתוך השקט לפגוש את הנעים הנצחי. זה אלוהים כאילו, אבל לא אלוהים של דת וטקסים. אלוהים של אני ואת ואתה. כח בורא ויוצר שקיים בי ממש עכשיו ואני יכולה להשתמש בו בחופשיות וביעילות. במיוחד אם אני לא שונאת ומגדפת. ונפרדת. אלה טובים ואלה דפוקים. אלא צודקים ואלה הם השטן. מליוני התפצלויות שאני מקדשת עד מוות.
כל רגש שלילי שמופנה החוצה הוא בהכרח גם מתקפה פנימית. אחד לאחד. כאילו שמתי לעצמי רעל בתה. ואם לא בא לי למות מהרעלה, אני חייבת להפסיק לנקום ולהוכיח. להפסיק לשנוא ולחשוד. אבל אז אני ארגיש פראיירית. שלקחו לי ושהורסים לי. ושירביצו לי ברחוב אם אני מצביעה מרצ או ביבי או רשימה משותפת.
ככה הדבקתי לעצמי איזו קליפה, איזה סיפור שאני הולכת איתו ברחוב ומספרת לכולם ובעיקר לעצמי: שאני גלי, בת 37, שוקלת 63, קצת מעשנת, ציירת, שמאלנית, אמא, יפה, מכוערת. סיפורים. והסיפורים האלה מאמללים אותי ברמות שאף אחד לא יכול להבין. לא, אתם הכי מבינים. גם לכם יש סיפורים מודבקים. והסיפורים האלה גוררים ציפיות ואכזבות וטרגדיות ועאלק הצלחות ונצחונות. אין לזה שום משמעות. אם אני מסכימה לוותר על הסיפורים שלי אז, רק אז יש לי צ'אנס להיות משוחררת ומאושרת. כי אם אין לי סיפור אני לא שייכת לשום דבר דמיוני. לא למקום ולא לזמן ולא לקבוצה ולא לקרקע. אז אני גם לא שונאת אף אחד. וכשאני ככה, אני מרגישה אהבה. תשמעו, אני מצליחה לעשות את זה. אמנם לשברירי שניות שמתארכות לרצפים יותר ארוכים. יש בזה נחמה והקלה שאף כדור לא יכול לתת. וזה זמין לי בכל רגע של חרדה. 
ואם אני רוצה לנסות לתאר לכם איך זה מרגיש, אז זה מרגיש הכי נעים בגוף. שקט בראש והגוף זרמים. כמו אחרי אורגזמה. ככה זה כשמרגישים אלוהים בגוף. יצירה או בריאה שהיא חפה מאגו.
ובגלל זה אנשים כל כך אוהבים אורגזמות. כי לכמה שניות הם יכולים להיות חפשיים ומשוחררים וראויים לעונג עילאי נטול זמן ומקום ונטול סיפור.
אשה אחת שאני אוהבת סיפרה לי שפעם כשהיא מתה וחזרה מהתקף לב, אז כשהיא גלשה מהחיים אל הלא כלום זו היתה ההרגשה הכי נעימה שהיתה לה אי פעם. כמו אחרי אורגזמה. נעים למות. היא אמרה לי. ואני חשבתי. בטח, הנה אתגר. למות בחיים. להיות ככה בפוסט אורגזמה ביומיום. במכולת, בקלפי, בגינת המשחקים. בכלל לא מטושטשת או חרמנית או זומבית. ממוקדת, חיונית, עירנית, מלאה באהבה. חפה מסיפורים, לא צודקת יותר ולא מיוחדת יותר מאף אחד. יפהפיה וזוהרת. עם ובלי בגדים. עם ובלי ציורים.
בכל רגע אני יכולה לבחור אם אני רוצה לאהוב או לפחד. לפעמים אני בוחרת ככה ולפעמים ככה למרות שאני יודעת מה הכי כדאי בדיפולט.
אז כל אחד ואחת ואני, נחשוב לנו קצת, עם כל השנאה וההתבדלות בפייסבוק, שמעבירים אנשים על דעתם, מתנפצים אחד על השני ומתגלגלים בזכוכיות, שזה הכל סיפורים שאנחנו נדבקים אליהם. ואפשר להפסיק עם זה. מפחדים? תחשבו מה בא לכם לבחור. תודה ובאהבה. 

ימים של חולשה

הבעסה חוזרת בספיראלות כמו ההשראה, הוסת והאהבה לבישול.

לוקח לי כמה ימים לקלוט שאני בבעסה

וכשאני מבינה את זה סוף סוף נשארות לי בערך 48 שעות להיות שם

ואז הספיראלה ממשיכה ומרימה אותי משם

לפני איזה שנתיים, הבעסה היתה מרה וארוכה
הכל היה כבד לי בעיקר העפעפיים ויד ימין

גם לחצו לי הג'ינסים

הרדיפות העצמיות שברו שיאים

והרחמים העצמיים היו הדי ג'יי

של מסיבות שנמשכו שבועות ארוכים

גם בשנתיים האחרונות, מאז שלקחתי את עצמי בידיים

אני בבעסה כל קבוצת זמן קבועה. אבל העוצמה שלה ירדה בלפחות 68%

ואת החומציות של הרחמים העצמיים אני מזהה על ההתחלה ובגלל שאין בזה כבר רומנטיקה

אני לא נהנת מרחמים עצמיים אז אני לא בוכה מזה שאני מסכנה ולא הולך לי

למשל הבוקר היה רגע שחשבתי לעצמי שאני אמא מחורבנת. אבל ידעתי שכשאני מטיחה בעצמי את זה, אני משקרת. כי אני לא באמת חושבת ככה. וזה די מגניב שאני כבר לא יכולה להכאיב לעצמי כל כך בקלות כמו פעם.

בקיצור, עכשיו למשל אני בימים האלה של הבעסה, ב 48 שעות האחרונות שלה כנראה

ואני מתפקדת יופי. אפילו חזרתי לצייר אחרי הקיטור האחרון שלי ויוצאים לי אחלה ציורים.

והתחלתי לכתוב סיפור פורנוגרפי די ארוך וממש מענג

חסר לי פורנו מוצלח בשפת מקור. אז אמרתי אני אעשה כזה

אבל אני חייבת לאזן אותו עם סיפור משכנע ופה אני נראה לי נופלת

כשאני מנפחת את הדמויות שלי מעבר לגודל שנועד להן מלכתחילה הן מתבלבלות

כי גם כשעושים ביד וצריכים סיפור להשתפשף עליו, המסגרת צריכה להיות משכנעת

כדי שהשיא יעבוד.

בקיצור. זהו.

אם יש לכם טיפים.

הצייר ששבר לי את היד

הצייר ששבר לי את היד, 45x36 ס"מ, שמן על בד, 2012

אולי היום זה לא היום הכי מושלם עבורי לדבר על ציור, ובטח שלא על תקופות שפל בציור, אבל כנראה שבכל זאת יש בי די בטחון כדי לעשות זאת. עכשיו זו תקופה שבה אני מציירת פחות וכותבת יותר, וכדי להתפקן בכל זאת מעת לעת אני מתיזה רישומי דיו מהירים פה ושם כמו קוף מאונן. אבל אין שום מהלך ציורי בר תוקף וחשיבות שאני יכולה להתפאר בו. וכיאה לתקופות כאלו, ההוויה מחפשת איפה עוד, איפה עוד אני חלשה כעת ומצביעה בתנופה- הנה! הנה! כאן את חלשה, וגם כאן ושם. כמו מרגלת טובה ויסודית אני מגלה לעצמי בלי רחמים על כל סדק שישנו בחזות המאושרת שלי. החולשות רק מחכות שמישהו ישים לב אליהן. כמה זמן אפשר לחכות בחושך כמה? הרי אני מתהלכת מזה זמן מה באור ומה זה נהנת וחוגגת, אז מה נהיה כאילו? 

בכל זאת אני מגיעה לסטודיו ומבלה כאן זמן, מתקשרת יותר ופחות עם מה שצברתי במהלך השנים, נודדת יותר ויותר למרחבי הפייסבוק והאינסטגרם ולא כמו חברים מוכשרים אחרים שלי, אין לי יכולת לזפזפ בין זה לבין ציור. כל המסיבה נהרסת לי ואני חוטפת סחרחורת ויאוש. כולם נראים כל כך מגניבים ומעורבים ופעילים, אפילו הכעס והאבל שלהם סקסי. כולם מכירים את כולם ונמצאים בכל מקום, כולם עובדים ומייצרים ומציגים ומתבלטים. כולם יפים.

אני מספרת לכם כאן בחודשים האחרונים כמה זה חשוב, בעולם הניהול הקארמתי, לפרגן. (פרגון זו מילה שאני לא אוהבת דווקא כי היא מדיפה ניחוח של מלאכותיות ואילוץ. אני מעדיפה את המילים תמיכה, הדדיות ושיתוף פעולה). אז הדדיות לצורך העניין מניעה בצורה הרבה יותר טובה את האנרגיות היצירתיות והקיומיות שלנו. הרווח גדל לאין שעור כשאנחנו משתפים אחרים בדברים שקורים, כשאנחנו נדיבים ועוזרים. הרבה יותר מאשר כשאנחנו חשדנים, קנאים, מסתירים ומתנהלים כמו ניצולים שצריכים לשרוד. הידיעה שכל מה שקורה הוא לטובה, או לחילופין במחשבה מתקדמת יותר, כל מה שקורה לא באמת משנה בכלל, גם מאוד עוזרת לקבל את המציאות כפי שהיא מבלי להאבק או להסתחרר ממנה. איזה איזון מושלם זה יכול להיות, תתארו לכם, לחיות בשוויון נפש אמיתי ועדיין להיות מאוד רגיש ואמפתי, יצירתי, עמוק, משוכלל, חרמן, כועס ועדיין, בשוויון נפש מוחלט. מצליחים לדמיין את זה? שם אני רוצה להיות.

אז חזרה שתי פסקאות אחורה, אני בסטודיו ומוציאה ציורים ישנים והנה מצאתי כמה מתקופה אחרת לפני שנתיים כשהיה ה"שפל" היצירתי האחרון. גיליתי כמה ציורים שציירתי בחוסר אונים מוחלט נוכח אוזלת היד שלי כלפי החיים, שהרגישו לי מאוד עלובים אז (כן כן למרות הילדים והכל)
ודווקא שם בשיא החולשה והחורבן שלי נגלה לי סוג ציור ממש אותנטי שקיים בי ולא יוצא לי כמעט אף פעם בשלמותו, רק מבליח פעם בכמה שנים. ציור בו אני נכנעת לכל מה שאני לא אוהבת בעצמי ומצליחה לדווח על זה בקומפוזיציה לא רעה ובפשטות רבה. ואלו ציורים שמרגישים לי, ברטרוספקטיבה, ככאלה שמאוד מייצגים אותי.

אני מראה לכם כאן אחד מהם, שמו "הצייר ששבר לי את היד". מתוארת סצינה בה צייר אחר שכנראה קינאתי בו או סלדתי ממנו באותה תקופה (יש לי מושג מעורפל מי זה) חשף אותי בחולשתי ונקם בי והוא שובר לי את עצמות יד ימין, היד החזקה שלי. וברובד האחורי אני נופחת את נשמתי בענן של עשן והוא נושם לתוכו את העשן הזה וגונב את נשמתי. תכלס.