איך לא להיות אמן ממורמר

מכתב שכתבתי לחברה יקרה שלי, אמנית, שאחרי כמה שיחות בינינו הבטחתי לשתף אותה באריכות בדרך שאני עושה...

חברה אהובה

מאיפה להתחיל?

יש ככ הרבה מה לומר על הנושא הזה, של איך לחיות בשלווה בתוך החיים המורכבים שלנו. האם זה אפשרי? ואיך בדיוק עושים את זה? האם יש לזה תנאים כלשהם? או שכל אחד יכול? חייבים להאמין במשהו? במה? 

אלה רק חלק מהשאלות שמייד עולות. האמת שזה די פשוט בסופו של דבר

אבל מצריך בהחלט רצון חזק לשנות, אומץ לעשות זאת והתמדה בהמשך.

אני יכולה לכתוב לך קצת על מה שעבר עלי ואולי תמצאי חיבור כלשהו למה שאצלך.

אז אני החלטתי שאני לא מוכנה להמשיך לחיות חיים אומללים של קנאה וכעס, של השוואות אלימות ותחרותיות עם כל העולם. כל כתבה בעיתון או פרס שלא קיבלתי הוציאו אותי מדעתי והדירו שינה מעיני לילות ארוכים. כל שיחת טלפון או מייל שלא קרה בהם מה שקיוויתי הרסו לי ימי עבודה שלמים בסטודיו. מוכר לך?

הלכתי לכל מקום בלב כבד. חשדתי בכל אחד כמעט שהוא יודע משהו שאני לא. גם מה שהשגתי בעבודה קשה אף פעם לא הרגיש לי מספיק. 

פשוט לא הייתי מרוצה ולא הייתי מאושרת. וזה חלחל לי גם לחיים הפרטיים כמובן. לזוגיות שלי ולאמהות שלי. חוסר סבלנות וחוסר שביעות רצון בכל תחום.

בעצם, חוסר הפרופורציות שלי כלפי האופן בו חייתי (כאדם יוצר) היה לטובה, כי רק מתוך קריסה טוטאלית הצלחתי לקום ולשים לזה סוף.

אז אחרי שהחלטתי את זה, התחילו הספקות. 

מה אם אני אהיה עכשיו אדם שליו ושקט ונינוח, בטח האמנות שלי תהפוך להיות דרעק. לא? כי התחנכתי לפי המסורת שאמנות טובה באה ממקום רעב וכואב. ושאם נח לי, אין סיכוי שארשה לעצמי להרגיש משהו "אמיתי".

ושאולי הנוחות תקהה את האמביציה שלי ואשאב לי לחיים משעממים בפרובינציה.

כאן אולי המקום להזכיר את אוייב מספר אחת שאנחנו מארחות בחפץ לב מאז ומתמיד. האגו. כמה שמענו עליו כבר. אז הנה עוד טיפה.

יש בתוכינו איזשהו מנגנון שמבטיח לך שאם תעזי למוטט אותו- הוא ימוטט אותך בחזרה. אנחנו חושבים שהאגו מגן עלינו. שומר עלינו דרוכים ועירניים, שלא ידפקו אותנו, שלא יגזלו מאיתנו. האגו לכאורה מגדיר אותי כמי שאני: גליה, בת 37, אמא לינאי וטל, אמנית וכו. כל מה שחיצוני. כל המעטפת שלי. בעצם, מה בפנים?

אף אחד לא יודע. בטח שלא אני. הבנתי שאין לי שמץ של מושג מי אני ומה אני רוצה בכלל. האם כל מה שאני עושה בסטודיו ובחיים שלי (בחירות מקצועיות, חברתיות וכו) הן באמת משהו שאני מאמינה בו? או שככה נדמה לי שצריך? 

מי בכלל קבע מה זה "הצלחה"? נחום טבת? שרית שפירא?  גלריה גגוזיאן? מוזיאון המומה? מי קבע?

מי קבע שרק אם כותבים על התערוכה שלך אז היא שווה ביקור? שאם מכרת עבודות את אמנית מצליחה ואם לא מכרת את נכשלת? שאם יש לך תערוכה בחו"ל את שווה משהו ואם אין לך את אפס? מי קבע?

ולמה אני מוכנה לחיות בכלא הפיקטיבי הזה כל כך הרבה שנים? במקום שרק הולך ונהיה יותר מחניק. הרי ברור שכל הרעיונות והמחשבות שהזכרתי עכשיו הן פראנויה גמורה. הרי ראינו לא פעם ולא פעמיים אנשים שהחיים שלהם מתנהלים אחרת מה"חוקים". ואם לא ראינו, אז מה. ככה זה לא איכות חיים. מגיע לך הרבה יותר. מגיע לך הכי טוב. לא פחות. מגיע לך קודם כל שתצליחי להעיף את הג'יפה, למוטט את המגדלים הגבוהים האלו של היאוש מה"עולם החיצוני" שלא מתפקד כמו שאת רוצה בדיוק. מספיק עם ההשוואות ההרסניות לאמנים ש"עשו את זה" יותר טוב. מי הם? ומה הם עשו? ולמה זה שייך לחיים שלך? כל אחד עושה מה שהוא עושה ולא הגיוני שזה מה שיהפוך אותי לאומללה או מאושרת. זה חיצוני לגמרי.

