על הבד הזה מופיעה כרגע נשמה שפורחת בשנתה. בחיי שהדימוי הביא את עצמו, לא נגעתי, לא הפרעתי, לא אמרתי כלום. פשוט בא. הבד הגדול הזה ישב בצד וחיכה חצי שנה. בד גדול וריק בסטודיו זה כמו איש שעומד בתור אינסופי בדואר (אם אתם הפקידה). דחפתי אותו בצד ואמרתי: מתישהו.
ואז, באתי איזה יום והוצאתי אותו כי פתאום בא לי הדימוי של הגוף השוכב במיטה. ומהמיטה התברר שהגוף צריך להישלף מעצמו מעלה, ואז הוא מתרומם עד הקצה העליון של הקנווס והופך ליצור אחר שהגוף אסוף בו.
את כל הצבעים ששמתי שם (עוד לא סיימתי) בחרתי מהמקום הכי מדוייק. איזה מקום? אספר לכם בחפץ לב. זה שהוא ריק לגמרי. מקום שאין בו מחשבה ואין בו החלטות, אין בו טעם או אסתטיקה, אין חוקים ואופנה. ככה שזה יוצא כמו שזה יוצא ואני מקבלת אחריות מלאה ומתמלאת בטחון רב מהנעשה. זה בעצם מייצג אותי הכי טוב. לא רק אותי באופן אישי כן? את העולם כולו. את המקום שמחובר למנגנונים שונים ולבריות בעולם. הכלומנס הזה הוא החירות הציורית בהתגלמותה. בלי יומרות, בלי זיקפות והתחכמויות. הדבר עצמו, מתנה מהבריאה. הנה . משהו בעל ערך שאני יכולה לעשות עם עצמי כאמנית. (וגם כאמא ובת זוג וחברה). להתבונן בעולם במבט נקי ומפוכח. נסו להחזיק דקה תמימה נקיה ממחשבות ומשיפוט. שריר רפה כזה. יעבור מולכם אדם ברחוב עם מליון ורידים ירוקים ברגליים ואתם לא תשפטו ולא תמיינו. יחלוף קטנוע ויצפור לכם ויקרא קללה עסיסית ואתם לא תשמרו ולא תרגזו. אדם יספר לחברו סוד כמוס מאחוריכם ואתם לא תקשיבו בכלל. זה לא כרוך בויתור על החיות, על האון, על הבינה. השהיה במרחב הכלום מלאה בעוצמה וחירות. בדיוק ובחמלה. בהתרגשות נעימה בגוף ובשמחה. נהיה מדגדג בפנים, במה שאתם באמת בלי האגו. היום נחתי עשר דקות בצהריים וניסיתי להבין מי אני בעצם בנפרד מהאגו שלי. גיליתי שהאגו הוא כמו שטיח או מרבד כזה ומתחת יש תהום גדולה. לא תהום זו מילה מפחידה. הכוונה לכלום. יש מתחת למרבד הזה כלום. והכלום הזה הוא הכל. הוא נעים ומרווח ומחובר לכל דבר. סוג של אלוהות. מה שנמצא בכל דבר ובכל אחד. הרבה אנשים מפחדים מזה או מתכחשים לזה. לי זה לא משנה. בעצם, הדאגה שלי לשלומי היא דאגה לשלומכם. ואתם חשובים בדיוק כמוני. והכח שלנו משותף. ככל שאני יותר מתרחקת מהאגו ומתחברת ללב שלי, להוויה, לכלומיות המלאה, אני נהיית יותר מאושרת, אמא יותר טובה ועושה את העבודה שלי יותר טוב. גם ישנה יותר טוב. ואז אני עוברת ברחוב ורואה דוכן עיתונים ומציצה בכותרות ואומרת לי: אוי ווי מה זה הקשקושים האלה? צריך להפסיק לקרוא עיתונים! ג'יפה מוכרת יותר עותקים. החיים לא נהיים משעממים כשמפסיקים לרכל ולזרוק בוץ אחד על השני. הם נהיים פי מליון יותר מגניבים ופוטנטיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה