גדלתי בתל אביב בשכונה מאורכת שהקבילה לאורכו של מסלול ההמראות והנחיתות של שדה דב. אנחנו גרנו בקצה הצפוני שקרוב יותר לחוף תל ברוך. במרכז המסחרי הקטן שהיה בקצה הזנב הצפוני של השכונה היה בית המרקחת של מילכה, אישה כבדת גוף, גסה ונמוכת טונים שהיתה קצרת רוח ומרעימה קול בעיקר על ילדים ועל קשישים כבדי שמיעה. בבית המרקחת שלה היתה גם מכונת הצילום היחידה באזור אז ילדים רבים הגיעו לצלם זה מזה סיכומי שעור או ספרי לימוד. לבית המרחקת הזה גם הגיעו זונות לקנות אביזרים שונים. זה היה בית המרקחת היחיד הקרוב לחוף תל ברוך ורק אל הזונות מילכה היתה נחמדה תמיד ונעימת קול. כך מגיל צעיר ראיתי מדי כמה ימים זונות המגיעות ממקום עבודתן בחוף הים אל בית המרקחת, עומדת מאחוריהן או לפניהן בתור ולוטשת מבטים. היה להן לבוש מוגזם וחושפני, זול, פאות, איפור, עקבים, גרביונים והן הקפידו לא להחזיר אלי מבטים. חיכו בשקט לתורן. פעם הלכנו כמה ילדים מהכתה לים ברגל וחזרנו בקו 26. בתחנה ישבנו על שפת הכביש. לידי התיישבה זונה טראנסית עם פאה אדומה וכובע קסקט שחור, עם מחשוף עמוק בגב. חבורת נערים עברה מאחוריה ואחד מהם בעט בה בכח בגב, במחשוף. היא עפה קדימה ונפלה על הכביש. קמה לאט וקראה "אווו! למה???" וחזרה לשבת. הלב שלי נקרע. אכזריות כזאת, ולא עשיתי כלום. לא אמרתי לה שום דבר ולא עזרתי לה לקום. רק ישבתי לידה בשקט והייתי עצובה ממה שקרה ומזה שאני אילמת לאלימות הזו. אחרי כמה שנים התחפשתי בפורים לסוג של זונה ובדיעבד אני חושבת שנראיתי בדיוק כמוה. פאה אדומה של שער חלק, כובע קסקט שחור, עקבים ומחשוף בגב. זה היה אופנתי להתחפש אז לזונות אבל לא לקרוא לזה ככה, אלא סתם להגזים את המיניות של גיל 14.
התחנה הסופית של קו 26 היתה ממש מתחת לביתי ומעבר לכביש ניצב הבוטקה של הנהגים. הוא היה פתוח לעיתים ועל קירותיו היו תלויים פוסטרים של נשים חשופות חזה עצום בגודלו. בדרך לבית הספר תמיד הייתי מסתכלת לראות אם הדלת של הבוטקה פתוחה להציץ בפוסטרים.
בקצה השני של השכונה שכן מרכז מסחרי קטן שני ובו היתה ספריית הוידאו של השכונה. הליכה אל הקצה השני נדמתה לי תמיד ארוכה כאורך הגלות. דרך משעממת של עשר דקות על ריצוף לבנים אפור ומונוטוני. עוד בניין ועוד בניין, כולם די דומים, בכל אחד מהם גרים ילדים שאני מכירה. אהבתי לבוא לספריה לקחת פה ושם סרטי וי אייץ' אס, אני חושבת שהיה למשפחה שלי מנוי שם לאיזושהי תקופה. בעיקר לקחתי סרטי רומנים מתוקים, סרטי בלש-לייט או קומדיות קלאסיות. אבל אהבתי להציץ בהיחבא גם על מדף הפורנו, רק את הכותרות היה אפשר לראות מהצד, לא היה לי אומץ לשלוף קופסה מהמדף, תמיד מישהו היה מופיע מעבר לארוניות.
בעל הספריה שאינני זוכרת מה היה שמו, היה קירח וגם לא היו לו שערות בגבות ועל הידיים, רק מליון נקודות אדומות במקומן. הוא חבש פאה ואף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק יש לו.
כשהתחיל לעבוד אצלו בספריה נער שהייתי מאוהבת בו מעל הראש, כבר התביישתי להגיע. הייתי באה רק עם חברתי הטובה טליה היפהפיה שעד מהרה סובבה לו את הראש ונכנסה איתו לרומן מיתולוגי וארוך. היה לי עצוב תקופה אבל התרגלתי. בדיעבד אני חושבת שהכל קורה בצורה ממש מדוייקת. הייתי אז אמנם בת 14, אבל ממש ילדה והסקרנות המינית שלי היתה רק בפנטזיות וממש רחוקה ממעשה. אני שמחה שלקחו לי כמה שנים טובות עד שנכנסתי לעניינים כי כבר הייתי בוגרת יותר. אמנם עשיתי כמה שטויות דבילויות, אבל כבר הייתי מוכנה לכל זה בגוף וברגשות.
השכונה בה גדלתי היתה לגמרי רגילה, גרו בה כל מיני אנשים, משפחות עשירות ומפורסמות, משפחות רגילות ומשעממות ומשפחות קשות יום. בעלי חנויות, רופאים, שחקנים וזמרים, נהגים, בעלי בסטות, עיתונאים, מורים לנהיגה. הכל מכל. לא הורגשו כל כך פערי מעמדות ובכיתה שלי היו ילדים ספורים שטסו לחו"ל בגיל צעיר ממש. בסך הכל זו היתה שכונה די בטוחה ושקטה עם הרבה הורים מעורבים ודאגניים.