החדשות הטובות הן, שהעולם החיצוני לעולם לא יתפקד כמו שאת רוצה. אף פעם. גם אם תהיה לך תערוכת יחיד במומה ויכתבו עליך בכל העיתונים והציורים שלך יהיו בכל האוספים השווים. גם אז לא תהיי מרוצה. כזהו האגו. מפלצת שלא יודעת שובע. תמיד תרגישי רדופה. כאן או במנהטן. 

אז איפה עושים את התיקון?

בפנים כמובן. רק בתוכך. רק את יכולה להעלים את האשליה הזו כלא היתה, להפרד ממנה לשלום. שלא תחשבי שמשתחררים בקלות. האגו כזה גאון, תחבולן, מניפולטיבי. יעשה כל שביכולתו כדי שתישארי אומללה ולא מסופקת. אינספור פעמים תתפתי לחשוב מחשבות שנאה וקנאה על קולגות שלך ש"הולך" להם יותר טוב מלך. זו אשליה אחת גדולה. את אף פעם לא באמת יודעת מה קורה אצל אנשים אחרים בחיים. את כל העולם שאת פוגשת, את חווה דרך העיניים שלך בלבד. רק את מייצרת את האלימות שאת חיה. ורק בתוכך את יכולה לשחרר ולרפא את השדים. כל מה שאת חושבת על עצמך הוא אשליה אחת גמורה. אין לך מושג אמיתי מי את. ולכן אין לך באמת מושג מה את רוצה. גם אם ברור לך שאת אמנית וכו'.

אגב, החשדנות והרדיפה העצמית, בסופו של דבר בעיקר גורמות לנזק. לבידוד ולמחסור. גם אם אני מפרגנת באופן מכאני לקולגות שלי. מחשבות של מחסור מביאות למחסור ממש. וכך, מחשבות הפוכות עושות את ההיפך.

כשחסר לך משהו, אהבה, כסף, זוגיות, תערוכה וכו, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה לתת ממה שאין לך. ממש ככה. זה פועל כמו קסם.

ראשית, את לפתע חדלה להרגיש כמו אחרונת המסכנות. הרי בכל זאת יש לך איזשהו משהו לתת למישהו אחר. מילה טוב או חופן אגוזים.

בהמשך, הדברים עובדים ככה, שכשאת נותנת משהו מעצמך, הוא חוזר אליך בכל מיני צורות. בדרך כלל לא הצורות שהיית מצפה להן.

כך שאם את מחליטה שכל מה שיעשה אותך מאושרת זה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, רוב הסיכויים שזה לא יקרה בדיוק ככה. את צריכה לתת בלב רחב ולשחרר. פשוט לשחרר. 

לאמן את עצמך לא לחשוב על כלום.

ישר יבוא האגו ויצליף בך. את חיה בחרא מדינה, את לא עושה כלום, את לא מעורבת, מה את עושה כאן בכלל, אין לך כסף לכי תפרנסי, את מזדקנת, את מכוערת וכו. זה אני מביאה לך מהרשימה הפרטית שלי ככה בכיף.

כאילו שאם אבוא לתקוף את העולם עם כל האגרסיות שלי יצא מזה משהו טוב.

למדתי לזהות את ההתקפות האלה כשהן רק מתקרבות. יש להן ארומה מאוד ברורה. הן פשוט שליליות. מחשבות של חוסר. גם של היבריס אגב, כלומר מחשבות מאניות. 

ואז, אני פשוט מוציאה את השקע מהחשמל. מפסיקה מייד לחשוב אותן. חושבת על כלום. על אין. על חלל שחור. (בלי לשפוט, חלל שחור זה רע וכו, הנה זה האגו מדבר)

בהתחלה המח לא מכיר אין. לא מבין מה עושים עם זה. 

בהמשך, המרחב הזה של הכלום הולך ומתייצב. נהיה נינוח. את יכולה להגיע אליו ביתר קלות תוך כדי תנועה. ואת שמה לב שהמרחב הזה נותן לך נשימה. אוויר. רווחה. שקט. שפיות. בהמשך קורים עוד הרבה דברים טובים אחרים, אבל על כך כבר בפעם אחרת...

יצא לי מייל ככ ארוך ואני די מרוצה ממנו, אז ברשותך אפרסם אותו בבלוג שלי בלי להזכיר שמות.

שעוד אמנים ולא אמנים יוכלו לקרוא ולחשוב על כך.

אני מודה לך בהזדמנות זו על ההזמנה לכתוב לך

כי זה גם מבהיר ומסדר אצלי דברים שוב. כמו תרגילי סולמות לפסנתרנים. וכאמור, זו משימת חיים שהעבודה בה רבה, טובה וחשובה.

אוהבת אותך,

גלי