מוות ומהות, קצת על יוסי

יוסי ברגר מת. לא ראיתי אותו כמעט בשנים האחרונות. פה ושם בפתיחות, בתערוכות, בכאלה. לא היה לי שום זכרון טרי ממנו, אבל מאוד הערכתי וחיבבתי את האישיות שלו, את האופן בו התבונן ודיבר על אמנות ועם אמנים ואת האמנות שלו עצמה. אהבתי והתרגשתי ונעצבתי ממנה. פגשתי בלוויה אמן אחר שאני אוהבת מאוד. שאל אותי, גם ללוויה שלי תבואי? אמרתי, בטח, אם לא אמות קודם. מה פתאום שתמותי? שאל בחיוך והסתלק.
חשבתי שאם היתה נופלת פצצה בבית העלמין מנוחה נכונה, היו צריכים להקים את העולם האמנות מחדש. רבים וטובים מעולם האמנות באו לחלוק לו כבוד אחרון. בשקט. בלי הספדים לבקשתו. היה מוזר, משונה וקורע לב. לוויה היא ארוע מאוד אינטימי בעצם. כשאתה פוגש פן של החיים, או המוות של אדם ומקורו נחשף. כל עמיתך ומכריך רואים את אמא שלך קרועה לגזרים, מייבבת אל השמים. לא היה צריך יותר. זה היה מחזה בלתי אפשרי. היו שקראו לו אכזרי, או אמרו, איך עושים דבר כזה? לאמירה הזו קשה לי להתחבר. מה זאת אומרת, הוא חייב למישהו משהו? הרי החירות המלאה היחידה כמעט שיש לאדם היא לחיות או למות. והיא שייכת רק לו. נכון שלאנשים יש מחוייבויות שונות בחיים. אבל אם הם מקבלים קריאה ברורה להסתלק מכאן, והם לא יכולים לעמוד בפניה, האם צריך להאשים אותם באכזריות? לא בטוח.

הנסיבות הן טראגיות ביותר. אבל אני תמיד מרגישה, כשמישהו מת, שבוודאי באה לו הקלה מעול העולם הזה. שערו בנפשכם, לא להתמודד יותר עם פרנסה, דחיה, דכדוך, מחסור, שיעמום, חשבונות, רשויות, מחוייבויות. נגמר, ביי, לחפשי. לא מרגש אתכם? אותי זה מרגש. ממש הייתי רוצה. כבר עכשיו. לא מהמקום שמבקש נפשו למות. אלא מהמקום שמבקש להתנער מהבלי העולם הזה בעודי בחיים.
מעולם לא היו לי מחשבות ממשיות להסתלק פיזית, אבל אני כן זקוקה להקלה ושקט. מסרבת להיות שפחה נרצעת לנסיבות הקיומיות המשעבדות. התקשורת, הפוליטיקה, החברה, היצירה, המעמד שלי בעולם, ההישגים שלי. העולם הזה מבולבל לגמרי, זה ברור. עצם העובדה שאנשים מתנכלים זה לזה, בזים, משמידים ומשחיתים גוף, נפש ורכוש, צמאי דם, כסא וכסף, זה בלבול מהותי בתפקיד שאנחנו בכלל זכאים לו על פני העולם.  באופן עקרוני, במהות, התפקיד היחידי האמיתי שיש לי ולכל אחד אחר כאן, הוא להתחבר, לשתף, להתאחד, לאהוב ולעשות שלום. איך זה יתכן שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטים יותר ופחות מקדישים חיים שלמים למשחקי הבלים מופרכים? להגיד את המילה האחרונה המושחזת יותר, לפצוע בסטייל, לגזול באלגנטיות, לתת מכה מתחת לחגורה, המרוץ אחר היד העליונה. בזים למישהו אחד אבל מכבדים מישהו אחר. מה ההבדל באמת? לא היה מאתגר יותר לנסות לתת יחס שווה לכל אחד? בלי התגוננויות ותקיפות. בלי התנצלויות וסיוגים. ככה, להיות גוש בשר אנרגטי שוחר טוב, בלתי פגיע שמזמין אתכם לקפה. לא תבואו?

בין הפציעות

כבר הרבה זמן שאני כותבת בראש טקסטים וסיפורים אבל לא מעלה אותם כאן. כי היה בלבי הרבה זלזול וכעס וטינה. כך שתאורי הדמויות והמקרים נכתבו ממקום חלש ולא רציתי להחליש. מוטב לדבר על בוז וכעס בלב שווה ולא בלב חולה ומגורה. מה לעשות, אני גם כותבת פחות טוב כשאני פצועה. הכי טוב זה לכתוב בין פציעות. כשיש זכרון חי וחד לכאב אבל הוא לא מנהל אותי.
כל כך אני שמחה שלא נכנעתי וכתבתי סתם דברים כדי למלא את החלל. פשוט נשארתי דוממת. ולאט הרגשתי איך זהותי נעלמת. אני לא כותבת ולא מעלה תמונות מחיי, לא משתפת בדבר ממה שקורה בהם. יחסית להרגלי השיתוף שלי זה היה לא פשוט. להעלם. כמה האגו שלי אוהב ורגיל לקבל מחמאות ותשבוחות ולעורר קשרים ישנים חדשים. שכולם ידעו שאני כותבת יפה ומעניין ושחיי שווים פרוטה, שאני עדיין נראית מגניבה, לא נחה לרגע כמובן, ידי על העליונה.

עזבתי כל זה. יצאתי ככה בכיסים ריקים לשוטט ברחובות הוירטואלים. כולם כל כך נחושים בדעתם, צודקים, מוכיחים. פעם כעסתי על זה. היום אני רק משתוממת, אפילו לא. פחות איכפת לי. אולי אני אפילו קרובה להתבונן גם בדוגמאות התנהגות אקסצנטריות בסוג של אהבה. כלומר, שוויון לב. ואולי עוד לא.
אני נמצאת בשלב שאני כבר מבינה די הרבה אבל עדיין קירות גבוהים מסתירים לי.
אני בניתי את הקירות האלו, אלא מה. כי אני מפחדת עדיין. אבל ממש בקרוב, אולי בתקופת "בין הפציעות" הבאה ארהיב עוז לטפס על אחד הקירות להשקיף. בעצם. כשאפסיק לפחד גם הקירות יעלמו.
יעלם הכל.
ואני אמשיך לעשות את כל מה שאני צריכה לעשות בחיים האלה: לקום, להכין, להביא, להחזיר, לחבק, ללמד, לישון, להיות חברה, להיות מאהבת, ציירת, מורה ועוד כל מיני ג'ובים שאספתי לעצמי. אבל אעשה את זה כמו פרפר, או ציפור, או רוח. נוכחת, קשובה, חפשיה. אמשיך להיות בדיוק איפה שאני צריכה להיות, או איפה שצריכים אותי, אבל בלי הכרח וחובה. בלי שלשלאות אשמה וחשבונאות. בלי להיות עבד של הנסיבות.
כמה חופש זה יביא גם לכל מי שחי אתי. וכמה חופש הם יוכלו להפיץ הלאה.
אני כה רחוקה, חברים, מהיעד. ובה בעת קרובה כפסע.
נגמר חג החירות, אבל אני מתכננת להוסיף ולחגוג עוד ועוד, שוב ושוב, לעשות כל אקספרימנט אפשרי כדי לחנך את עצמי לחופש. במחשבה, בדיבור, במעשה.
וחופש מבחינתי הוא מרחב חף מפגיעה, שנעים בו, שהשמחה שורה בו, שהוא משותף ושייך לכולם.

אני מתכננת להשתחרר מעול החיים בלי לחכות למוות שיבוא קודם. כבר עכשיו, זו זכותי ולזה בדיוק אני ראויה. לא אחדול עד שאפצח את הקוד המנעול. כבר ניתנו לי אלפי קודים יעילים, אבל המנעול שלי יחיד ומיוחד. יבוא היום המדוייק והקוד יתגלה. לא סתם אני טורחת על הפיצוח.
ודעו לכם, שבכל משימת פיצוח שאי פעם נקלעתי אליה בחיי, נמלטתי. ויתרתי מראש על הסיכוי להבין בכלל במה מדובר. כמובן, שלא להיות אחרונת הסתומות.
במשימץ פיצוח זו ידידי, אני מגלה נחישות שלא ידעתי שיש בי. כבר שנים. בהתמדה, בשקט, מכיוונים שונים, אני חופרת. מנסה כלים שונים. הולכת וחוזרת מבעלי מקצוע. ממתינה בשקט בלילות. משתפת חברים בפריצות דרך קטנות וגדולות. צוחקת תוך כדי. מתרחקת ומתקרבת.
ביום שאגלה את הקוד, זה יהיה כמובן בשפה ובמנגינה שאני מכירה ומבינה הכי טוב, אגלה לכל מי שרוצה ומוכן לשמוע, יש לי ודאי תאומי נפש רבים שישמחו להשתחרר יחד אתי.

טקטיקה חדשה

כתבתי סיפור שסיפרתי עליו בקצרה לקהל היקר שבא לארטפורט לשמוע אותי ואת גוסטבו סגורסקי. אבל משהו בסיפור נתקע ואפילו ניסיתי לחזור אליו שלוש וארבע פעמים, נתקע. נידון להתקע בבוידעם של הבלוג בינתיים.
אני כן יכולה לשער למה הוא נתקע. כי ניסיתי לעשות בו מהלך, או לייצג קבוצות אוכלוסיה בצורה מנוכרת ולעגנית, כי נדמה לי שזה סיגנון מצחיק שמניע יפה את הסיפור.
אבל זה מנוגד לגמרי למה שאני מנסה לעשות בחיים עצמם. לשלח את הלעג והפילוג הלאה ממני.
להסתכל על כל אדם שאני פוגשת בו כשותף כלשהו לדבר מה. ובמיוחד, אנשים שיש לי אתם תקשורת מורכבת, מתגוננת ומתבדלת. ואני עומדת בראש אותם אנשים. אני. מפולגת ומבודלת בתוך עצמי לאורך ולרוחב. עדיין קמה מהשינה, בבוקר או בצהריים עם מוות בבית החזה. עובר די מהר, אבל עדיין שם.
האגו שלי מספר לי דברים איומים ונוראיים על עצמי, ויש לו הוכחות מכאן ועד סין.
לדבריו, זה לא עומד להשתנות, רק להחמיר. האגו שלי מלכלך גם על מלא אנשים אחרים. שהם רעים, צרי מח, סכסכנים, עיוורים ומפגרים.
הוא ממציא בדותות מאוד משכנעות לפיהן במקומות מסויימים סימנו אותי, אני מוחרמת, לא אהובה, חסרת פוטנציאל, זקנה, עלובה, טיפשה. וואי, יש עוד מלא. אפסיק כאן זה מספיק.
האגו שלי גם אומר לי שאני צריכה להתבייש לעצמי שאני מגלה את כל זה כאן, ושאני אשלם על זה מחיר יקר.
אבל הטקטיקה החדשה שלי היא לעשות בדיוק ההיפך ממה שהוא זומם עבורי.
אם ההמלצה החד משמעית של האגו שלי היא לא לתקשר עם מישהו/י שאנחנו באי הסכמה, אני מייד מתקשרת. אם האגו שלי אומר לי שאין לי מספיק ואני צריכה לחסוך ולהתקמצן, אני מייד נותנת. משתפת ומחלקת. אם הוא אומר לי שיש דברים שהם לא לכבודי, אני ניגשת ובודקת וגם משתתפת. ויש עוד הרבה דוגמאות אחרות. אני מגמישה אותו ככה, מערערת על סמכותו ובוחרת בשיתוף פעולה במקום קנאות ובדידות.
עכשיו עייפה ובא לי לחזור מייד לפרק תשע ב"שטיסל".
אבל דעו שלא שכחתי אתכם, חלק חשוב מעולמי אתם.
לילה טוב והרבה אהבה.

המטרה אחת

עם יצירתה החדשה "שימי לי את המילים בפה", המוצגת בימים אלו בתערוכת הפרפורמנס המדוברת "מתקן 27" במוזיאון בית העיר, גליה פסטרנק משוחחת איתנו על חציית גבולות, חרדות קיומיות וגאולה.
ראיון שיזיז אתכם כמה סנטימטרים למעלה.   

שלום גליה, מה שלומך?

בסדר גמור, תודה

גליה, את מוכרת לרבים כציירת. ראיתי כמה עבודות שלך בתערוכות שונות. אני חייבת לציין שהעבודה החדשה שלך הפתיעה אותי. תוכלי לספר לנו איך התגלגלת להשתתף בתערוכת פרפורמנס פוליטית ופרובוקטיבית עם עבודה רוחנית?

כן. קיבלתי פניה במייל, לפני כמה חדשים מעידית הרמן, הראש של תאטרון קליפה. היא סיפרה לי בקצרה על הפרוייקט, והזמינה אותי להעלות רעיון לעבודה. היא לא היתה אז בארץ לדעתי.
לקחתי את הזמן וניסיתי לחשוב על רעיונות. היו לי יחסי משיכה דחיה לכל העניין. משיכה כי תאטרון קליפה הוא אחד מגופי היצירה המגניבים ביותר שפועלים בארץ. הייתי שם פעם קופאית לפני הרבה שנים וראיתי מה הולך שם. הם פשוט אלכימאים. אנשים שלוקחים גלגל מפונצ'ר ובונים ממנו ארמון. רציתי להתחכך בקסם הזה.
והדחיה מתוך פחד להשתתף בתערוכת מיצג פוליטית רועשת- לא המדיום שלי ולא התדר שלי.

תדר?

תדר במובן של תכונה רגשית. תערוכה פוליטית מרגישה לי כמו משהו שמשקף עימות, הטחה, סכסוך, אינטרסים. זה אולי קצת פשטני, אבל זו התכונה. 
ואני, באופן אישי, קיומי ויצירתי ממש מנסה להתרחק עכשיו מהתדר הזה.

את יכולה להסביר?

לפני שלוש שנים, אחרי תקופת יצירה עמוסה, זכיה בפרס וכמה תערוכות, בתוכן הריתי וילדתי את בני השני, נשבר בי שבר גדול. איבדתי אמון בכל מה שאני עושה. נמאס לי לגמרי מהכל. הציניות התישה אותי והבנתי שאני צריכה להחליט החלטה גורלית. אם להמשיך לחיות בדלות או ברווחה. במצב רגשי מורעב או במצב נעים ונח. התשובה היתה לי ברורה, רק שזמן רב מחשבות כמו: "אי אפשר ליצור ממקום שבע" תקעו אותי. חשבתי שאם יהיה לי נח, אז לא אצליח להגיב בצורה מעניינת, קישרתי את ההתוקף היצירתי שלי לכעס ואי נוחות. וגם כמובן יש אשמה בלהרגיש טוב בארץ מדממת. זה כאילו חוסר אחריות. 

מה היה אז בדיוק? יכולה לתאר?

הייתי פשוט רדופה. אכלו לי שתו לי. פרנואידית, חשדנית, כפייתית. הנה אמרתי. התכונות האלו ניהלו אותי ודרכן ראיתי את החיים. את החברויות שלי, את המקום שלי בעולם. הייתי כל הזמן חסרה. בתשומת לב, בכסף, בכבוד. גם כשקיבלתי משהו מאלה, זה לא הספיק בכלל. 
מתוך המצב הזה עוד ניסיתי להמשיך לצייר.
תראי, אפשר להעביר חיים שלמים ככה. לחיות בתוך אתר בניה עם כל הרעש והדחפורים והבורות.
אבל אני פשוט לא יכולתי יותר.

אז מה עשית?

עזבתי הכל ונסעתי לסוף שבוע באמירים, לקורס תטא הילינג. הנקתי אז, התינוק שלי היה בן חמישה חדשים, אבל הייתי חייבת פשוט לסוע. לקחתי אתי משאבה שלא עבדה טוב ובסוף סחטתי לבד את הציצים הגדושים והכואבים שלי בהפסקות.

ומה עשית עם החלב?

שתיתי אותו כמובן. אבל אנחנו סוטות מהנושא. אחרי סוף השבוע הזה התחלתי לתרגל את השיטה ולמדתי עוד קורס ועוד אחד ודברים התחילו להשתנות.

"אכלו לי שתו לי", גליה פסטרנק בסטודיו

צילום: אלעד שריג

מה, נהיית רוחנית פתאום?

זה לא היה פתאום. אני חושבת שתמיד הייתי אדם רוחני. כילדה, האמנתי באופן מוחלט בזה שיש לי כוחות לשנות מציאות ולשלוט במצבים בכח המחשבה. ראיתי חתיכת דשא קטן קצוץ בבניין למטה והרגשתי שאפשר לעשות אתה כל דבר בעולם. כל גרגר היה פוטנציאל אינסופי. אבל השנים עברו ואיכשהו ויתרתי על הקסם ועל המחשבות האלו. אולי הן בצבצו מדי פעם, אבל כבר נהייתי יותר ספקנית וחסרת בטחון. התחלתי להתעניין בבנים ולחלום בהקיץ, מחשבות בטלות כל מיני.
אלוהים לא ממש היה אופציה. בבית בו גדלתי לא היה קיים מושג כזה בכלל. אבל חשבתי מחשבות כמו זה שאם יש אלוהים הוא בתוכי, שיש בי כח לרפא כל דבר ושכל הדברים קשורים זה לזה. גם תמיד האמנתי שיש תקנה לכל. שיש מערכת חוקים בלתי נראית, אך זמינה, שאפשר לחבור אליה וליצור מתוכה.

החיים הרוחניים שפסטרנק התעניינה בהם עוד ועוד זלגו אט אט לתוך אמנותה, שהיא מגדירה כפיגורטיבית פנטסטית, לעתים ביוגרפית. בגופי עבודותיה שנוצרו עד 2013 מתוארות בעיקר דמויות הנאבקות בעצמן, בטבע, אילמות או נכות. דמויות הנושאות הבעה אלימה ומוטרפת ובה בעת פגיעה ואבודה. 

אז מה קרה בעצם לסיפורים שאת מספרת גליה? מה עבר על הדמויות שלך?

קודם, כשכאב לי, וכאב לי די הרבה- הלב, הגוף, המחשבות, באופן טבעי נטיתי לבחור בייצוגים שמשקפים את המטען הזה. דמויות קצה של רוצחים ונרצחים, זונות במקום עבודתן, אמנים אבודים שמחרבנים על נייר ועושים יוגה ומצלמים את עצמם. רגעים כאלו. המון לעג וציניות הזינו את העבודה שלי. זה אמנם סיפק לי כמויות אינסופיות של סצינות, דימויים וכיווני עבודה, אבל ההליכה בהם היתה מתישה ומרה. 

את אמא לשני ילדים, האמהות לא מציעה איזשהו חילוץ מהמקום הזה שאת מתארת? האנוכי, הקפוץ, החבול? במקום לשבת בסטודיו ולחפור בפצעים את נאלצת לשבת בגינות המשחקים ולנהל שיחות חולין עם אמהות. זה לא עוזר? או לפחות סוג של אסקפיזם בריא?

זו טעות נפוצה, לחשוב שהקמת משפחה גואלת אדם מייסוריו. שילדים מעניקים את כל המשמעות והשמחה הדרושה ומצילים אותך מעצמך.זה כן משנה את החיים, את סדר היום, את סדרי העדיפויות, את הפרספקטיבות על דברים. נכנסת המון המון אהבה למערכת. אבל זה לא גואל אותך מעצמך.

נערה וכלבה, 82*112 ס"מ, שמן על בד, 2004 

ציידת, 50*70 ס"מ, שמן על בד, 2004

בבית הזונות, 20*27 ס"מ, דיו על נייר, 2008

אז מה קורה כעת ב"מתקן 27"?

מתקן 27 נולד מתוך בהילות להגיב למה שקורה היום בחברה שלנו, בתרבות שלנו. חוסר וודאות, פאניקה, צנזורה, שיימינג, נידוי. תוצרי לוואי של עוולות גדולות הרבה יותר, קולקטיביות. כיבוש, קיפוח, גזענות ופגיעה בבעלי חיים. יש המון פחד בתוך המציאות היומיומית שלנו ונדמה שכולם יורים לכל הכיוונים, לכל צל שמתקרב אלינו. נדמה שרק סחטנות עובדת. לעג ובוז.
מתוך החורבה הזו, באים תאטרון קליפה ומסמנים טריטוריה מוזיאלית חיה. כאשר כל הסימנים שציינתי הופכים לדימויים נעים, לחומרים פיזיים, להתנגשויות הכרחיות בין המציגים לקהל. סימנים של חרא, של דם, של אלימות, סמלי זהות מכוננים שנדחפים לגרון ומכאיבים. זה כמובן נעשה בצורה תאטרלית, מצחיקה, מטלטלת. אי אפשר להשאר אדישים למה שקורה שם. 

ואיך את משתלבת בכל הסיפור הזה?

אני מקרה קצת שונה. קודם כל, אני המציגה היחידה שלא פוגשת את הקהל פייס טו פייס. למעשה, חוץ מהחזרה הגנראלית הראשונה, לא יצא לי לראות את המופע חי, מפוצץ בקהל, כפי שקורה מדי שבוע. 
אני סגורה בתא שבניתי ופוגשת את הקהל דרך התכתבות בלבד.

איך זה עובד?

הקמתי מרחב תפילה אלטרנטיבי, מעין אי מוגן שאפשר להימלט אליו או להיפלט אליו מתוך הכאוס של התערוכה. יצרתי אוירה כזו בחדר שמייד ממסמסת את ההגנות וההתבצרויות. בכל האמצעים העיצוביים שהרגישו לי נכונים. יצירתו של שטראוס ארבעה שירים אחרונים בביצוע ג'סי נורמן מתנגנת ברפיט כל הזמן. התאורה רכה וחמה, שטיח גדול ועתיק מחפה את רצפת החדר, יש פינת ישיבה וכד פרחים. כל מה שהיה גורם לי, לפחות, להתמסר ולהתרכך.

ואז?

ואז אפשר לפגוש גם אותי, או את הישות שהיא אני. במרכז החדר ניצב תא וידויים שעל קירותיו ציירתי ארבע סצינות סמליות, מכוננות: החורבן, הרסטורציה, בריאת המציאות והגאולה. פריימים שמדגימים כל תהליך יצירתי ואולי גם כל תהליך אמוני. בדופן הקדמית של התא יש חריץ ודרכו אני מתקשרת עם הצופים בהתכתבות.

איזו מן התכתבות זו?

תקשורית.

תסבירי?

אני נמצאת במדיטציה עמוקה ומתקשרת דברי אהבה וחסד שבאים מאלוהים. נכנסים אלי מדי מופע עשרות רבות של מכתבים אנונימיים. אני לא רואה את הקהל והקהל לא רואה אותי. אנשים שואלים אותי על זוגיות, פריון, כסף, החלטות מקצועיות או תהיות קיומיות. גם אנשים שקרובים אלי מאוד כתבו לי ולא ידעתי שזה הם.

לא מפחיד אותך להטעות ולהשלות את הקהל?

מה פתאום. כל תשובה שניתנת ומקורה באהבה לא יכולה להשלות. התשובה שניתנת מתאימה בדיוק לצרכיו של השואל.

קרה לך שלא ידעת לענות?

כן. פעם אחת. שאלה שקשורה לפוליטיקה.

איך אנשים מגיבים אליך?

בכל מיני צורות. צוחקים, מודים לי, שולחים לי פתקאות אהבה בחזרה. יש גם כאלו שנכנסים אתי לדיאלוגים ומבקשים הסברים, או מתפלפלים אתי על אמנות. היתה גם מישהי, נדמה לי שזו אשה, שדחתה את התשובות שנתתי לה ואמרה לי שהן לא מספקות אותה.

נעלבת?

לא. אבל השתוממתי. 

אז מה את בעצם מקווה לתת בעבודה הזו? או מה העניין האמנותי שלה? כלומר, התא מוצב בקונסטלציה של תערוכה, אבל המיצג יש לו איכויות רוחניות שלא בהכרח קשורות לכל מה שקורה ב"מתקן 27" העצבני. 

אותי מעניינת חציית הגבולות הזו בין מה שמותר או לגיטימי לעשות ולהגיד. יש משהו שנחשב מאוד לא קול ומודחק בהשמעת קולות מפוייסים, בהזמנה לסליחה, לגאולה. נדמה לי שהמושגים האלו לא כשרים בכלל בדיבור על אמנות. כי הם בלתי ניתנים לשפיטה, הם מתחברים לחובבנות ואולי כי רבים מעדיפים להמשיך להשרף, ללקק פצעים ולהתלונן מאשר להרפא. מרגישים שברפואה יש התעלמות מחומרת המצב. או אסקפיזם.
אנשים גם לא מרגישים שהם ראויים לגאולה. מרגישים אשמים ומלוכלכים. ויש רווח משני בלהיות אשם ומלוכלך. זה יוצר איזון רגשי עם הקטסטרופות שקורות בחוץ, כאמור, זה גם יוצר שייכות לזהות מוכרת ולאפיל יצירתי. את לא יכולה להיחשב אמנית רצינית ואקטואלית עם אמירה משמעותית אם את עסוקה כל היום בלסלוח. אין אדג', אין מכת פטיש. רק סדין לבן ברוח. זה לא מתאים.

ככה את חושבת?

תראי, אני מדברת אתך בקלישאות, אלו ההתניות שמתוכן אני באתי. אלו החומרים שהקאתי החוצה. ברור לי שהדרך שלי ברת תוקף, משמעותית ונכונה. ברור לי שאני לא מפסידה דבר בכך שאני סולחת.

מתוך המיצב: שימי לי את המילים בפה, "מתקן 27"

צילום: דין אהרוני

אז מה מעניקה לך הסליחה הזו שאת חוזרת ומדגישה?

את חיי בחזרה היא מעניקה לי. לא פחות. את שיקול הדעת, את שוויון הנפש. את הפוקוס במבט. את החמלה. זו בבחינת הסרת אבק מעל פני מי שאני באמת. וככל שאני מתמידה ומעמיקה בסליחה, אני מבינה שלא נעלם שום עוקץ והפטיש מכה גם מכה. רק שהפעם במדוייק היכן שצריך, בלי קורבנות מיותרים. בלי פגיעה עצמית, שהיא אחת כפגיעה בזולת.

אז זה מה שאת מציעה לקהל?

כן.

כולם זקוקים לאותו החומר?

כן.

שאלה אחרונה, ברשותך

כן

רבות נכתב על התערוכה הזו, ברוב כלי התקשורת, היא זוכה לפרסום ולתגובות, רובן ככולן מתייחסות לעבודות הפוליטיות והפרובוקטיביות במתקן. לא הצלחתי למצוא אף התייחסות או דימוי מתוך העבודה שלך. למעט אולי מקום אחד. איך את מסבירה את ההתעלמות הגורפת מהעבודה שלך?

התעלמות גורפת. וואו. ניסוח מעט מעליב. אבל אני מודה לך עליו. זה הכי הבור שיהיה לי קלאסי ליפול בו. לתוך הרחמים העצמיים, הקנאה, החשדנות. להיות רדופה ולחשוב שכל השחקנים בקליפה נחמדים אלי במיוחד מתוך רחמים. שלא תחשבי שלא ליקקתי כבר את הארטיקים האלה.
יחד עם זאת אני גם מבינה שהדברים פועלים ומתרחשים באופן כלשהו שלא תמיד ברור לי טיבו, ואני יכולה לבחור בין שתיים: לחשוב שזה לרעתי או לחשוב שזה פשוט כך. נייטרלי. לא טוב ולא רע. אם אבחר באופציה א', הפעולות שלי יותנעו מתוך מרמור וכעס. והתוצאות יהיו בהתאם. ואם אבחר לפעול ממקום נייטרלי שלא מבין מדוע הדברים כפי שהנם ולא שופט, מנעד התגובה שלי מתרחב עשרות מונים. ובתוך הרוחב הזה נכנסים גם הניסים.

ניסים?

כן. ניסים. ביטויים של אהבה.

טוב יש לי עוד המון שאלות לשאול אותך בקשר לזה. ננסה לקבוע ראיון נוסף בהמשך.

בשמחה.

תרצי להוסיף עוד משהו?

כן. אני מוכרת צלחות חימר שיצרתי, כל אחת יחידה במינה, עם טקסט ודימוי. אלו קמיעות הגאולה והחסד ומחירן 300 ש"ח לצלחת. אני מזמינה את כולם לבוא ולהשתמש בשירותי. אני יודעת שכל מי שצריך להגיע מגיע.

אוקי, תודה גליה. היה נעים.

תודה.


הכותבת היא גליה פסטרנק, אמנית.

מתעניין כפייתי

היה איזה אחד עם רוק יבש בזויות הפה שנטפל אלי בהמשכים מגיל 16
בהתחלה טלפן והזמין לסרט, אחר כך שלח פרחים עם ציטוט משיר של סנדרסון
אחר כך הזמין אותי לביתו (ובאתי! בחולצה לבנה, מכנסים קצרים וסנדלי טבע שחורים)
ומשך כל הביקור הוא שכב על המיטה כמו סולטן מלטף את חתולתו ומדבר לאט בקול באס מאנפף
ואני ישבתי בפינת החדר ברגליים מסוכלות על כסא פסנתר מסתובב
אחר כך לא רציתי להפגש אתו יותר אבל הוא לא הרפה. שוב ושוב טלפן,
חיכה לי ליד השער של הצופים, צץ בכל מיני מקומות כאילו במקרה או לא במקרה.
אחר כך היתה הפעם ההיא שטלפן והחלטתי להסביר לו באופן ברור שזה לא מתאים
אז הוא צעק עלי, מה זה בגלל שאני שמן? 
לא, זה לא בגלל שאתה שמן. זה בגלל שאתה נודניק ומריחים את הכפייתיות שלך מקילומטרים, זה מרתיע בנאדם. כמובן שבגיל 17 עוד לא ידעתי לענות ככה, אז הסתפקתי ב: לא זה בכלל לא בגלל זה.
והשנים חלפו, הסתובבתי בעולם, החלפתי דירות, גרתי בפריז, ירושלים, לונדון, חזרה תל אביב,
ובכל דירה זכיתי לצלצול ממנו. תמיד הצליח להשיג המספר ולסמן בפישה טריטוריה. אני פה, שלא תחשבי. 
לא חשבתי.
פעם אחת הלכתי עם חברה לים, זה היה בתקופה של אחרי הודו שהייתי משתזפת טופלס.
תוך כדי רביצה בשמש קלטתי אותו עומד על הסלעים לא רחוק מאחורינו ומג'נגל שלושה כדורים.
השיער שלו התארך, הוא רזה ונראה מסומם. לטש בנו מבט ולא הרפה, שמתי החלק העליון ושעה ארוכה לא קמתי ממקומי שלא לתת לו עוד זויות. בסוף הוא הלך.
אחר כך הגיעה סדרת צלצולים עם הודעות ארוכות במזכירה האלקטרונית.
חמש שש פעמים ראיתי אותו בפקקי תנועה, לפעמים קלט אותי ועבר קרוב למכונית, מה נשמע מה קורה? רוכן עם הראש הממוגן בקסדה לתוך החלון שלי. 
שנים אחר כך ראיתי אותו בקולנוע עם ילדה, זאת הבת שלי, הציג אותה, ילדה חמודה ממש.
תהיתי מי האמא. למחרת כבר צלצל לביתי רצה לדבר שוב. ושוב. לא עניתי.
הוא מציע לי חברות בפייסבוק בערך פעמיים בשנה, מאז 2010 כשפתחתי החשבון

עכשיו אני כותבת סיפור קצר שבו קראתי לו גדעון ולעצמי קראתי טלי
בסיפור גדעון מטריד את טלי הרבה יותר, הוא גם מאונן לה בטלפון
וטלי שלנו, מתוך נחישות לשים קץ לפרשה ומתוך איבוד עשתונות מוחלט,
פוצחת בשיר "תרקוד" של שלמה ארצי בקולי קולות ורושמת נצחון מרשים במערכה
ומפלה מוחצת לזקפתו התובענית והפוגענית.
נעצרתי לאחר שמשתררת על הקו דממה.

קצרצרונים

שלחתי את יוסי בעלי לקנות לי בדיקת הריון. בדרך לבית המרקחת עצרה את יוסי משטרה כי חשבו שהוא ערבי. לקחו אותו לחקירה. בינתיים חיכיתי וחיכיתי, שום מילה מיוסי. מרוב שדאגתי שכחתי ממצבי והבטן החלה תופחת. ככל שתפחה בטני גדל כעסי על חוסר הצדק. כיצד זה החליטו כוחות הבטחון להעלים לי את יוסי? בוקר בוקר התקשרתי למשטרה. משטרה שלום, ענו, שלום השבתי, איפה יוסי? והיו טורקים לי. כשלא ניתקו, אמרו טעות במספר.
כך חלפו כמעט עשרה חודשים והבטן שלי כבר היתה עצומה. שעות ספורות לפני הלידה דפקו בדלת. שוטרים עמדו בפתח ובידיהם אדם זר. "כן שלום מה אתם רוצים"? שאלתי.
"גברת, אנחנו מחזירים לך את יוסי".
"זה לא יוסי", עניתי. "אני לא מכירה את האיש הזה".
"נכון מאוד, אני בני", אמר האיש והשתחרר מאחיזת השוטרים. "סליחה גברתי, טעות בזיהוי", אמרו השוטרים ופנו ללכת.
טרקתי אחריהם את הדלת בכעס והצירים התחילו. פתחתי את כל החלונות וצרחתי: "יוסייי! יוסי!!!"
השכנים הזמינו משטרה. שוב דפקו בדלת. הפעם שוטר ושוטרת.
לא פתחתי כי הייתי בלידה. דפקו ודפקו ומשלא נענו בעטו בכח ופרצו פנימה. מצאו אותי רוכנת אל שולחן המטבח שואגת ומריירת, הראש היה חצי בחוץ. השוטרת התעלפה. השוטר הזמין אמבולנס. בינתיים נולדה תינוקת בריאה וצווחנית וקראתי לה מלאכ, שזה מלאך בערבית. כשמלאכ היתה בת חמש יוסי חזר. לא שאלתי שאלות כי הייתי עייפה מדי. פשוט שלחתי אותו לקנות לי קילו גויאבות.