אני לא זוכרת שמישהו התערב בענייני הפוסטרים של הערומות מהבוטקה של האוטובוס, או ממחלקת הפורנו בספריה שכל ילד היה יכול להיחשף אליה. גם אף אחד לא בא למילכה הרוקחת בטענות שמגיעות אליה כל יום זונות לקנות קונדומים ומזרקים. אני כן זוכרת שהיתה תקופה שבשולי השכונה התחילו לעבוד זונות ואז תוך זמן קצר זה הפסיק. בהמשך גם התחנה הסופית של קו 26 יצאה מהשכונה. ספריית הוידאו נסגרה, נדמה לי שבעל החנות נפטר ממשהו. גם בית המרקחת של מילכה נסגר אחרי כמה טרגדיות שפקדו אותה. בדיונות האינסופיות שהיו בין השכונה לים התחילו כעבור כמה שנים לבנות במרץ את שכונות הגוש הגדול, שחוץ משמות יפים לרחובות בהן, אין בהן שום ייחוד ויופי. שכונות אמידות, בורגניות ונובו רישיות שהשתלטו סופית על אזורי העבודה של הזונות בחוף הים. הכל כל כך "נקי" היום. ואני תוהה אם הנקיון הזה באמת משקף איזושהי מציאות או מספר לילדים משהו אמיתי על החיים. על החברה ועל בני אדם.
התחנה הסופית של קו 26 היתה ממש מתחת לביתי ומעבר לכביש ניצב הבוטקה של הנהגים. הוא היה פתוח לעיתים ועל קירותיו היו תלויים פוסטרים של נשים חשופות חזה עצום בגודלו. בדרך לבית הספר תמיד הייתי מסתכלת לראות אם הדלת של הבוטקה פתוחה להציץ בפוסטרים.
בקצה השני של השכונה שכן מרכז מסחרי קטן שני ובו היתה ספריית הוידאו של השכונה. הליכה אל הקצה השני נדמתה לי תמיד ארוכה כאורך הגלות. דרך משעממת של עשר דקות על ריצוף לבנים אפור ומונוטוני. עוד בניין ועוד בניין, כולם די דומים, בכל אחד מהם גרים ילדים שאני מכירה. אהבתי לבוא לספריה לקחת פה ושם סרטי וי אייץ' אס, אני חושבת שהיה למשפחה שלי מנוי שם לאיזושהי תקופה. בעיקר לקחתי סרטי רומנים מתוקים, סרטי בלש-לייט או קומדיות קלאסיות. אבל אהבתי להציץ בהיחבא גם על מדף הפורנו, רק את הכותרות היה אפשר לראות מהצד, לא היה לי אומץ לשלוף קופסה מהמדף, תמיד מישהו היה מופיע מעבר לארוניות.
בעל הספריה שאינני זוכרת מה היה שמו, היה קירח וגם לא היו לו שערות בגבות ועל הידיים, רק מליון נקודות אדומות במקומן. הוא חבש פאה ואף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק יש לו.
כשהתחיל לעבוד אצלו בספריה נער שהייתי מאוהבת בו מעל הראש, כבר התביישתי להגיע. הייתי באה רק עם חברתי הטובה טליה היפהפיה שעד מהרה סובבה לו את הראש ונכנסה איתו לרומן מיתולוגי וארוך. היה לי עצוב תקופה אבל התרגלתי. בדיעבד אני חושבת שהכל קורה בצורה ממש מדוייקת. הייתי אז אמנם בת 14, אבל ממש ילדה והסקרנות המינית שלי היתה רק בפנטזיות וממש רחוקה ממעשה. אני שמחה שלקחו לי כמה שנים טובות עד שנכנסתי לעניינים כי כבר הייתי בוגרת יותר. אמנם עשיתי כמה שטויות דבילויות, אבל כבר הייתי מוכנה לכל זה בגוף וברגשות.
השכונה בה גדלתי היתה לגמרי רגילה, גרו בה כל מיני אנשים, משפחות עשירות ומפורסמות, משפחות רגילות ומשעממות ומשפחות קשות יום. בעלי חנויות, רופאים, שחקנים וזמרים, נהגים, בעלי בסטות, עיתונאים, מורים לנהיגה. הכל מכל. לא הורגשו כל כך פערי מעמדות ובכיתה שלי היו ילדים ספורים שטסו לחו"ל בגיל צעיר ממש. בסך הכל זו היתה שכונה די בטוחה ושקטה עם הרבה הורים מעורבים ודאגניים.
אני לא זוכרת שמישהו התערב בענייני הפוסטרים של הערומות מהבוטקה של האוטובוס, או ממחלקת הפורנו בספריה שכל ילד היה יכול להיחשף אליה. גם אף אחד לא בא למילכה הרוקחת בטענות שמגיעות אליה כל יום זונות לקנות קונדומים ומזרקים. אני כן זוכרת שהיתה תקופה שבשולי השכונה התחילו לעבוד זונות ואז תוך זמן קצר זה הפסיק. בהמשך גם התחנה הסופית של קו 26 יצאה מהשכונה. ספריית הוידאו נסגרה, נדמה לי שבעל החנות נפטר ממשהו. גם בית המרקחת של מילכה נסגר אחרי כמה טרגדיות שפקדו אותה. בדיונות האינסופיות שהיו בין השכונה לים התחילו כעבור כמה שנים לבנות במרץ את שכונות הגוש הגדול, שחוץ משמות יפים לרחובות בהן, אין בהן שום ייחוד ויופי. שכונות אמידות, בורגניות ונובו רישיות שהשתלטו סופית על אזורי העבודה של הזונות בחוף הים. הכל כל כך "נקי" היום. ואני תוהה אם הנקיון הזה באמת משקף איזושהי מציאות או מספר לילדים משהו אמיתי על החיים. על החברה ועל בני אדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה