אם פעם הייתם אומרים לי שיום אחד אוביל הקמת גן אנתרופוסופי בגבעתיים, הייתי חושבת שהשתגעתם.
כילדה ונערה אף פעם לא הייתי מתנדבת לכלום. הכי ראש קטן, מעדיפה להתעסק באזור הנוחות שלי בדברים שחשובים לי ולא להכנס בכלל למועצות וועדות. למה? כי זה הרגיש לי מגרש פוליטי, מלא משחקי כח, אינטרסים, מקום בו אפגוש את עצמי בצורה מאוד לא מחמיאה ולא נעימה. קטנה, מוחלשת, מושתקת, חסרת נוכחות. שאף אחד לא יגלה חלילה שאני בכלל לא יודעת על מה אני מדברת. שלא יחשבו שאני שקרנית וטיפשה. העדפתי לא לנסות להוביל ולהשפיע על דברים מתוך פחד להכשל ולחזור הביתה עם זנב בין הרגליים.
בפרק האחרון במשחקי הכס ליידי בריאן האבירה המשרתת את סאנסה סטארק אומרת לעוזר שלה פודריק לשלוח לסאנסה עורב (דואר) כדי לבשר שנכשלה במשימתה. היא אומרת את זה בגאווה. תגיד לסאנסה שנכשלתי. וחשבתי לעצמי, שזה לא פחות מעורר הערכה כשמישהו מדבר על ה"כשלון" שלו ממקום גאה. שלוקח אחריות על צעד שעשה, מבין צעדים רבים. התוצאות הן בלתי צפויות אבל הכוונה היא שחשובה. עשיתי כל מה שיכולתי. זה לא עבד. וזה מאוד אמיץ בעיני לדבר ככה על דברים שניסיתי ולא הצליחו.
למה אנחנו כל כך מצניעים כשלונות? ולמה זה כל כך מביך אותנו כשדברים התפתחו אחרת לגמרי ממה שתכננו. הרי כשמישהו מספר על כשלונו לאחרים, יש תמיד איזו אנחת רווחה בקהל, כאילו השתחרר כפתור. הו, כן. כשלון זה משהו שכולם יכולים להזדהות איתו, אבל מעטים מעזים להודות בו. הכשלון יתום ולהצלחה הורים רבים מספור.
אם נלך טיפה אחורנית, יש שתי בעיות. הראשונה, הנסיון לשלוט במתרחש. לקבוע עובדות ולהחליט שכך בדיוק צריך להיות דבר מסויים, ואם לא יהיה כך, הוא נכשל.
יצאה תוצאה כלשהי ואנחנו מייד שופטים אותה כרעה או טובה.
השיפוט הזה מאוד מכאיב ומייד יוצר תנאים מתסכלים. רציתי להשיג משהו ולא השגתי אותו. אני רואה עצמי מקופחת, חסרת מזל, אף פעם לא הולך לי, אני לוזרית וכו. כל אחד נעצר איפה שנעצר.
וזה מוביל לבעיה השניה. החוויה הכל כך קשה שנוצרה ממה שפירשתי ככישלון, מתווה בהכרח את צעדי הבאים. אני חוששת לנסות שוב, אני מרגישה חלשה, לא מספיק טובה וחסרת השראה לנסות דבר מה אחר.
מכאן שהשיפוט והרצון להכריע בתוצאה הוא הבעייתי.
לפני כמה זמן, דימיתי את ההתפתחות של הדברים ככוס מים שנשפכת, או כנהר שזורם. המים הולכים לאנשהו. הם תמיד הולכים לאנשהו. זה שהחלטתי שאפיק א' יותר טוב מאפיק ב' זו בעיה שלי ושם אני יוצרת תקיעות. הייתי יכולה באותה מידה לומר, טוב, זה זרם לשם וזה המצב,
עכשיו אפשר לנסות משהו אחר. או לחכות קצת ולהרגיש מתי כדאי לי לנסות שוב.
אם משחררים את הפחד והתסכול מהשליטה בתוצאות, הרבה יותר קל לנסות שוב, ובעיקר אפשר להרגיש ולמשש בקלות רבה יותר את הדופק של הדברים. האם זה באמת הזמן המתאים? האם באמת בא לי לנסות שוב? או שאני סתם עושה את זה מכורח האינרציה והאגו?
קל יותר להקשיב ללב ולשמוע אם זה הדבר הנכון בשבילי עכשיו. כי אם זה כן, עושים את זה ממש מעולה וגם הרבה יותר קל להתנהל מול התוצאות. לראות בהן חתיכות חימר שאפשר למעוך ולהרכיב מחדש. יותר מזה, מי שעובד בצורה כזו גמישה ויצירתית, מתוך תחושה עמוקה שיש דימוי או רעיון טוב שאפשר לחלץ, מעשה טוב ונכון שאפשר לעשות, מייד מרגישים את זה וכל הסביבה מתעוררת לזה ומשתפת פעולה.
אם אני נחושה, גם כשאפגוש בדרכי כמה וכמה אנשים שאומרים לי שאין סיכוי, זה לא יקרה, זה לא יעבוד, תחנות רוח, בלבולי ביצים, הכל אבוד, אני אוכל להקשיב להם עד הסוף בלי לצאת משיווי משקל, בלי לאבד אמון, להישאר בפוקוס ולהמשיך להתקדם לעבר החזון.
פעלתי כל הזמן מהלב, ועקשנות שבאה מהלב היא עקשנות שנעים לשאת ונעים לתת. וגם נעים בוודאי לקבל. זו עקשנות שהיא חיננית, מעשית, מכירה בגבולות אבל רואה מעבר להם.
לעומת, אני מנחשת, עקשנות שבאה ממקום לוחמני, נקמני, של כעס ושל מגיע לי ושל אכלו לי שתו לי. שזו עקשנות שהיא קשה מאוד להכלה מבפנים ומבחוץ. וכולם מפסידים ממנה.
דבר נוסף שאי אפשר לוותר עליו הוא אמונה אמיתית ושלמה בניסים. ניסים הם ביטויים של אהבה, וכשרואים ומכירים בהם, טבעם להתרבות עוד ועוד. בכל רגע שמשהו בלתי מובן, תקוע, לא נעים, אני משחררת את הסיטואציה ממני הלאה אל מרחב הניסים. תתארגנו לכם מחדש, עניינים יקרים, אני אלך לשתות קפה, work your magic! ברגע שהסכמתי להתיר ולשחרר את עצמי מכבלי הפלונטר, בעדינות, להניח לו, אפשר שדברים יוכלו להתארגן מחדש. כי אני לא מחזיקה בהם כל כך בכח. לא כופה עליהם את עצמי. והם ועוד איך מתארגנים מחדש. בין אם אפקטיבית מבחוץ או שאני פשוט הצלחתי לשחרר ובזכות זאת לשנות גישה לגמרי ולארגן אותם מחדש.
שוב ושוב התקשרנו, נדנדנו, סימסנו, מיילים, פייסבוק, התארגנויות, מחשבות חדשות ויוזמות לבוא מכיוון זה ומכיוון אחר. חלק מהנסיונות היה ברור שהם לא מדוייקים אבל ניסינו בכל זאת, חלק אחר הרגיש כמו מכת פטיש בום על המקום.
ובסוף, זה קרה.
עיריית גבעתיים הסכימה להרתם ולקבל את היוזמה שלנו, קהילת ההורים שביקשה גן עירוני אנתרופוסופי בעיר. גן שכל ילד וילדה בעיר מוזמנים להרשם אליו ולזכות בחינוך וולדורף, עירוני, שוויוני וקהילתי.
פגשתי את האגו שלי בדרך כמה וכמה פעמים במפגשים מאתגרים. כשהאגו שלי תבע את כל הכיבודים לעצמו, כי לו זכות הבכורה, כי הוא זה שלכאורה עשה הכי הרבה וכולי וכולי.
אבל האמת היא, שכל היוזמה הזו היא כמו פרקטל (גאומטריה של פתית שלג), כמו מנדלה.
המציאות הזו לא יכלה להיברא ולהירקם ללא כל אחד מהפרטים הקטנים ביותר שהרכיבו אותה. כולל אלו ששפטתי כטובים ומועילים או כגרועים ומכשילים. לכל אחד מהפרטים היה תפקיד חשוב ומרכזי באופן שאינני מסוגלת בכלל להבין.
אז הובלת פתיחת הגן כמעט נסתיימה, זה קורה בספטמבר הקרוב ובעוד שבוע תבחר אשת חינוך שתוביל את העניינים מכאן הלאה ואני אוכל להתפנות במלואי לעבודת הסטודיו.
אבל יש לנו עוד המון עבודה כקהילה ואני מברכת אותנו שנשמור על הרוח השיתופית והלב הפתוח ונזכור להיות גמישים עם האתגרים שנכונים לנו בהקמת הגן, להמשיך ולראות את טובת הזולת כטובתינו ולגדול יפה יפה וגבוה גבוה.
גן תפוח הוא ילד של הרבה הורים, אבל נולד גופא מזיווג מאוד מוצלח שלי עם יעלה להב רז, אשה חכמה, מדוייקת, חרוצה, לוחמנית, מאמינה, מלאה אהבה ורצון טוב (ואמא של עמליה ואחינעם) שיחד הלכנו את כל הדרך הזו בצורה מעוררת השראה, הנאה ושמחה.
תודה יעלה על כל מה שלמדתי אתך ובזכותך! תבורכי.
כילדה ונערה אף פעם לא הייתי מתנדבת לכלום. הכי ראש קטן, מעדיפה להתעסק באזור הנוחות שלי בדברים שחשובים לי ולא להכנס בכלל למועצות וועדות. למה? כי זה הרגיש לי מגרש פוליטי, מלא משחקי כח, אינטרסים, מקום בו אפגוש את עצמי בצורה מאוד לא מחמיאה ולא נעימה. קטנה, מוחלשת, מושתקת, חסרת נוכחות. שאף אחד לא יגלה חלילה שאני בכלל לא יודעת על מה אני מדברת. שלא יחשבו שאני שקרנית וטיפשה. העדפתי לא לנסות להוביל ולהשפיע על דברים מתוך פחד להכשל ולחזור הביתה עם זנב בין הרגליים.
בפרק האחרון במשחקי הכס ליידי בריאן האבירה המשרתת את סאנסה סטארק אומרת לעוזר שלה פודריק לשלוח לסאנסה עורב (דואר) כדי לבשר שנכשלה במשימתה. היא אומרת את זה בגאווה. תגיד לסאנסה שנכשלתי. וחשבתי לעצמי, שזה לא פחות מעורר הערכה כשמישהו מדבר על ה"כשלון" שלו ממקום גאה. שלוקח אחריות על צעד שעשה, מבין צעדים רבים. התוצאות הן בלתי צפויות אבל הכוונה היא שחשובה. עשיתי כל מה שיכולתי. זה לא עבד. וזה מאוד אמיץ בעיני לדבר ככה על דברים שניסיתי ולא הצליחו.
למה אנחנו כל כך מצניעים כשלונות? ולמה זה כל כך מביך אותנו כשדברים התפתחו אחרת לגמרי ממה שתכננו. הרי כשמישהו מספר על כשלונו לאחרים, יש תמיד איזו אנחת רווחה בקהל, כאילו השתחרר כפתור. הו, כן. כשלון זה משהו שכולם יכולים להזדהות איתו, אבל מעטים מעזים להודות בו. הכשלון יתום ולהצלחה הורים רבים מספור.
אם נלך טיפה אחורנית, יש שתי בעיות. הראשונה, הנסיון לשלוט במתרחש. לקבוע עובדות ולהחליט שכך בדיוק צריך להיות דבר מסויים, ואם לא יהיה כך, הוא נכשל.
יצאה תוצאה כלשהי ואנחנו מייד שופטים אותה כרעה או טובה.
השיפוט הזה מאוד מכאיב ומייד יוצר תנאים מתסכלים. רציתי להשיג משהו ולא השגתי אותו. אני רואה עצמי מקופחת, חסרת מזל, אף פעם לא הולך לי, אני לוזרית וכו. כל אחד נעצר איפה שנעצר.
וזה מוביל לבעיה השניה. החוויה הכל כך קשה שנוצרה ממה שפירשתי ככישלון, מתווה בהכרח את צעדי הבאים. אני חוששת לנסות שוב, אני מרגישה חלשה, לא מספיק טובה וחסרת השראה לנסות דבר מה אחר.
מכאן שהשיפוט והרצון להכריע בתוצאה הוא הבעייתי.
לפני כמה זמן, דימיתי את ההתפתחות של הדברים ככוס מים שנשפכת, או כנהר שזורם. המים הולכים לאנשהו. הם תמיד הולכים לאנשהו. זה שהחלטתי שאפיק א' יותר טוב מאפיק ב' זו בעיה שלי ושם אני יוצרת תקיעות. הייתי יכולה באותה מידה לומר, טוב, זה זרם לשם וזה המצב,
עכשיו אפשר לנסות משהו אחר. או לחכות קצת ולהרגיש מתי כדאי לי לנסות שוב.
אם משחררים את הפחד והתסכול מהשליטה בתוצאות, הרבה יותר קל לנסות שוב, ובעיקר אפשר להרגיש ולמשש בקלות רבה יותר את הדופק של הדברים. האם זה באמת הזמן המתאים? האם באמת בא לי לנסות שוב? או שאני סתם עושה את זה מכורח האינרציה והאגו?
קל יותר להקשיב ללב ולשמוע אם זה הדבר הנכון בשבילי עכשיו. כי אם זה כן, עושים את זה ממש מעולה וגם הרבה יותר קל להתנהל מול התוצאות. לראות בהן חתיכות חימר שאפשר למעוך ולהרכיב מחדש. יותר מזה, מי שעובד בצורה כזו גמישה ויצירתית, מתוך תחושה עמוקה שיש דימוי או רעיון טוב שאפשר לחלץ, מעשה טוב ונכון שאפשר לעשות, מייד מרגישים את זה וכל הסביבה מתעוררת לזה ומשתפת פעולה.
אם אני נחושה, גם כשאפגוש בדרכי כמה וכמה אנשים שאומרים לי שאין סיכוי, זה לא יקרה, זה לא יעבוד, תחנות רוח, בלבולי ביצים, הכל אבוד, אני אוכל להקשיב להם עד הסוף בלי לצאת משיווי משקל, בלי לאבד אמון, להישאר בפוקוס ולהמשיך להתקדם לעבר החזון.
פעלתי כל הזמן מהלב, ועקשנות שבאה מהלב היא עקשנות שנעים לשאת ונעים לתת. וגם נעים בוודאי לקבל. זו עקשנות שהיא חיננית, מעשית, מכירה בגבולות אבל רואה מעבר להם.
לעומת, אני מנחשת, עקשנות שבאה ממקום לוחמני, נקמני, של כעס ושל מגיע לי ושל אכלו לי שתו לי. שזו עקשנות שהיא קשה מאוד להכלה מבפנים ומבחוץ. וכולם מפסידים ממנה.
