על פרנסה ואמנות

בערך בגיל 22 החלטתי ללכת על אמנות ברצינות. ומאז, 15 שנה, למדתי אצל המון מורים. לקחתי קורסים במדרשה, באקול דה בוזאר בפריס, בסטודיואים של אמנים ששמעתי עליהם, בבצלאל, בלונדון... כל פעם הייתי מוצאת מורה, או חוג או קורס, נרשמת ומתמידה עד הסוף. גם כשהיה ברור בזמן הלמידה שכבר אין למורה הזה ככ מה להציע לי. למדתי אצל מורים כועסים, מורים נדיבים, מורים מצחיקים, מורים פוריים ומורים מותשים ועייפים. למדתי אצל מורים ממורמרים וקנאיים ומורים מעוררי השראה והזדהות.

ובמשך הזמן הפכתי למורה בעצמי. בהתחלה, חשבתי שאין לי ברירה. אמא שלי ציירת ומורה, התחלתי לעזור לה בחוגים כשהייתי בת 16. לחלק צבעים, לסדר קופסאות פסטלים לפי משפחות צבעים, לנקות ולמחזר טרפנטין. בהמשך משוליה הפכתי למיני מורה. קיבלתי רשות לייעץ לתלמידים שלה ולתקן פה ושם במקומות מועדים לפורענות. בהמשך התחלתי להחליף אותה מדי פעם. לקראת סיום לימודי התואר השני שלי כשחיפשתי עבודה אמי הפצירה בי לפתוח קבוצה. את מוכנה, את טובה, את יודעת מה ללמד, תתחילי. שלא תחשבי שתרוויחי הרבה מלמכור אמנות. פרנסה קבועה תהיה לך מללמד אמנות ורק מזה. מה את רוצה להיות מלצרית לנצח?
ואני כמובן התנגדתי והתמרמרתי שנים ארוכות למונולוגים שלה אודות עולם האמנות וחיי האמנות הבלתי אפשריים. שנים ארוכות חשבתי שהיא זו שהתפשרה. היא פועלת מחוץ לעולם האמנות, לא מכירה אף אחד ולא מציגה בשום מקום. בזתי לה, התביישתי בה, חשבתי שהיא החמצה אחת גדולה. ציירת כזו מוכשרת, ערנית, אוטו דידקטית, לא מתפשרת, חרוצה, מוקסמת מכל מיני מיתולוגיות ופנטזיות, מוצאת השראה בפרור אבק, אוספת עלי שלכת, נושאת ברחוב ארגזים עמוסים ג'אנק, הולכת בלי חזיה, מאכילה חתולים עורבים וקיפודים, גוזרת באובססיביות כתבות ותמונות, ממיינת ומקטלגת אותם ואוספת חשבוניות של סופר כדי לכתוב עליהם מחשבות ולמיין ידע. ואף אחד לא יודע על קיומה, אף אחד לא מתעניין בציורים שלה ובמחשבות שלה. למעט כמה תלמידים ברי מזל שלמדו אצלה וזכו להחשף לעולם האינסופי הזה שלה. והיא אולי האמנית החרוצה ביותר שהכרתי אי פעם. מציירת בכל רגע פנוי עשרות שנים בלי אף תערוכה באופק.

אז מבחינתי, להתחיל ללמד היה סימן לזה שאני בסכנה להיות כמוה. ובכל זאת, לא היה לי כסף ולא התחשק לי לחזור למלצרות. נכנעתי ופתחתי קבוצה של ילדים בכיתה ד'. כל יום שישי בצהרים. והילדים הגיעו לשעורים ונהנו והתמידו.
בינתיים כבר עבדתי עם גלריה נגא בתל אביב והתחלתי להציג וזה הבטיח לי באיזשהו מקום שפלונית גמורה אני כבר לא אהיה. ובאמת, יצרתי במרץ, הצגתי, כתבו עלי פה ושם דברים טובים ופחות טובים והוראת האמנות לא קילקלה שום דבר.
ועדיין, היתה לי תקוה אמיתית להוכיח לאמא שלי שהיא טועה ושאני כן אצליח להתפרנס רק מעשיית אמנות. שכל הציורים שלי ימכרו ושאצחק כל הדרך אל הבנק וכל הדרך לבית הורי.

עולם האמנות הקפיטליסטי, שנהיה הכי קפיטליסטי בדיוק כש"יצאתי לשוק" ב 2005, שפך את הוויב הזה גם על האמנים. והיה נהוג להחשיב בעיקר אמנים שמוכרים מלא. ואלו שלא מכרו כלום נחשבו כנכשלים. מחוץ לפתיחות היו שואלים אחד את השני, מכרת? לא מכרת? הוא מכר? בכמה? כמה ציורים? אפילו פעם אחת באיזה בר אמן אחד רב איתי בצרחות כי לא הסכמתי להגיד לו כמה ציורים מכרתי בתערוכה שהיתה לי ובכמה כסף. עד כדי כך זה ירד מהפסים. והאמת היא שלא מכרתי המון. והתביישתי בזה מאוד. לא הבנתי איך אני מציירת ציורים שאני ככ מאמינה בהם ואף אחד לא רוצה לקנות אותם? הגלריסטיות שעבדתי אתן אז היו מאוד תומכות ומפרגנות ולא גרמו לי להרגיש לרגע אחד לא אהובה וכישלון. אבל אני לא האמנתי להן והאשמתי אותן בלי סוף שהן לא עושות את העבודה שלהן כמו שצריך. כתבתי להן מלא מכתבי זעם, עשיתי סצינות, שנאתי לבוא לבקר בגלריה כי בערו לי הלחיים מכעס ובושה.
ומה קרה כולה? לא הצליחו למכור לי ציורים. או שהקליינטים שלהן לא אהבו מה שאני עושה או שהן לא תיווכו אותי טוב. בחלוף השנים לקראת סוף הקשר שלנו היתה לנו התקופה הכי יפה, נהיינו ממש חברות, אהבתי נורא לבוא לגלריה ובתערוכה שהצגתי הגיעו מאות של מבקרים, ישבתי שם כל היום בכיף, נתנו לי מפתח חופשי להיות כמה שאני רוצה ואפילו (לא מאמינה שאני מספרת לכם את זה) סתמתי להן את השרותים ולא הסכמתי להחזיר להן את המפתח עד שיבוא האינסטלטור. והן היו הכי סבבה. אבל לא מכרו אותי משהו. וזה הכריע את הכף, עזבתי את הגלריה באווירה ידידותית. צעד שכל כך חששתי ממנו שנים התממש והתברר כהחלטה טובה ביותר. כי לא ידעתי רווקות עד אותו רגע בקריירה שלי ושמחתי להשתחרר ממערכת היחסים הזו שאף פעם לא הבנתי אותה עד הסוף והביאה אותי להתקפים פרנואידיים בלתי נגמרים. וגם, מאז אני מוכרת הרבה יותר עבודות וכל הכסף הולך אלי ואני מבסוטה לגמרי.

ובמקביל לכל התהליך הזה, גם השתנה היחס שלי כלפי הוראת האמנות. ברגע שהסכמתי לגמרי לשחרר את חרדות הפרנסה שלי, את הדעות הקדומות שלי על אמי ודרכה, את האמנות התפלות שלי לגבי איך אמן עכשווי צריך להתפרנס, הבנתי דבר חשוב. שאני ממש ממש אוהבת ללמד. ושאני די טובה בזה. ושהתלמידים אוהבים אותי ומצביעים ברגליים.

עדיין, לא נפתרתי מכל התסביכים. בכל פעם שתלמיד לא בא או פרש חוויתי חרדת נטישה והרגשתי כישלון. לא הבנתי איך זה שפתחתי קבוצה ובאה תלמידה אחת בלבד במשך חצי שנה והקבוצה לא מתרוממת. איך? אבל אמי אמרה לי, סבלנות והתמדה הכי משתלמים. רק ככה תחזיקי מעמד. והיא צדקה. הקבוצות התמלאו בתלמידים שהכי מדוייק להם ללמוד אצלי ויש לי הרבה מה להציע להם.
למדתי לשחרר את חרדת הנטישה הזו ולקבל באהבה כל בחירה. אין טעויות בדברים האלה.

תסביך נוסף היה לי עם זה שבתקופות שאני פחות מציירת, הרגשתי שאני מרמה את התלמידים שלי. יש לי אמונה כזו שחשוב ללמוד אצל אמן פעיל. כמו שמתרגלים יוגה אצל מורה שהיוגה היא דרך חייו. ושאם אני לא מציירת כל הזמן, התלמידים שלי מקבלים סחורה מחוממת. לא את האש והגיצים.
ובכלל קל לי יותר ללמד כשאני בתקופת יצירה סוערת. קל לי לקבל החלטות, להביא רעיונות טובים יש מאין, יש לי מלא בטחון להתמודד עם קשיים. כי היצירה היא הגב הכי חי, מרגש ואולטימטיבי.
מדהים כמה ההכרה שלי מלאה בציורים משוכללים ומופלאים אבל הדרך משם אל הכאן ועכשיו עוד לא נסללה.
תקופות ה"שיממון" מבורכות וחשובות מאוד כי בדיוק אז הקרקע מתגבשת לקראת המהלכים הבאים. ואי אפשר כל חמש דקות להפוך את כל הרגבים לראות אם משהו נבט שם.