יפצ'ו בובע

אני מסתכלת לאלינור בעיניים ואני מבינה שהמבט הזה הוא המראה הכי קרובה שישנה להתבוננות באלוהות. מבט זך לגמרי, טהור, חף משיפוט וביקורת, מבט שהופך גם אותי צלולה ברבדים הכי עמוקים של נשמתי. מבט שכולו חף מאשמה ולכן רואה גם אותי חפה לגמרי. הופך אותי זכה ורכה. מה יש שם בעיניים של בת שבועיים שנבראה בשקט ובטבעיות? אני מתבוננת בה ומרגישה כאילו הניחו על כולי צעיף שקוף ורך שמטשטש את כל הקצוות שבי, את כל הדוקרנים, את התהומות והביצות. המבט הזה עוד לא "למד" שום דבר על העולם הזה ולכן גם יודע הכל. מבחינתה אני מושלמת בדיוק כמוה, בלי לדעת את זה אפילו.
השהות במחיצתה מרפאה אותי. כל היום אנחנו מבלות בסלון. אור היום מציף את החדר, כשהיא ישנה אני אוכלת ושוב אוכלת, קוראת, משוטטת באינסטגרם ובפייס, קוראת תכתובות אינסופיות בווטסאפ. ומשתדלת לשמור על דיסטאנס מהכל, כדי לא לחלל את המרחב הקדוש של אלינור ושלי. לא להכניס לכאן כעס, חרדות והסתבכויות רגשיות. כל דבר שמסיט אותי במילימטר ממנה פוגע לנו בתקשורת המושלמת. כשאני מבינה ויודעת בדיוק מה היא רוצה ומה היא צריכה, 92% מהזמן. 

***

היום קוראים לה יפצ'ו בובע. לא מצליחה לנקד, אז הוגים את זה כך: Yafchoo boobe
מהרגע שנולדה ובחרנו לצייד אותה בשם אלינור רחל, קראתי לה בכל שם אחר, בעיקר בשמות שהם חיבתיים. חגית, כרמית, חופית, חוחית, ציפוריצ'קה, רבקה'לה ואפילו לרופא הילדים שבא לבדוק אותה יום אחרי שנולדה אמרתי שקוראים לה יוכבד. באלינור אני משתמשת מעט, בעיקר בבית עם הילדים או אם פוגשים מישהו ברחוב ששואל לשמה.
נזכרתי בספר של מאיר שלו בביתו במדבר שהאם קוראת לבנה בשם הנידח והמשונה זיידה כדי להרחיק מעליו את מלאך המוות. היינו, שם כזה נמצא מתחת לרדאר של מלאך המוות, או אם יפגוש בילד עם שם כזה יעזוב אותו לנפשו. מציידים ילד בשם והשם הזה במידה רבה הופך להיות מתווה דרך. אם זה שם מתוק, או שם מסובך, שם עתיק ושורשי, שם חפשי ממגדר, או שם נפוץ למדי. כמה קביעות נקבעות במתן השם. זה רגע גורלי ובדיוק בגלל שהוא כזה חשוב לדעתי לתת אותו בקלות ולא בקושי. שם שפשוט נח בטבעיות על הנוכחות הזו שהיא תינוקת. 
ניסינו להלביש עליה את כל השמות שהיו לנו בקנה: רחל, גבריאלה, מיכאלה, אלישבע, לא עלה עליה. לא התאים. ואז בא השם אלינור, כמו פרפר בשדה שחלף וזה היה זה. בלי לתכנן.
ככה כשקובעים גורל בקלות זה יותר קל להתגמש עם מה שהחיים מביאים לה ולנו. 
כשאני הייתי קטנה, סבתא וסבא שלי הבולגריים היו קוראים לי בז'יז'ינסקי, ע"ש הפוליטיקאי הפולני אמריקאי שלדבריהם הייתי דומה לו בול. וגם היו קוראים לי מיימונה, שזה קופיפה.
או בגלל שזה מנהג לתת שמות לעגניים כדי לשחרר עין הרע, או בגלל שבאמת נראיתי כמו קוף פולני. נראה לי גם וגם.
כשאני קוראת לאלינור כוכי, חופית ומגדלנה, אני מרגישה שאני מלבישה עליה כל מיני בגדים וצבעים וזה מאוד כיף. שתקבל את כל השמות שישנם, למה רק אחד? שתהנה מהכל. וגם, אולי באיזשהו מקום, גם אני מנסה לבלבל מאגר ביומטרי של איזו ישות אופל דמיונית בכך שאני מחליפה לה כל יומיים שם.