דבר נוסף שאי אפשר לוותר עליו הוא אמונה אמיתית ושלמה בניסים. ניסים הם ביטויים של אהבה, וכשרואים ומכירים בהם, טבעם להתרבות עוד ועוד. בכל רגע שמשהו בלתי מובן, תקוע, לא נעים, אני משחררת את הסיטואציה ממני הלאה אל מרחב הניסים. תתארגנו לכם מחדש, עניינים יקרים, אני אלך לשתות קפה, work your magic! ברגע שהסכמתי להתיר ולשחרר את עצמי מכבלי הפלונטר, בעדינות, להניח לו, אפשר שדברים יוכלו להתארגן מחדש. כי אני לא מחזיקה בהם כל כך בכח. לא כופה עליהם את עצמי. והם ועוד איך מתארגנים מחדש. בין אם אפקטיבית מבחוץ או שאני פשוט הצלחתי לשחרר ובזכות זאת לשנות גישה לגמרי ולארגן אותם מחדש.
שוב ושוב התקשרנו, נדנדנו, סימסנו, מיילים, פייסבוק, התארגנויות, מחשבות חדשות ויוזמות לבוא מכיוון זה ומכיוון אחר. חלק מהנסיונות היה ברור שהם לא מדוייקים אבל ניסינו בכל זאת, חלק אחר הרגיש כמו מכת פטיש בום על המקום.
ובסוף, זה קרה.
עיריית גבעתיים הסכימה להרתם ולקבל את היוזמה שלנו, קהילת ההורים שביקשה גן עירוני אנתרופוסופי בעיר. גן שכל ילד וילדה בעיר מוזמנים להרשם אליו ולזכות בחינוך וולדורף, עירוני, שוויוני וקהילתי.
פגשתי את האגו שלי בדרך כמה וכמה פעמים במפגשים מאתגרים. כשהאגו שלי תבע את כל הכיבודים לעצמו, כי לו זכות הבכורה, כי הוא זה שלכאורה עשה הכי הרבה וכולי וכולי.
אבל האמת היא, שכל היוזמה הזו היא כמו פרקטל (גאומטריה של פתית שלג), כמו מנדלה.
המציאות הזו לא יכלה להיברא ולהירקם ללא כל אחד מהפרטים הקטנים ביותר שהרכיבו אותה. כולל אלו ששפטתי כטובים ומועילים או כגרועים ומכשילים. לכל אחד מהפרטים היה תפקיד חשוב ומרכזי באופן שאינני מסוגלת בכלל להבין.
אז הובלת פתיחת הגן כמעט נסתיימה, זה קורה בספטמבר הקרוב ובעוד שבוע תבחר אשת חינוך שתוביל את העניינים מכאן הלאה ואני אוכל להתפנות במלואי לעבודת הסטודיו.
אבל יש לנו עוד המון עבודה כקהילה ואני מברכת אותנו שנשמור על הרוח השיתופית והלב הפתוח ונזכור להיות גמישים עם האתגרים שנכונים לנו בהקמת הגן, להמשיך ולראות את טובת הזולת כטובתינו ולגדול יפה יפה וגבוה גבוה.
גן תפוח הוא ילד של הרבה הורים, אבל נולד גופא מזיווג מאוד מוצלח שלי עם יעלה להב רז, אשה חכמה, מדוייקת, חרוצה, לוחמנית, מאמינה, מלאה אהבה ורצון טוב (ואמא של עמליה ואחינעם) שיחד הלכנו את כל הדרך הזו בצורה מעוררת השראה, הנאה ושמחה.
תודה יעלה על כל מה שלמדתי אתך ובזכותך! תבורכי.
תודה על השיעור, תודה שהקשבת ואפשרת למים לזרום לאן שהם יודעים לזרום. תודה על האמון!
השבמחקבאהבה וידאדי
השבמחקסבלנות אין סופית מובילה לתוצאות מיידיות!
השבמחקגלי אהובה, תודה על הנס שאת. לייה
מזמן לא הייתי בבלוג הזה. הפוסט הזה מרגש. הדימוי של המים כל כך נכון. וכיף לכם שיהיה לכם גן אנטרופוסופי. את מעוררת השראה.
השבמחק