***

שתי כלותיה של מרים, חגית וחופית, מיררו את חייה. זו משכה מכאן והשניה משם. זו כועסת והשניה נוקמת, זו מרכלת והאחרת מחרימה. בעשר השנים שחלפו מאז שעטו לחייה שתי הצרות האלו, הוסיפה מרים למשקלה 15 קילוגרמים, התקמטה, הלבינה, נמכה והפסיקה לפסל. את בניה לא שיתפה כדי לא להעכיר עוד יותר את שלום הבית המעורער ממילא.

בכל ארוחה משפחתית היתה חייבת מרים להתקין ולהציב על השולחן פשטידת פטריות עשירה בפרמזן ושמנת ולצדה בתבנית זהה לגמרי פשטידת ברוקולי וקישואים טבעונית נטולת גלוטן. פטריות לחגית וברוקולי קישואים לחופית ורק הן היו היחידות שאכלו מהן. את מה שנשאר סרבו לארוז הביתה והיה נזרק לפח. אם היתה אופה במקרה בתבניות שונות או חלילה וחס מכינה רק אחת מהן, היתה יכולה לשכוח מהנכדים של הצד המקופח לחודש ימים. בחגים, פשמינות זהות. בימי הולדת, טלפון על הבוקר וזר פרחים ב 120 ש"ח. הגיע החורף ומרים סבלה מכאבי גב קשים. בנוסף, גוש בשד שמאל התגלה וכעבור חודש גם גוש בשד ימין בגודל זהה לגמרי. נשמעה אנחת הקלה מצד הכלות שלפחות האיזון נשמר ומוטב לאבד שני שדיים ולא אחד. מרים גמרה אומר לנצח בדרכה את שני הגושים ולהשמידם לאלתר. וכך עשתה. עברה לדיאטת אפרסקים, שתתה בכל בוקר כוס שתן טרי, הקפידה על הליכה של שעה בכל יום והרחיקה את הטלפון החכם מהבית. יותר לא ניתן היה להשיג אותה, לקטר באוזניה או להזעיק אותה למשימות סבתאות הישרדותיות שונות. כעבור חודשיים קרה נס והגושים נעלמו כלא היו. מרים לא בזבזה רגע והזמינה את כל המשפחה לסעודה. על השולחן הותקנו שתי תבניות המריבה- ברוקולי ופטריות ובתוכן הפתעה.

חגית וחופית התייצבו בשעה שבע בדיוק, לבושות חולצה חגיגית לבנה. זו ממהרת להקדים את זו בדקה, מחייכות במרירות אחת אל השניה ולוחשות דברי שטנה באוזניה של מרים. הבעלים והילדים קולם לא נשמע ומראם לא נראה כי התרגשותה של מרים היתה כה גדולה מההפתעה שהכינה לכלותיה. מנה נאה של משלשלים, סמי הזיה, משחת טחורים ומעט שתן ששמרה בכוס מהבוקר.

הכלות המורעבות זללו 75% מהתבניות בהתאמה. מרים אספה בחגיגיות את הכלים וזרקה לפח את השאריות. כל הלילה התהפכה במיטתה משמחה והרגישה שזכתה מחדש בנעוריה. 

נס רדף נס. בניה שבו וחידשו התעניינותם בה, התקשרו ובאו לבקר עם הנכדים. מכלותיה לא שמעה עוד ובהמשך התברר לה שעזבו את הבית והלכו למרר חייהן של חמות אחרות.

מרים חזרה לפסל ויצרה סדרת גושי חימר מרגשת מאוד.

***

מנערה ביישנית ושמנמנה המסתתרת בחצאיות מצנח בקפיטריית הקמפוס הפכה סיגל לנמרה זועמת ורועמת על גלי הרשתות, פחד אלוהים היה להכנס לפה שלה. לכן, היסס אסא לפני שפנה אליה בצ'ט לשאול אותה אם בא לה לצאת אתו לדרינק. לשמחתו, נענה אסא בחיוב והשניים קבעו בכוך היפסטרי חדש בפאתי רחוב הים. סיגל התנשאה לגובה 1.78 ואסא ל 1.65 והשניים לא הפסיקו לצחוק מהרגע שהתיישבו אל הספסל הפינתי בכוך ועד שתיים בלילה שהחליטו לסיים את הלילה בביתו. אסא לא שיער בנפשו את גודל הצלחת המפגש, אז גם לא ארגן את דירת השותפים המטונפת שלו. שבלולי גרביים אפורים מלפני ימים רבים בפינות החדרים, פרורי פתיתים מתחת שולחן הסלון, אבק בגובה 3 מ"מ כיסה באופן אחיד את כל הרהיטים וסיר אורז שנשכח כמו שהוא קומפלט ניצב מעל הטלויזיה חודשיים שלמים. איש מהשותפים לא העז לפתוח אותו להציץ ובוודאי שלא הסתכן בשטיפתו. 

אסא הדליק את האור במבואה ושניהם צנחו על הספה בסלון. עד מהרה חולצת הסטן הסגולה של סיגל היתה זרוקה על מדף ספריות העיון הצרפתית ואסא היה עומל על עיסוי שדיה הענקיים. כך הבין מאין באה כל החוצפה והזעם שהאנרכיסטית הזו שופכת בלי מידה. עם פטמות סגולות חומות בקוטר קולוסיאום, גם הוא היה מרגיש כמו ראשון הנמרים. השניים מיהרו להינשא ולהוליד בת עם לשון קשורה ושם תנ"כי. בבקרים היתה מביאה סיגל את בתה אל גן הילדים בשיטת מונטסורי על אופניה, מדוושת בדרכים בחצאית המצנח הנצחית מתנפנפת בהוד. במהלך היום היתה גולשת באתרים, כותבת ומגיבה בריסון. לשונה נקשרה כלשון בתה.

בארבע היתה אוספת מהגן, מנגבת את חוטמה הדולף תמיד של הילדה וקונה ארבע ביצי קינדר. על ספסל בגן היו יושבות וזה היה הבילוי המשותף האהוב ביותר על שתיהן. כשהיה אסא מצטרף אם חזר מוקדם מהאקדמיה, היו מתעלמות ממנו כליל ובוהות בחלל תוך לעיסת קליפת הביצה המתוקה. בלילות כשהתנכ"ית היתה נרדמת, היו שוכבים סיגל ואסא אבל ילדים נוספים לא באו להם מהזיונים האלו. ככל שכבדה לשונה של סיגל, דיברה והגיבה פחות ופחות. צבעיה העזים התעמעמו ואת פטמותיה לא ניתן היה למצוא עוד. בוקר אחד אבדה כליל ומתה.

אסא הוסיף לאהוב אותה שנים רבות מאוד.

ג'ודית ההומלסית הציונית

ג'ודית המטורללת, רקמה את דגל ישראל בפאייטים נוצצים על מצנפתה והיתה מהלכת ברחובות העיר, מטלטלת את ישבנה הענק, החוגג בחצאית טריקו צהובה ארוכה. קדימה אחורה ולצדדים. דוחפת עגלת שוק עמוסה שקיות. ראשי דובונים מציצים מסורגי עגלתה, קליפות בננה ובקבוקי פלסטיק ריקים. על פניה היה מרוח חיוך ענק כדרך קבע. אך כשלא היתה במצב רוח טוב, היתה ג'ודית כועסת ומקללת ואתם בוודאי לא הייתם רוצים להקרות בדרכה, כי אז הייתם חוטפים איזו קללה עברית במבטא אנגלוסקסי מקושטת ניצי רוק: "בייהיימה! פוסטיימה! עם ישראל חי הקשיבו לג'ודית! כולכיים נביילות"! 
בין מצנפת הפאייטים של דגל המולדת לבין ראשה של ג'ודית היתה מעוכה פאה שחורה קצרה וסינתטית שבימי גשם היתה מצופה שקית ניילון כחולה. בכל מזג אויר היתה ג'ודית יוצאת למסעותיה ברחבי העיר. לאסוף עוד מציאות ולשוחח עם עצמה ועם השיים הקדוש.

יום אחד התקרבה ג'ודית לפח גדול ברחוב טרומפלדור וכשפתחה את לועו, הגיע מולה אדם גבוה לבוש שחורים מטולאים, שיערות ראשו צהובות וסתורות, זיפי זקן מעטרים את פניו הצרובות וטפרי ציפורניו שחורים ארוכים, נכונים לחיטוט. האיש נצמד גם הוא לפח, דחף את זרועו פנימה בכח והחל מערבל ובוחש. ג'ודית רתחה על הפלישה והחלה מטלטלת את הפח בכח, מצווחת "מה זיי! אני הייתי פה קודיים! לא ניתןןןןן! עם ישראייל חייי!" 
האיש בשחור לא ויתר גם הוא והחל מקלל ברוסית בקולי קולות, תוך שהוא מעיף זבל מהפח החוצה בתנועות יד גדולות. "משוגעעע!" צווחה ג'ודית. השניים הוסיפו להאבק על האשפה דקות ארוכות, זו מחבקת את הפח ומטלטלת אותו וזה מנופף בידיו בפראות תוך שהוא משליך אשפה לכל עבר. סקרנים ועוברי אורח נעצרו במרחק בטוח, דיירי הבניינים הסמוכים יצאו למרפסות. בתחתית הפח היתה שקית עם כמה בקבוקי בירה מכבי חצי ליטר, אוצר לכל הדעות. ג'ודית היתה הראשונה לשלוף את השקית, אך שותפה צהוב השיער שלח את טפריו השחורים אל השקית וקרע אותה. הבקבוקים נפלו זה אחר זה ארצה והתנפצו לרסיסים. ג'ודית רתחה מזעם ומתוך התקף פסיכוטי שהוסיף לכוחה הפיזי עוצמה ודיוק, זינקה על האיש, כופפה את ראשו, דחפה אותו ללוע הפח וטרקה את המכסה. 
שקט השתרר. הרחוב קפא. ג'ודית פתחה את הפח בשנית וגילתה את ראשו של האיש מוטל בקרקעיתו, בנפרד מגופו. היא התכופפה פנימה לשלוף את הראש וכמעט שנפלה בעצמה פנימה, אך ישבנה הענק נתן קונטרה והיא נחלצה.
ג'ודית לפתה את סבך השיער הצהוב והרימה את הראש אל על בידה הימנית. "קקה! קקה ייעשה לאיש! עוכייר ישראייל!" זעקה כנביאה בפה מעלה קצף, כשכומתת הפאייטים הציונית מכסה מעט את עיניה.
המחזה הסוריאליסטי מעורר הפלצות תועד בעשרות צילומי סמרטפון, הופץ בכל הרשתות, בעיתונים ובחדשות גם בחוץ לארץ, והיה לאחד מהדימויים הויראליים ביותר באותו שבוע.